הפרמדיקיות של מבצע צוק איתן (צילום: דובר צה
חוו חוויה שמעטות הנשים שחוות אותה. הפרמדיקיות|צילום: דובר צה"ל

לפני הכניסה הקרקעית לעזה, הפרמדיקיות הקרביות של צה"ל עברו הכשרה אינטנסיבית באחד מהקורסים הצבאיים הכי טובעניים. במשך שנה וחצי הן עברו מבחנים מחמירים, סבבי הכשרה בבתי החולים בארץ, אימוני כושר ועוד מרכיבי הכשרה נוספים, כאשר בסופו של דבר רכשו את מקצוע רפואת החירום והוכשרו כפרמדיקיות צבאיות. כעת, הן גם אחרי הניסיון המבצעי מתוך רצועת עזה והן מספרות על החוויה הייחודית של הצלת חיים בשדה הקרב במבצע צוק איתן.

כשמאור נתיב (20) התגייסה לחטיבת השריון 188, היא הרגישה שהיא נכנסה למשפחה חדשה, תחושה שחיזקה אותה במשך כל ימי הלחימה. "הייתי הבחורה היחידה בטנק כשנכנסו לעזה", היא מספרת. "ישנתי בפחד שטבעי לחוש אותו רק כשאתה בקרב, אבל ידעתי שעצם הנוכחות שלי שם תאפשר לי להציל ולהגן על חיילים אחרים". בעת שמאור שהתה בתוך עזה, לא מעט חיילים נפצעו מירי פצמ"רים. "נקראנו לטפל בהן בדחיפות", היא מספרת. "המצב היה מורכב מאוד, אבל כל אחת מאתנו ידעה מה לעשות. פעלנו מהר והצלנו חיים של לא מעט חיילים".

באחד המקרים, היא טיפלה בחייל שנפצע קשה והיה בסכנת מוות. "הנשימה שלו הייתה מאומצת ובלתי סדירה והייתי חייבת לבצע לו חיתוך בקנה הנשימה כדי שיהיה מסוגל לנשום", היא משתפת באותו המקרה. החיילים, כך היא מספרת פונו באמצעות מסוק לבתי החולים בישראל. "הלכתי לאיכילוב לבקר את אחד החיילים", היא משתפת, "הוא היה בסדר".

פרמדיקים נוספת שלקחה חלק בטיפול בפצועים ברצועה, היתה יונת דסקל (23) שאותה המבצע תפס בכלל כשהיתה במקסיקו הרחוקה אחרי ארבעה חודשים באמריקה לטינית בטיול שהגיע אחרי שירות של שלוש שנים בחטיבת הנח"ל. בדיוק כשהגיעה למקסיקו, קיבלה הודעה מחברה שלה שבישרה על פרוץ המבצע. היא לא חשבה הרבה והחליטה שהיא עולה על המטוס וחוזרת לארץ ומתייצבת למילואים.

אחד הפצועים הראשונים בה היא טיפלה, כך היא מספרת, הגיע אליה כשהוא צורח מכאבים. "הוא היה פצוע קשה ביד והוא לא הפסיק לצעוק 'איבדתי את היד!'", יונת מספרת. "כדי לחזק אותו אמרתי לו, 'קוראים לי יונת ואני מבטיחה לך שהכל בסדר'. הוא הסתכל לי בעיניים והוספתי ואמרתי לו, 'אני יודעת שהכל יהיה בסדר ושאנחנו נצליח לדאוג לזה'".

אותו החייל היה הראשון מבין שרשרת חיילים פצועים שהגיעו אליה לקבלת טיפול רפואי. "המשכתי לחבוש את פרק כף היד שלו ואז הגיע עוד חייל עם רסיס שפגע לו בחזה ועוד חייל שנפצע ברגל ועוד אחד עם רסיס שפגע לו בעין", היא מונה את הפצועים שהגיעו אליה באותו האירוע. כשהרופא והמפקד שלה הגיעו למקום עם כוחות רפואה נוספים היא כבר הייתה מותשת. "ברגע הזה הרגשתי שאלוהים היה איתי בעזה", היא אומרת. "טיפלתי באינספור חיילים פצועים באותו הלילה".

תמר בר אילן (21) נכנסה לעזה עם כוחות משוריינים ונשארה בתוך הטנק למשך 12 ימים. "הייתי הבחורה היחידה בטנק, אבל זו לא הייתה בעיה", היא אומרת. "הדבר היחיד שהטריד אותי היה שהייתי יכולה להיות מטרה לטילי נ"ט". היא מספרת על חמשת הימים הראשונים ללחימה. "בהתחלה, לא עזבתי את הטנק למשך חמישה ימים ברצף. הפחד הכי גדול שלי היה שמשהו יקרה לאחד החיילים. המחשבה שאני לא אוכל לעזור לחייל הוציאה אותי מדעתי. כשהמורל היה נמוך, זכרתי שאני צריכה לחזק אותם, לא משנה מה".

כמו להרבה חיילים, הימים האחרונים בעזה, היו בין הקשים ביותר. "בלילה האחרון בעזה, פתאום שמענו יריות. שמענו יריות גם דרך הקשר", היא משחזרת. "מיהרנו לטנק ונסענו כמה מטרים עד שראינו חייל פצוע על גבי אלונקה. צלף ירה לו ברגל והוא נפצע קשה. הנחתי לו מיד חסם עורקים וטיפלתי לו בפצע. תוך דקות הוא פונה לבית החולים במסוק. הטיפול שנתתי לו היה כל כך מקצועי. אני לא אשכח את זה לעולם".

מאור, יונת ותמר מציגות את התפקיד החשוב שנשים ממלאות בצה"ל – גם במצבים מסכני חיים. הנשים האלו ועוד אחרות כמוהן היו חלק בלתי נפרד ממבצע צוק איתן והמאמץ של צה"ל להגן על מדינת ישראל. 

idfBLOG

>> "אני בלי שעון. כל רגע אמורים להיכנס לעזה"