חתול שחור עבר בין ננסי שניידר וגילה גולדשטיין, מראשונות הקהילה הטרנסג'נדרית בארץ. ליתר דיוק כלב שחור, קטן ומקורזל העונה לשם סטאר. במשך שנים השתיים היו צמד בלתי ניתן להפרדה. הן נולדו בשכונת ואדי ניסנס בחיפה, בית ליד בית, וכבר בגיל 4 הפכו לחברות. "גילה גדולה ממני בארבע שנים, והיתה בהתחלה חברה של אחי הגדול, אבל הוא היה גברי מדי בשבילה", מספרת שניידר, "הוא שיחק כדורגל והיה גבר אמיתי. היא הבינה שאני כמוה ועברה להיות חברה שלי".

החוטים הסמויים שחיברו בין השתיים בילדות הפכו בגיל ההתבגרות לסוד גלוי: שתיהן נולדו כבנים אך הרגישו שהן נשים הכלואות בגוף של נער, מה שרק הידק את יותר את החברוּת. הן עברו יחד לתל אביב, הקימו יחד את להקת הדראג הראשונה "פצצות המין", ונסעו להופיע בעולם. אבל עכשיו שקט, ברוגז. לא מדברות.

לאחרונה הופיעה הזדמנות לפיוס, כששניידר וגולדשטיין רואיינו לסדרה המוקומנטרית החדשה "נעלמות". הסדרה, שיצרו אילן פלד ויאיר קידר עבור יס דוקו (רביעי, 22:00), עוסקת בנשים בדיוניות שהודרו כביכול מהתרבות הישראלית ונשכחו מלב. שניידר וגולדשטיין מככבות בפרק ששודר השבוע על "בבה", יוצרת קברט טרנסית שסיפור חייה שזור בסיפור חייהן, אבל השתיים סירבו בתוקף להופיע יחד באותו הפריים.

ננסי, ככה לשבור חברות של יותר משישים שנה?

"היא הרעילה לי את הכלב".

מה?!

"כשהייתי הולכת למועדונים בלילה נתתי לה לשמור עליו, והוא היה חוזר חולה. גיליתי שהיא נתנה לו לאכול נקניקיות במקום לתת לו מהאוכל שלו". שניידר מצביעה על סטאר שמגיע אלינו בריצה, מכשכש בזנבו ועולה על הספה לקבל תשומת לב, עד שננסי זורקת אותו למטה. "עכשיו סלסט שומרת עליו. היא טרנסית נורמלית, קוסמטיקאית".

ננסי שניידר (צילום: יונתן בלום)
מוואדי ניסנס בחיפה למסעות באירופה ובחזרה לתל אביב. ננסי שניידר|צילום: יונתן בלום

אין סיכוי שתשלימו לעת זקנה?

"מה פתאום? גם כשדיברנו היא כל היום רבה איתי. למה לעזאזל אנשים מחברים אותי אליה? בכל פעם שאני פוגשת אותה קורים לי אסונות. למה בכלל הראו אותה בסדרה? יש כבר סרט שלם על גילה, מה מרימים לה שוב? במקום כל הקטעים של גילה וגילה, יכלו להראות את ההופעה שלי בשבוע הגאווה בשטוקהולם. היו צריכים לשים רק אותי, שהסרט ייתן כוח לצעירות טרנסג'נדריות. הנה, יש טרנסג'נדרית מבוגרת שמחה שנראית פנטסטי. ראית את היוטיוב שלי מופיעה? ראית איך אני רוקדת וזזה? יש לי עוצמה וכוח".

זה באמת לא ייאמן שאת בת 65. לא רואים.

"אני אוהבת את עצמי, וכשאת אוהבת את עצמך את רוצה להיראות טוב. אני לא זוללת יותר מדי, לא מפריזה, עושה יוגה 3-4 פעמים בשבוע. רציתי לשחות, יש פה לידי את הבריכה בדיזנגוף, אבל אני לא נכנסת לבריכה בישראל. זה לא נקי, לא אסתטי. הישראלים פה יכולים להשתין בבריכה".

הטרנסיות האחרות מקנאות ולא מפרגנות

שניידר לא נותנת לך דקה להתרגל אליה. כבר בשיחת הטלפון המקדימה אני מבינה שאני נכנסת ליקום מקביל, מקושקש וצבעוני. היא מספרת סיפור ומשנה גרסה באמצע. השיחה קופצת מנושא לנושא, נעה בין אז לעכשיו, בין חיפה לבירות אירופיות, בין בעלים לרומנים, עד שמבינים שכל מה ששניידר מספרת הוא אגדה. או שלא? כמו ב"נעלמות", לשניידר לא משנה אם היה או לא היה – היא מספרת את עצמה ואת האירועים כפי שהייתה רוצה שיקרו. אולי זו הדרך שלה לעשות תיקון ואיחוי לחיים הלא פשוטים שעברה.

"נשמה, אני רגע מנמיכה את צ'ייקובסקי", היא מודיעה כשאני דופקת בדלת. "אנחנו מתחילות את הריאיון?", היא שואלת כשאני פותחת את המחשב, "רגע, אני שמה אודם". אני עוד לא מספיקה לענות לה, להסביר שלא צריך, והיא שולפת אודם ומורחת. ואז, תיכף ומיד, היא מכריזה: "לא מפרגנים לי כאן בארץ".

במה זה מתבטא?

"בפרמיירה של 'נעלמות' הושיבו אותי למעלה. כשקראו לי בסוף לעלות על הבמה, כל הדרך שאני יורדת מהאחורה של האולם עד לבמה, אנשים מחאו לי כפיים בלי סוף. אבל אם היו מושיבים אותי בשורות הראשונות מחיאות הכפיים היו קצרות".

ננסי מתוך
מזל שהושיבו אותי למעלה בפרמיירה. מתוך "נעלמות"|צילום: באדיבות yes דוקו

איך פלד וקידר הגיעו אלייך?

"אני מבקרת טלוויזיה".

באמת? איפה?

"הנה, תראי", היא פותחת את ערוץ היוטיוב שלה. "אני מסריטה תכנית, מפרשנת ואומרת את דעתי. את יודעת מה עשיתי לשי חי?". היא מראה לי סרטון נוסף, הפעם אייטם חדשותי על אלאור אזריה, כשברקע היא מנסה לשכנע את הצופים שנעשה לחייל עוול. "אכפת לי מחוסר צדק", היא מסבירה, "כשאת נקלעת למצב כזה את יכולה לאבד שליטה. אנחנו לא שפויים, איך שאנחנו חיים פה".

הזכרת את שי חי. מה דעתך על תאלין?

"תאלין עושה עבודה טובה. היא יפה מאוד, טבעית מאוד, היא משדרת 'אני אשה, אני איך שאני'. זה מה שצריך. את צריכה להיות בטוחה בעצמך, להיות רגועה. טרנסיות מתעסקות הרבה בניתוחים, בלעשות סיליקון, בלספר מה עשו בגוף. אל תהיי רק יפה בגוף, תהיה יצירתית גם בִּפנים, תעשי משהו בחיים".

טרנסג'נדריות צעירות באות להתייעץ איתך? את בקשר איתן?

"אין לי קשר לטרנסיות פה בארץ. הן נורא רעות. לא מפרגנות לי. לכולם מפרגנים בפייס, לי לא. מישהי מעלה נוד הכי קטן ותיכף מחמיאים. אני אכתוב דברים טובים שעשיתי וילכלכו המון לכלוכים בפייסבוק, זה מקנאה. היתה לי הצלחה יותר מלכל אחת אחרת עם גברים. אהבתי הרבה ואהבו אותי. הייתי הכי אמיצה ועשיתי הכי הרבה מכולן".

תאלין בחצר (צילום: האח הגדול 24/7)
יפה מאוד, טבעי מאוד, עושה עבודה טובה. תאלין|צילום: האח הגדול 24/7

למרות המרירות כלפיהן, שניידר מרוצה מהיחס שהטרנסיות הצעירות מקבלות. "בתקופתי היה צריך להיזהר שלא יידעו שאת טרנס, שאיך שאת מדברת ואיך שאת מתיישבת לא יסגיר אותך. לא הבינו את הסבל שלנו. אלה חיים מלאים בקשיים, כל הזמן פוגעים בך, אנשים אומרים מה שהם רוצים. אני שמחה שהיום זה כבר לא ככה, שמבינים שאנחנו חלק מהחברה".

בגיל 9 ידעתי שאני רוצה להיות אישה

לשניידר יש דירה אחת בתל אביב ועוד אחת בבאזל. בתל אביב היא מגדלת את הכלב סטאר וארבעה חתולים. ההורים נפטרו ועם האחים היא לא בקשר, "בגלל ירושות ולכלוכים וכאלה". בשוויץ לדבריה זה רק היא והגרוש שלה, גבר אלבני שהגיע לשווייץ מקוסובו. הם נפרדו מספר שנים קודם לכן, אבל החליטו בסופו של דבר לחזור לגור יחד, כשותפים. "טוב לנו ככה, לו יש את העניינים שלו ולי יש את שלי. אין יותר סקס בינינו. אני חופשיה והוא חופשי".

ראשית חייה של שניידר, בעיר התחתית בחיפה, היתה הרבה פחות מבטיחה. היא נולדה בשם פנחס להורים שעלו ממרוקו, שהביאו לעולם שישה ילדים ("נשארנו עכשיו ארבעה"), עבדו קשה והתפרנסו בדוחק: אביה היה מנופאי בנמל חיפה, אמה מנקה במשרדי מע"צ. "מגיל מאוד קטן לא השליתי אותם", היא מספרת. "בגיל שלוש כבר סרגתי עם מסמרים ארוכים כאלה. פרמתי סוודרים וסרגתי מחדש. ההורים ידעו שאני לא בן שמשחק בכדורגל או באקדחים. גם עזרתי בעבודות הבית כמו ילדה, הייתי מגהצת למשל".

והיה יום אחד בשנה שפנחס חיכה לו במיוחד. "דודה שלי היתה אומרת עלי שאצלי פורים מתחיל כבר בפסח. מפסח אני מתכננת ומתרגשת ותופרת את התחפושת שלי לפורים הבא. בגיל 8 למדתי בלט, מורה לימדה את גילה (גולדשטיין) ואותי בחינם. בגיל 9 כבר ידעתי שאני רוצה להיות אישה".

ננסי וגילה מתכסחות. כיום הן לא מדברות

איך ההורים שלך הגיבו?

"פעם אחת אבא שלי הגיע הביתה וראה אותי בחצר שבכניסה לבית, יושבת וסורגת. הוא כעס עלי אבל לא הרביץ לי. הכעס בעיקר נבע מזה שאני עושה את זה מול כל השכונה. בסך הכל היה לי גלגול טוב עם ההורים. גם כשחזרתי לארץ, אחרי שעברתי את הניתוח לשינוי מין, הם קיבלו אותי יפה ותמכו בי. אבא שלי שאל אז 'את מאושרת'? עניתי שכן, והוא אמר 'אז גם אני מאושר. בואי לשולחן לארוחת ערב'. איך אפשר לשכוח מילים כאלו?".

בהמשך השיחה היא נזכרת באנקדוטה אחרת, שאולי מעידה על כך שהילדות היתה קשה יותר ממה שהיא מעדיפה לזכור. "החבאתי פאות במזוודה ואבא שלי מצא אותן. הוא הרביץ לי וקראתי לשוטר. אבל אני חושבת שבסוף היתה הקלה שאני סוף סוף אשה לכל דבר. שזאת לא תחפושת, שזו הנשמה שלי. אבא שלי היה שואל 'מה עשינו לא בסדר שלא נולדת ישר אשה?', הוא האשים את הגנים שלו".

עולה לבמה, מורידה את הפאה ובורחת

שניידר גילתה את המיניות שלה בגיל צעיר מאוד, בגן הזיכרון בחיפה. "גילה ואני הגענו לשם כבר בגיל עשר, אחת עשרה. היינו שוכבות עם גברים לא בשביל כסף. לפעמים גם היה כסף. אבל זה היה בעיקר לשבת עם הומואיות צעירות, מבוגרות, לצחוק, לדבר".

מתי הזנות ממש נכנסה לתמונה?

"הרבה פעמים בחיים שלי. יום אחד גילה לוקחת אותי ליד הנמל. היו שם חולות ואיזו גבעה של עשרים מטר. גילה דוחפת אותי במעלה הגבעה, אנחנו מגיעות למעלה ואני רואה משטח עם צריפים. היו שם פועלים ערבים וגם קצת יהודים. גילה אמרה לי 'בואי נעשה אותם בכסף. נתחלק חצי-חצי'. ביום הראשון, אני רואה שהם רוצים רק אותי, וככה יום אחרי יום. בסוף אני מבינה ואומרת לה: 'כמה זמן שרצת כאן ועברו עלייך עד שהם לא יכולים לגעת בך? מהיום אני מכירה את הכתובת ואין יותר חצי-חצי. שלום'. עבדה עלי זאתי. את כותבת מה שאני אומרת?", היא שואלת פתאום.

ננסי שניידר (צילום: יונתן בלום)
אנחנו מתחילות לדבר ומיד היא שמה אודם|צילום: יונתן בלום

ברור.

"חשבתי שאת סתם מתקתקת עם המחשב. אני רגילה שכשמראיינים אותי, כותבים בפנקס. מזמן לא ראיינו אותי".

בחיפה השמרנית של שנות השישים בקושי ידעו מה זה הומואים, שלא לדבר על טרנסיות. "גילה ואני למדנו איך להיות נשים מהעולם הגדול", היא נזכרת, "שמענו הכל והכרנו הכל. בשנים ההן, במועדון 'הקרוסל' בפריז, הופיעו טרנסוויסטים וטרנסג'נדרס, ובמגזינים קראנו גם על מועדונים באנטוורפן ובברלין. הערצנו את קוקסינל (שם הבמה של הפרפורמרית ז'קלין שרלוט דיפרנואה), שהיתה מהראשונות שעברה ניתוח ועשתה רעש. הייתי בת 14 כשהיא הגיעה לארץ, והלכתי להופעה שלה בחיפה עם עוד חבר שכמוני הפך בהמשך לאשה. גילה ואני הלכנו בדרך שלנו במהירות הבזק כשבארץ לא היה סימן לשום דבר מזה".

שנה אחרי ההופעה ההיא של קוקסינל, שניידר החליטה לעבור לתל אביב. "ההורים שלי לא התרגשו שעזבתי את הבית", היא מספרת, "אמא שלי התחתנה בגיל 14". דווקא שם, בעיר שכבר אז היתה ליברלית יותר, היא נאלצה לוותר בכל ערב על הזהות שלה. "במופעי סטריפטיז עמדו אז שניים על הבמה, גבר ואישה", נזכרת שניידר, שעבדה בתור הגבר שמפשיט את האישה, "הצעתי לבעל המקום שאעלה לבמה לתת שואו כאישה, אז עוד לא קראו לזה דראג. הוא סירב ועזבתי".

בר אחר בשם רודיקה, חלוץ בתחומו, נתן לשניידר ההזדמנות להגשים את החלום שלה. "היינו ארבע דראגיסטיות וקראנו לעצמנו 'פצצות המין'. אני ואחת נוספת היינו מבצעות סטריפטיז, השלישית היתה רקדנית בטן והרביעית קומיקאית. תמיד היו לי פנים יפות וגוף יפה, והייתי מופיעה עם בגדים שתפרתי ועיצבתי בעצמי. תפרתי חזיה וחוטיני וקישטתי אותם בפייטים גדולים ויפים. עליתי עם פאה של שיער ארוך שמגיע עד למותן".

היא עדיין מתרגשת כשהיא מדברת על ההופעות ההן. "הייתי מתפשטת לאט לאט עד שהייתי מגיעה לחזייה ולחוטיני. בשלב הזה הייתי מסתובבת עם הגב לקהל, פותחת את החזיה ומורידה את הפאה, ואז הייתי מסתובבת בחזרה כשהפאה ביד שלי, והיו רואים שאני זכר ולא נקבה". זה לא תמיד נגמר טוב: "כשהופענו ברמלה והורדנו את הפאות היו רודפים אחרינו, ואנחנו היינו בורחות".

רומא, 1972 (צילום: באדיבות המצולמת)
שניידר ברומא בתחילת שנות ה-70. הבינה בגיל צעיר מאוד מה היא רוצה להיות|צילום: באדיבות המצולמת

אמא לא הצליחה לזכור את השם שלי

בגיל 16 שניידר וגולדשטיין עלו יחד על ספינה לבלגיה, שעגנה באנטוורפן. היא הגיעה לשם אחרי שקיבלה זריקות הורמונליות מרופא ברחוב טרומפלדור בתל אביב, היחיד בארץ שהציע אותן באותה תקופה. "הייתי מתעלפת מהזריקות האלה, עד שלמדתי להזריק לעצמי ואז זה פחות הפחיד אותי", היא נזכרת.

בבלגיה היא החליטה שהגיע הזמן לעשות את הניתוח. בגרסה אחת היא מספרת לי שזייפה את הגיל בדרכון, שאז היו ממלאים את פרטיו בעט, כדי לעבור אותו עוד כשהיתה בת 17. בגרסה אחרת היא מספרת שהיתה בת 19. אבל הפרט החשוב לה שנשאר זהה בשתי הגרסאות, הוא "חייתי אז בבריסל עם גבר הולנדי, צעיר חתיך. אני זוכרת את הכלב שלו. הוא מימן לי חלק מהניתוח. אחרי הניתוח עזבתי אותו. אני עכשיו אישה, לא יכולתי להיות עם מישהו שחי איתי כשהייתי גבר. זה לא הסתדר לי".

פנחס הפך רשמית לננסי. "עשו לי ניתוח כל כך מוצלח שכשרופא שלא הכיר אותי בדק אותי, הוא שאל אם אני מקבלת מחזור בזמן. עניתי לו שאני תמיד מקבלת בזמן", היא מספרת בחיוך. "חזרתי הביתה וסיפרתי למשפחה. אמא שאלה אותי בימים הראשונים 'איך קוראים לך עכשיו?', היא לא הצליחה לזכור את השם. מה לאשה מרוקאית ולשם ננסי? היא מכירה חסידה, יפה, לא ננסי".

את שנות העשרים והשלושים שלה שניידר העבירה כשהיא מדלגת מעיר אירופית אחת לאחרת. אמסטרדם, בריסל, ברלין, איסטנבול ורומא היו רק חלק מהתחנות. בכולם עבדה במועדוני לילה. "בבריסל כבר הייתי לבושה כאישה יום ולילה, ועבדתי במועדון בשם 'שפול'. זה היה מועדון רגיל, שלא הופיעו בו טרנסג'נדריות. הוא היה גדול ומפואר, אין כבר כאלה מקומות. שואו גדול מהחיים. היתה שם תזמורת וכל מיני מופעי אקרובטיקה וריקודי בטן. ברומא חייתי עם גבר יפה תואר. גרנו בפיאצה אוקלידה, בסביבה הכי יוקרתית, איפה שכל השחקנים הכי מפורסמים. כל הזמן זזתי, אני מרגישה סוג של קולומבוס. אם את לא משתנה את מתחילה לשעמם".

ההידרדרות החלה כששניידר הגיעה לסיבוב הראשון שלה בשוויץ, באמצע שנות ה-70. "בציריך רקדה איתי בחורה שלימדה אותנו שאנחנו יכולות לאכול מה שאנחנו רוצות ולא להשמין, אם אנחנו מקיאות. לא הייתי שמנה אבל נסחפתי. לימדו אותי גם לעשות שורות. ידעתי שכל עוד אני מסניפה יש לי בחילות ואני יכולה להקיא. הייתי בטוחה שאני מסניפה קוקאין, עד שגיליתי שזה הרואין. גם לא הפסקתי לשתות.

בת. 27 בוולנציה בספרד (צילום: באדיבות המצולמת)
"כל הזמן זזתי, אני סוג של קולומבוס". בת 27 בוולנסיה בספרד|צילום: באדיבות המצולמת

"במועדוני לילה מזמינים אותך כל הזמן לשמפניה ולמשקאות יקרים, והייתי שופכת חלק בלי שיראו. אבל ב-79', כשחזרתי לארץ ופתחתי בכיכר רבין את בר המלאך הכחול, שתיתי עם לקוחות. אז כבר לא יכולתי לשפוך ונפלתי ממש לאלכוהוליזם. יום אחד הסתכלתי על עצמי במראה, וראיתי אשה צעירה שנראית זקנה. נראיתי על הפנים. אמרתי לעצמי 'ננסי, את אוהבת את עצמך. עברת את כל מה שעברת, עשית את הניתוח והפכת להיות מה שרצית. את שונאת את עצמך? מה פתאום'. הפסקתי הכל בבת אחת, והודעתי לרקדנית שלימדה אותי את כל הדברים האלה, של בולימיה וסמים, שאני לא חברה שלה יותר. נסעתי לאיביזה עם שני גברים להתנתק מהכל, להיות בשמש".

מותר לי קמטים, אני לא בובה מנופחת

את שם המשפחה "שניידר" קיבלה ננסי מבעלה הראשון, בעלים של בית מרקחת בז'נבה. בעידודו היא פתחה בוטיק אופנה – שנסגר בינתיים. הצד היצירתי שלה מקבל היום ביטוי באמצעות ציור. היא מספרת שהייתה נשואה פעמיים, ואחרי רשימת הגברים בחייה קשה מאוד לעקוב.

"יש לי ראש של נקבה, לכן גברים כל כך אהבו אותי. אני יכולה להיות מאוד קשה, אבל אני מה זה ליידי. אני משתמשת בחושים הנשיים שלי וממגנטת אותם. אני לא זוכרת עם כמה גברים היתה לי אהבה, וגם לא את השמות של כולם. היום בדיעבד אני יכולה להגיד שזכיתי. אני רואה חברות מהתקופה שלי, גם נשים ביולוגיות. אף פעם לא היתה להם אהבה. אני זכיתי בה כל כך הרבה פעמים, שלא הבנתי שלא כל אחד מקבל את זה. תקראי מכתבים שגברים כתבו לי, את לא תאמיני. לנשים ביולוגיות לא כותבים דברים כאלה".

עם אהבה לא הולכים למכולת.

"היו לי שוגר דדים לאורך השנים, וגם שוגר בייביז: גברים צעירים ואמידים שהחזיקו אותי. גם עבדתי בזנות באירופה, אבל ברמה גבוהה. במועדוני לילה בשוויץ את מקבלת אלפי פרנקים ללילה ותכשיטים ושמפניות יקרות. אבל אף פעם לא עשיתי את זה בשביל להיות מיליונרית. עשיתי את זה כדי לצאת מסיטואציה בחיים, לא היתה לי ברירה. לא היו לי שפות, לא היו לי רשיונות עבודה, אז מה נשאר לי לעשות? כשאין ברירה גם אלוהים סולח".

איפה הכרת את הגרוש שלך, זה שאת גרה איתו עכשיו?

"בבית קפה. זה היה בדיוק כשסיימתי את הקשר עם החבר השוויצרי".

אני נזכרת שהיא סיפרה לי מתישהו במהלך השיחה על חבר שוויצרי שאותו מצאה מת. "לא, לא", היא מתקנת אותי, "זה שמת היה השוגר דדי, אנדריי. בכל זאת מדינה זרה, צריך כמה. שיהיה ביטחון, שיפנקו אותי. אבל עכשיו אני כבר מסודרת, תודה לאל. די, צריך להגיד מספיק. עכשיו אני נחה. כבר מבוגרת, בכל זאת. אבל שלא תחשבי, הרבה מחזרים אחרי. את צריכה לראות איזה חתיכים פונים אליי בפייס".

ביום ההולדת של אילנה שירזי ב 3 SOME. 2014 (צילום: באדיבות המצולמת)
"להזדקן? זה הטבע שלי ואני מקבלת אותו באהבה"|צילום: באדיבות המצולמת

איך זה מבחינתך להתבגר, לראות קמטים חדשים במראה?

"אין לי עם זה שום בעיה. אני כותבת עכשיו ספר, וכתבתי בו שזה הטבע ואני מקבלת אותו באהבה. אני שמחה וחיה ונהנית. בריאות זה חשוב, אבל אני בן אדם. מותר לי להזדקן, להיות עם קמטים. אני לא בובה מנופחת".

בסופו של דבר, את מרגישה שהחיים האירו לך פנים?

"כשאת לא מתייאשת לנסות, זו ההצלחה. וחייתי אותם, את החיים, כל הזמן".