בדיוק נכנסתי לקבע. באותו התקופה, קסאמים כבר הגיעו עד לשדרות ולאשקלון על בסיס יומיומי, ואני, אחרי סדרת ראיונות נשלחתי לחטיבה החומה, לא הובטח לי כלום, אבל דיגדגה לי התחושה שלא הולך להיות משעמם. ביום שהגעתי, הגדוד התחיל בהכנות לירידה מאימון ברמת הגולן וחלק מהחיילים שלי כבר היו עסוקים במחשבות על שבוע הנופש שמחכה להם באשקלון אחרי תקופה מאד ארוכה של עבודה אינטנסיבית. מישהו זרק לי שכמעט בכל פעם שגדוד 51 יצא לנופש בשנים האחרונות, זה נגמר בהפעלה מבצעית כלשהי – בין אם במלחמה בין אם במבצע גדול. הפסימיות המתבקשת שכנעה אותי שסטטיסטיקות נועדו להשתבש. הכרתי את הרצועה טוב משירות החובה וידעתי שמצב מתוח כזה יכול להמשך עוד חודשים בלי שאף אחד ירים את הכפפה .
ברצף אירועים בלתי מתוכנן מצאתי את עצמי ארבעה שבועות מאוחר יותר כחלק מהכוח הצבאי הגדול ביותר שנכנס לעזה אחרי ההתנתקות, מושקה בוודאות מעורפלת לגבי כל דבר שעומד לקרות. הדבר היחיד שידעתי הוא שכנראה שמי שהחליט לקרוא לזה רק 'מבצע' לא צפה את גודל המשמעות של האירוע הזה בחיים שלי.
ביום שבו הנופש הסתיים, ירדה הוראה להשאיר את כל החיילים שאי אפשר בלעדיהם למשך השבת וכולם נכנסו ללופ של דריכות בלי שבכלל היה אפשר להבין למה. חיילים, כמו חיילים שמשהו ניראה להם כמו הנפצה – הם לא סותמים את הפה ולא מפסיקים להתמרמר. ההתרגשות הסמויה החלה לאחוז בי, כשהיא מרוסנת בתחושת אחריות ובגרות כפויה שמנסה לפרוט את המצב למחשבה רציונלית שתאפשר לי לתפקד כמפקד, לפחות של עצמי.
למרות הקור של הנגב המערבי בדצמבר, בליל שישי הצלחתי להירדם כמו שצריך באוהל בשעה יחסית מוקדמת. בבוקר שבת, בסביבות השעה שבע, התעוררתי לרעש של משהו שנשמע כמו מאתיים מטוסי קרב שטסים בגובה נמוך מעל לבסיס. הבית של ההורים שלי יושב לא רחוק מבסיס של חיל האוויר וכבר בתור ילד הייתי רגיל לרעש הזה, אבל לא בשבת ובטח שלא לכמות כזו. בתוך דקות התפשטה שמועה שמשהו קורה ותוך שעה ירדה הנחייה להקפיץ לבסיס בהתראת חירום את כל מי שהיה בבית עוד במוצאי השבת. זהו, עכשיו זה על אמת. חצי מהגדוד כבר היה על הרגליים וכמה מחלקות כבר התחילו לסדר ווסטים ופק"לים. כמו מתוך ספר, כאילו לא נחתתי פה לפני שנייה, היה לי ברור מה אני עושה וכמה רחוק אני מלהיות מוכן בערב של היום למחרת להיכנס לעזה.
הניע אותי דרייב מטורף. בשעות הראשונות עוד לא התעסקתי בכלל בשאלה אם אחזור משם ומתי, אבל כשכל הבדיחות השחורות התחיל לצוף מסביב, התחלתי לדמיין מנהרות תופת וטילי RPG עפים סביבי. הכל התנדף כשהעניינים התחילו להתבהר והיה ברור מול מה אני עומד. אחרי יום שלם של ארגונים, התרסקתי למיטה הצרפתית כשהפנקס שהתמלא בסימוני V, תחוב לי בכיס החזה.
"חווינו את הכבוד המפוקפק של טבילת אש לא מתוכננת"
איך שפתחתי את העיניים בבוקר, מישהו לחש לי מהמיטה ליד שהכניסה הקרקעית נדחתה ב-24 שעות. שמחתי כי היו עוד מלא דברים שלא הספקתי לעשות, המון דברים שהייתי עוד אמור לקבל מהחטיבה לא הגיעו בכלל ולפרק זמן מסויים איבדתי את הביטחון שכל התכנית הזאת הולכת לעבוד באופן מסודר, עם כוונות ברורות ועם תוצאות חד-משמעיות. ההמתנה לוותה בהמון תסכול ובמתח מורט עצבים. בכל בוקר חזרה על עצמה הרוטינה מחדש 'סדגת קום! דחו את העסק בעוד 24 שעות'. שעון החול נהפך שוב ואתה מוצא על עצמך במרוץ חדש להספיק לסדר הכל לפני הבלגן האמיתי, כשברקע, כל התקשורת מפוצצת אותך ב'עוד רגע זה קורה', בחצוצרות גאווה לאומית שהולכות למחוק את כל אכזבת המלחמה האחרונה.
חוויתי באותו השבוע עוד חמש פעמים נוספות שבהן הרגשתי כאילו מרטיבים אותי רק כדיי להתייבש, עד ליום שבו עלינו על האוטובוסים שלקחו אותנו לגדר.
כל הנסיעה לא ראיתי מנוחה, כששטף של התרגשות משכר אותי. פרקנו את הציוד מאוטובוסים ליד תחנת הדלק. בשלב הזה חלק מהחבר'ה מכונסים יחד עם תחושותיהם וממעיטים לדבר בעוד חלק אחר מנסה להפיג כל מחשבה מיותרת בשיח חולין מאולתר עם כל חבר שנקרה בדרכם.
כל הציוד כבר עליי. המג"ד שדאג להביא את הרב הצבאי הראשי אומר כמה מילים אחרונות. חצינו את הגדר, הערב ירד. נזכרתי בילד שבי, בפיגועים שליוו אותי בילדות, את החלומות על חיים בטוחים ושפויים יותר. הרצועה טבלה בעלטה מוחלטת כך שלא ראינו כלום פרט לניצוצות ופגזים מתפוצצים. כל העת ריחף מעלינו הזמזום המרגיע של עשרות המל"טים ששומרים עלינו מלמעלה. צה"ל חזק.
לא עברו שעתיים וקולות המלחמה לא איחרו לבוא. זה מתחיל בפיצוץ קטן שנשמע מאד רחוק, קול של איוושת אוויר שגוועת בכיוון השמיים. שקט מוחלט של שניה, נגמר בשריקה ארוכה וצורמת ואחריו – פיצוץ. הפצמ"ר הראשון פגע 15 מטר מאחורי בין שתי מחלקות של פלוגה ג'. בתוך החושך נשמעות הצעקות "חובש!". אלונקות באוויר. חיילי יחידות מיוחדות קופצים משום מקום וריח של דם. זכינו בכבוד המפוקפק של טבילת אש לא מתוכננת.
פיתות טריות על השולחן
את כל הלילה העברנו מחופרים בשוחות בתוך מטע זיתים, בקור של ינואר שמעלה לך מחשבות על סטלינגרד. המג"ד למוד הקרבות שידר קור רוח מופתי, גורר אותי איתו למפגשי קודקודים שמעצימים האחד את חוסנו של השני. בבוקר היום השלישי הכל כבר מתחיל לקבל פנים של שגרה, אתה מעיף מבט בעצמך דרך שלולית מצחינה ומגלה שמה שנשאר מצבעי הפנים שלך זה משהו שדמה יותר ללכלוך אחרי תרגיל רק"מ שעברת ברמה לא מזמן ואתה לא בטוח פתאום כמה זמן עבר מאז. הדריכות התמידית מתערפלת תחת קצב ההתקדמות האיטי. נעים 500 מטר קדימה ואז 400 מטר אחורה. מישהו מזהה משהו חדש ומדבר בקשר, ההיתקלויות בימים הראשונים היו מינוריות, לא משהו שהטנקים לא מסוגלים להתמודד איתו. הם משאירים לנו רחובות רפאים וחיות משק שמסתובבות חופשי אחרי שהבעלים שלהם נטשו הכל.
כשהייתי ילד בטיול שנתי על הר בנטל סיפרו לי שהחיילים הראשונים שנכנסו לקונייטרה בששת הימים מצאו פיתות טריות זרוקות עדיין על השולחנות, שלא הספיקו להאסף חזרה מאימת הצבא הדוהר. זה היה יום שישי בצהריים כשמצאתי על השיש במטבח במבנה בו שהינו קערת מים עם גרגרי חומוס מושרים בה, מתעדים בקיומם את הפזיזות שאחזה בתושבי המקום בעת תחילת ההפצצות. הסנטימנים לבית שלי לא גרמו לי לפתח רגשות אשם, אבל כשגדוד ההנדסה שנע בעקבותינו ייצר עוד ועוד פיצוצים מפוררי קירות, הזלתי דמעה לאות הזדהות עם האזרחים משני צידי הגדר שיפגשו מציאות חדשה כשכל זה יגמר.
הגענו לשכונת עזבת עבד רבו שבפאתי מחנה הפליטים ג'בליה שהיתה מסוכנת וממולכדת. על כך יוכלו להעיד לוחמי יהל"ם שבאחת ההיתקלויות שלהם, נפל גם אלכס משביצקי שהיה חלק מהצוות שהתלווה לגדוד. במקרה אחר, כשניסו לפוצץ בית חשוד, הופעלה מנהרת נפץ במורד הגבעה שהמגנן שלנו ישב עליה ובית אחר עלה פתאום באוויר. הניסיונות שלהם להתל בנו לא צלחו להם כל כך, בתור מי שאמון על כל ציוד האלחוט ביחידה, רחרחתי בשקיקה אחרי כל מקרה שקיבל מענה מאיזה טכנולוגיה צה"לית שלא נחשפה עד לפני יומיים והיו לא מעט כאלה. במקרים אחרים, בהם הטכנולוגיה לא עזרה, נהרגו רס"ן דגן ורטמן, סמ"ר ניתאי שטרן, ורב"ט יוסף מועדי מירי דו-צדדי, עמיתים מגדוד 13 שהתקדם בסמוך אלינו.
במשך כל המבצע לא ירדה ממני אפילו נעל, למשך שבועיים השכפ"צ הקרמי החליף את הגב שלי והמצנפת והקסדה את השיער, וכשהגענו לבית בו התרחש האירוע בערב לפני כן, התהפכה לי הבטן. רצפת קומת הקרקע הייתה מצופה שכבות של ציוד צבאי שהושלכו בשעת הפינוי. כדי לצלוח את הכניסה לקומות העליונות, הייתי צריך לדרוך על עשרות וסטים ומנשאים אישיים עמוסים באמל"ח, שכמו כל חייל שחונך בערך שמירת הציוד, פעולה זאת היתה משולה לדריכה על גופות החללים בשבילי וביטאה בשנים מאז את הנקודה בה הבנתי שגם אנחנו שיננו פנינו כמו האויב נוכח הסיטואציה שנקלענו אליה.
העסק המשיך להתגלגל עקב בצד אגודל כשרכבי ה-D9 לא נחים לרגע וממשיכים לחשוף את הבלתי ידוע, המשכנו לדלג מבית לבית במעלה הגבעה כשפתאום העפתי מבט לכיוון הארץ. שדות החיטה של נחל עוז וכפר עזה ניראו אפילו ירוקים יותר מכאן ונשטפתי גאווה. עוד שובל של רקטת גראד שנשקף מתוך חור בקיר שהותיר פגז של טנק הזכיר לי את המטרה לשמה אני כאן. האויב נחלש, אבל לא הרפה ואנחנו ישבנו לו עכשיו בסלון, סלון של משפחה שהיה מעוטר בתמונת הבן בכרזות שהיד סטייל האינתיפאדה, מגנים מעץ ותעודות הוקרה בערבית למשפחה שהקריבה את בנה למלחמה בישות הציונית.
כשאנחנו עברנו להתעסק בעצמנו, התעסוקה של היחידות התומכות רק התגברה. מגננים חדשים נבנו, ההספקה לאזרחים הפלסטינאים המשיכה לזרום וכדי לאפשר זאת נסללו דרכים חדשות מחצץ, מאידך מבנים שהפריעו לנוף וסייעו לחוליות משגרי הקסאמים הפכו לחצץ . השמועות על התמיכה מבחוץ חדרו מבעד למעטה ה'אין טלפונים' , ואיתם גם הסיפורים המופרכים על ניסים ומעשיות של נשים מקומיות שמופיעות בפתחי בתים ממולכדים ומשכנעות חיילים לא להיכנס אליהם.
את השבוע השני העברנו בעיקר בהמתנה דרוכה והשלמת פערים. אחרי כל הימים האלו ברצועה, חטיף מיני עם קצת שוקולד עלה לרמה של פיטריות כמהין בארוחת גורמה. הרגשנו שדואגים לנו בחזרה וביום השישי האחרון אפילו קיבלנו ארוחה חמה עם ריח מרענן של מטבח צבאי. בלילה, השגרה נדדה בין משמרות על הקשר ובין שינה עמוסה בחלומות, משאירה לך את היום שלמחרת לנתח אותם בכדי להשלים עם ההבנה שרב מה שקרה עד עכשיו, במזל גדול לא הרס לך את החיים, אלא השאיר אותם קצת יותר מורכבים להבנה.