"אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים", נכתב בשיר המפורסם של נתן אלתרמן, שיר שנהוג לקרוא בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ומתאר את תרומתה של גבורת הלוחמים במלחמה להקמת המדינה. לוחמי המחתרות ובהמשך צה"ל נאלצו להתמודד עם אלפי לוחמים מערביי הארץ, ועם לא פחות משישה צבאות ערב שהגיעו מלבנון, סוריה, ירדן, עירק, מצרים וסעודיה.
אותם צבאות, שמנו אלפים רבים של לוחמים, היו חמושים במיטב הנשק שהיה קיים באותם ימים. מולם עמדו נחושים לוחמים של צבא שרק קם, שהיו מצוידים בדלות של ממש. למרות הכול, הם התגברו על האויב ברוח נחישות שהפכה לשם דבר של הלוחם הישראלי, ואת הנשק הם השיגו בדרכים יצירתיות למדי. חלק נרכש במרמה, חלק אחר נבנה במחרטות נידחות שלימים הפכו לתעשיית נשק מובילה. אמצעי לחימה שנרכשו מכל מקום שרק אפשר ומכל הבא ליד. צה"ל של מלחמת העצמאות נראה כמו ארסנל בינלאומי, אבל זה עשה את העבודה. ביבשה באוויר ובים, אלה היו אמצעי הלחימה של צה"ל במלחמת העצמאות, ומהם ניתן ללמוד לא מעט גם על הנחישות, היצירתיות והגבורה של המפקדים והלוחמים.
צבא היבשה: מגוון של רובים
בתחילת המלחמה היה לצה"ל רק טנק אחד, כמה עשרות תותחים ורובים שהיו ישנים גם ביחס לאותה תקופה. מולו הציבו צבאות ערב עשרות רבות של טנקים ומאות תותחים. בתחילה התמודדו בישראל עם הפער בעזרת אומץ, וכשזה לא עזר השלימו את הפער בזכות הרבה יצירתיות.
מאוזר 98: קשה להגיד שללוחמים היה נשק אחיד, אבל רבים מהם היו חמושים במאוזר הגרמני אותו כינו "הצ'כי", על שם הארץ ממנה הוברח לישראל. הרובה הגרמני הזה, שבמלחמת העולם השנייה שימש את הצד הגרמני, היה אמין, אולם בעל קיבולת כדורים נמוכה, רק חמישה במחסנית פנימית, מה שהצריך טעינות רבות וזמן יקר של הלוחמים. מצד אחד היה לו קצב אש גבוה ומנגד אורכו למעלה ממטר, מה שהפך אותו למסורבל. זה לא היה הנשק הנאצי היחיד ששימש את לוחמי העצמאות, אבל מה שמעניין זה שרובים כאלה נתפסו במחסנים של ארגוני הטרור באינתיפאדה השנייה.
M1 קרבין: נשק קל משקל, קטן ונוח לתפעול ממנו היו רק כמה מאות בודדות. לרובה הזה היו שתי סוגי מחסניות, 15 כדורים או 30 כדורים, שהיו יעילות הרבה יותר מדרך הטעינה של המאוזר למשל, וטווח יעיל של 150 מטרים. בגלל התכונות של הרובה, כמו גם המספר הקטן, הוא שימש בעיקר את לוחמי הקומנדו ואת המפקדים.
תומפסון: נשק מעניין שמוכר כיותר כתת מקלע האהוב על המאפיה של שנות ה-40 בארה"ב. מעטים ממנו הגיעו לישראל ונחשבו לחביבים בעיקר על לוחמי היחידות המיוחדות והמקומבנים של אותם ימים. לתומפסון היה קצב אש של 600 כדורים בדקה וטווח אפקטיבי של 50 מטרים. אחרי המלחמה הוא הפך לנשק האהוב של היחידה לאבטחת אישים ולוחמי ה-101 האגדית.
סטן: תת מקלע הנחשב עד היום לאחד מכלי הנשק הגרועים היסטוריה, אבל באותם ימים לא היו יותר מדי בררנים. הנשק הזה לא היה יעיל, היו לו הרבה מעצורים וגם הדיוק שלו לא היה מרשים. חלק קטן מהם הוברח לארץ אולם רובם יוצרו מתחת לאף של הבריטים במפעלים שנבנו מתחת לאדמה.
MG34: עוד נשק פרי פיתוח הנאצים של מלחמת העולם השנייה שהגיע לסייע בהקמת מדינת היהודים. הוא הוברח לארץ מצ'כיה על ידי אנשי ההגנה והוכיח את עצמו כאחד מהמקלעים היותר יעילים במלחמה. "הגרמנים ימח שמם ידעו לייצר כלי נשק טובים", אמרו לא פעם. למקלע הזה היה קצב אש של 900 כדורים בדקה וטווח יעיל של 2,000 מטרים.
מקלע ויקרס: כאמור בארץ של אותם ימים לא היו בררנים וגם המקלע הזה שקטל אנשים עוד במלחמת העולם הראשונה מצא עצמו קוטל עבור צה"ל הצעיר. עד כמה שידוע המקלעים הבודדים שהגיעו לידי לוחמי צה"ל היו שלל מהצבא המצרי שהפעיל אותם בגזרת הדרום.
M1919 בראונינג: מקלע בינוני בעל קצב אש של 600 כדורים בדקה. נשק זה נרכש מידי קצין בריטי חמדן, רגע לפני שאלה עזבו את הארץ במה שנחשב לאחת מהעסקאות היותר מוצלחות. אחרים נתפסו שלל, אחד מהם בפעולה מרשימה אחרי שלוחמים השתלטו על כלי משוריין, שאת הצוות שלו הפתיעו מאחור, ולקחו את המקלע.
יש עוד מגוון רחב של מקלעים, כמו הברן והלואיס, וכמובן שגם רובים שהופעלו במספרים קטנים, חלק מייצור מקומי ואחרים שהוברחו במבצעים מרשימים. והיה גם מקלע עם שם מצחיק, שוורצלוזה, שהיה הכבד ביותר ונחשב לאימת צבאות ערב.
חיל השריון: טנקים בכל הגדלים
בימי מלחמת העצמאות לא היו בחיל השריון טנקים (שמו היה אז שירות המשוריינים), ורובם החלו כרכבים מאולתרים מייצור מקומי. בהמשך נגנבו כמה טנקים מהצבא הבריטי ועוד כמה אחרים הופיעו ככה פתאום בגדודים של החיל.
המשוריינים: רוב הרכבים המשוריינים של צה"ל היו למעשה אוסף מגוון של רכבים, ג'יפים ומשאיות שנעטפו בלוחות של פלדה. הם נבנו במספר סדנאות מאולתרות, ונבנו על פי משימות עיקריות – משוריינים להובלת לוחמים, לפריצת קווי האויב למשל המצור על ירושלים, לפריצת מחסומים ולנשיאת מקלעים כבדים. זה אולי לא היה שיא הטכנולוגיה, אבל בסופו של דבר הם עשו את העבודה ופרצו לא מעט דרכים, גם הצילו את חייהם של מאות לוחמים.
קרומוול: הטנק הראשון של צה"ל נגנב ממחסני הצבא הבריטי, 2 טנקים, ועשה הרבה בושות כשפעל לראשונה בשדה הקרב. היתרון שלו היה שהוא נמוך אבל הוא חסר שריון וכבר במלחמת העולם השנייה הוא אכזב את האבות הבריטים שלו. את צה"ל התאכזב ממנו אחרי ששלח שני טנקים לאזור לטרון, הפגז הראשון שנורה נתקע בקנה ומיד לאחר מכן הצוות התחפף משדה הקרב, מה שהכשיל את ההתקפה.
H-39 הוצ'קיס: טנק צרפתי קטן ששקל רק 12 טון והגיע למהירות של 36 קמ"ש, טנק שנחשב למהפכני אבל זה נכון ל-1936. טווח הפעולה שלו היה קצר, רק 150 ק"מ וגם התותח שלו לא היה מרשים במיוחד. לצה"ל הגיעו בדרך לא דרך כ-40 טנקים, ואלה פעלו לראשונה במבצע יואב ונכשלו לחלוטין בגלל מצב מכני ירוד והפעלה גרועה, בכל זאת צבא חדש. למרות הצורך בנשק, והרבה, צה"ל נפטר ממנו מאוד מהר ולימים התברר שלפחות אחד מהם שימש את הגרמנים במלחמת העולם השנייה. נציין שאומנם ויתרו על הטנק אבל לא על התותח, את אלה הציבו על שריוניות וזה עשה את העבודה.
M4 שרמן: השרמן הראשון הגיע לצה"ל כאשר הבריטים תכננו לשלוח אותו להשמדה, אבל שלחו אותו על גורר טנקים עם נהג יהודי, זה נסע אחר כבוד לתל אביב וכך זכה צה"ל בטנק רציני. טנקים נוספים נרכשו מעודפי מלחמת העולם השנייה, במרמה כמובן. החיסרון שלו היה צללית גבוה, אבל ביחס לתקופה היה לו שריון רציני ותותח 75 מ"מ שנחשב למדויק.
התותחנים: למעלה מ-126 תותחים
חיל התותחנים התחיל את מלחמת העצמאות עם חמישה תותחים, חלק היו עתיקים למדי, וסיים אותה עם למעלה ממאה. החיל הזה הוכיח את עצמו במלחמה ופגע קשות בצבאות האויב.
דוידקה: אחד מהכלים הראשונים של המערך הקני, שיוצרה על ידי דוד ליבוביץ, שהיה נשק של ההגנה. הכלי הזה ירה פצצות במשקל 40 ק"ג למרחק של 300 מטר, לא ארוך במיוחד אבל מספיק. אומנם מדובר בנשק עם הרבה גאווה, בכל זאת ייצור מקומי, אבל מדובר בנשק לא אמין וגם לא ממש מדויק. עיקר האפקט שלה היה ברעש העצום שהפחיד את לוחמי האויב.
נפוליאונצ'יק: התותח הזה שהיה נפוץ בשדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה היה מהראשונים של חיל התותחנים הישראלי, שכלל בהתחלה 5 נפוליאונצ'יקים ו- 50 אלף פגזים, אלה הגיעו לפה כמו רוב כלי הנשק במרמה. התותח הזה היה אומנם מיושן, לא אמין ולא הכי מדויק, ועדיין הוא הניס את החיילים הסורים בקרב על דגניה א' ו-ב', ועשה עבודה יפה גם בנגב. ההצלחה הביאה לרכש של 35 תותחים מסוג זה.
קוקרצ'ה: ג'וק בספרדית, והתותח הממש עתיק הזה, שפעל עוד במלחמת האזרחים המקסיקנית, הוברח לישראל והעיף פגזים בקוטר 75 מ"מ במהלך הקרב על באר שבע ושלל מבצעי צה"ל שיצאו לפעול במהלך כיבוש הנגב.
לפחות 126 תותחים הפעיל צה"ל במהלך המלחמה, חלק הוברחו, אחרים נבנו במרתפים של בתים וסליקים. מאוד מהר המפעילים הגיעו לרמה גבוה, וליוו כמעט את כל יחידות צה"ל בשדות הקרב.
חיל האוויר: מהפרימוס עד לספיטפייר
כבר בתחילת המלחמה הבינו בצה"ל שלחיל האוויר יהיה תפקיד חשוב במערכה. זה התחיל בשלל מטוסים קטנים שעסקו בעיקר בסיור מודיעין ואספקה, אבל מאוד מהר עבר למטוסי קרב שגם באותם ימים נחשבו לטובים בעולם.
אוסטר J1: המטוס שכונה פה "פרימוס", היה ממטוסי חיל האוויר הראשונים. חלק הוברחו לישראל, אחרים הורכבו במרתף של יקב נטוש. מדובר במטוס לא חמוש, עם מהירות מרבית של 200 קמ"ש וטווח של 430 ק"מ. המצב לא היה ואת חלקי החילוף הביאו מגרוטאות שהבריטים השאירו בארץ. רוב המשימות כללו סיור וחילוץ פצועים, חלק מהם תקפו בעזרת פצצות קטנות שהטייס פשוט זרק מהמטוס אחרי שפתח את החלון. לפחות במקרה אחד הם עבדו על המצרים כשזרקו בקבוקי סודה.
אוויה S-199: מטוס קרב גרמני שהיה למטוס הקרב הרציני הראשון של חיל האוויר הישראלי. הם הוצבו בטייסת 101, ולמעשה גיחתם נחשבת לגיחה הראשונה של הטייסת האגדית הזו בחיל האוויר הישראלי. מדובר במטוס קרב של ממש שחמוש בשני תותחים ושני מקלעם, שנושא 4 פצצות במשקל 70 ק"ג ובעל טווח של 850 ק"מ. במהלך המלחמה הפיל המטוס הזה חמישה מטוסי אויב, שניים מהם דקוטות של חיל האוויר המצרי, הופלו על ידי מודי אלון מפקד הטייסת, לעיני תושבי תל אביב שהריעו לגיבור.
ספיטפייר: גיבור הקרב על בריטניה הגיע לחיל האוויר הישראלי רגע לפני שהסתיימה מלחמת העצמאות. למרות הזמן הקצר הם הספיקו להפיל 12 מטוסי אויב, כולל ספיטפיירים מצרים ואפילו כמה בריטים. חלק מהמטוסים האלה נמכרו על ידי הצ'כים וכמה מהם הורכבו מגרוטאות שהשאירו פה הבריטים. לספיט הייתה יכולת תמרון גובה, טווח טיסה ארוך וחימוש כבד שכלל תותחים מקלעים ופצצות במשקל 50 ק"ג האחת.
P-51 מוסטנג: מטוס הקרב הזה נחשב לטוב ביותר שהופעל במלחמת העצמאות, מהטובים בעולם באותן שנים, ולישראל הוא הגיע מפורק במסווה של מכונה חקלאית. רק שהוא עשה פה הכול חוץ מחקלאות. המוסטנג היה חמוש ב-6 מקלעים ויכולת נשיאת פצצות במשקל 900 ק"ג. בנוסף היה למטוס הזה יכולת נשיאה של מכלי דלק נתיקים שהעניקו לו טווח של 2,000 ק"מ, חלום של ממש בימים ההם. ההפלה הכי מפורסמת של המטוס הזה מכונה, "צ'רלי צהריים". על שם מטוס בריטי שחדר לישראל בדיוק באותה שעה, מה שסייע להפיל אותו. במהלך המלחמה הם ליוו את המפציצים הכבדים של החיל ותקפו יעדי אויב.
לחיל האוויר הישראלי היה עוד מגוון גדלו של מטוסים, בהם גם ה B-17 "מבצר מעופף" שעשה שמות בערים של גרמניה, ופה גם בקהיר וערי מצרים.
חיל הים: פשיטות והגנה
אם להגיד את האמת חיל הים היה די שולי במלחמת העצמאות, אבל זה לא אומר שאנשי הים לא ניהלו כמה מבצעים מרשימים במיוחד ונועזים. מה שכן היה חשוב ומשמעותי זה שכבר באותם ימים הם סיכלו הובלת נשק לערביי ארץ ישראל ולצבאות ערב.
אח"י וג'ווד: הייתה מהספינות הראשונות של חיל הים, מדובר במשחתת קטנה שפעלה בהתחלה כספינת מעפילים ובהמשך חומשה במספר תותחים מסוג נפוליאונצ'יק. לחיל הים הישראלי היו שלוש ספינות זהות לזו, ובהמשך המלחמה הן חומשו בתותחים כבדים יותר, תותחי נ"מ ומקלעים. מדובר בספינה במשקל 1,300 טון, עם מכ"ם ויכולת להגיע למהירות של 13 קשר. הספינות האלה חיפו על כוחות צה"ל, הפגיזו עמדות אויב שהיו בסמוך לחוף וניהלו כמה קרבות ימיים עם הצי המצרי, רובם לא היו מוצלחים במיוחד.
ספינות נחיתה: לחיל הים היו מספר קטן של ספינות נחיתה, ואלה הנחיתו כוחות מהים בקרבות על הגליל, ובעיקר אנשי קומנדו שניסו להציב מארבים ולנתק מסילות ברזל. אותן ספינות גם הובילו את אנשי הקומנדו הימים לפשיטות בנמלי אויב, חלק מהן היו מאוד מוצלחות.
"סיגרים": מדובר למעשה בסירות נפץ שהופעלו על ידי הקומנדו הימית. זו סירה מהירה על הרבה מאוד חומר נפץ ולוחם אמיץ, שצריך ברגע האחרון ללחוץ על כפתור שמעיף אותו מהסירה, וזו ממשיכה להתפוצץ על ספינת אויב. זה עבד לא רע בהטבעה של ספינת האמיר פארוק, המצרית שהפגיזה את החוף הישראלי.