במוצאי שבתות הופכת כיכר אל-מנארה ברמאללה למקום שוקק חיים, מלא בצעירים ובצעירות, לבושים על פי צו האופנה, נכנסים לפאבים כדי לבלות. מי שיבקר שם, אם יתעלם מהשפה הערבית, יתקשה להבדיל בין המקום לבין כל עיר אחרת בעולם המערבי.
אל מול אורות הפאבים, בולטת החשכה שאופפת את חייהם של רבים אחרים. הם חיים בחשש אמיתי לחיות את חייהם לפי נטייתם וצו מצפונם, נזהרים לא לחשוף סוד שיסגיר את זהותם. בניגוד למצעדי הגאווה ולחופש היחסי לו זוכים חברי הקהילה הלהט"בית הגרים מרחק שעה נסיעה מהם, אצלם הסיפור אחר.
בימים אלה עלה לאקרנים בבתי הקולנוע בארץ הסרט "עלטה", המגולל סיפור על רומן בין ישראלי לפלסטיני. ואני נוסע לרמאללה כדי לבדוק איך משתקפת עלילת הסרט עם המציאות שבשטח. אני פוגש בתייסיר (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת), הומו פלסטיני בן 28. אחרי שלוש מערכות יחסים, הוא עדיין לא שלם עם נטיותיו המיניות. "זה לא קל להיות פלסטיני", הוא אומר. "אבל להיות הומו פלסטיני זה קשה פי שישים".
תייסיר מתגורר לבדו בדירת שני חדרים ברמאללה, ובמשפחתו לוחצים עליו כל הזמן להתחתן. "אין יום כמעט שאמא שלי לא מתקשרת אלי ושואלת אותי: 'מה עם חתונה? יש לאחותך חברה יפהפיה בשבילך'. זה מתסכל. ההורים שלי הם האנשים שאני הכי אוהב בעולם, ואני לא רוצה לאכזב אותם".
כבר תקופה ארוכה שהוא נמצא בדיכאון עמוק בגלל מצבו. "חשבתי אפילו על התאבדות, אבל אני לא רוצה לעשות את זה להורים שלי. זה יהרוס אותם. אז אני מעדיף לתת לאמא שלי לחשוב שאני ביישן, שעוד לא מצאתי את הבחורה הנכונה. אבל אני מפחד, כי כמה זמן אפשר להמשיך ככה?".
תייסיר נולד בשנת 1984 בכפר באיזור השומרון. לפני כחמש שנים עבר לגור ברמאללה על מנת להתרחק מבני משפחתו. מאז, הוא מספר, הוא משתדל בעיקר להתבודד ולא להתחבר רגשית לאיש.
כשאני שואל אותו האם ראה את הסרט שבגללו יצאתי למסע, הוא עונה "לא, אבל הייתי בסיפור כזה. היה לי חבר ישראלי במשך כמה חודשים, וזה לא היה קל. הוא כל הזמן רצה שאני אבוא לגור איתו בבת ים, ואני לא הסכמתי. הסברתי לו שאם מגלים את זה בבית, אין לי משפחה יותר. יש לי דוד שהוא פעיל בחמאס, אם הוא יגלה שאני הומו, זה הסוף שלי. ירצחו אותי".
זאת לא סיבה טובה עוד יותר לעבור לגור בישראל?
"אתה אומר את זה כאילו שזה קל. אני לא רוצה לעזוב את המשפחה שלי. כשאני גר ברמאללה, אני עדיין יכול לנסוע לכפר לפגוש את ההורים, ועדיין לגור כאן בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. אני יוצא בבוקר לעבודה, חוזר בערב הביתה. לפעמים אני נפגש עם בחורים דרך הגריינדר. בסך הכל אני די אומלל".
מול מציאות חייו הקשה של תייסיר, אני נחשף לסיפור חייו של ראמי (שם בדוי). צעיר בן 18, שמתאר חיים אחרים לחלוטין. "זה רק אתם הישראלים אוהבים לחשוב אלינו בצורה פטרונית ולחשוב שכולם פה סוחרים פרימיטיבים ונשים עם צעיף ראש", כך הוא מסביר בעודנו פוסעים לעבר הפיצוצייה הקרובה. על אותה פטרוניות מדבר ראמי, כשהוא מתייחס ליחס של קהילת הלהט"ב בישראל להומואים פלסטינים. "אני מדבר עם הומואים ישראלים בפייסבוק, פוגש אותם בירושלים", הוא אומר. "אתם חושבים שבגלל שיש לכם מצעדי גאווה וזכויות, אז אנחנו אמורים לשאת את העיניים אליכם ולהתפעל. אבל אתם עדיין עם כובש, שמצדיק כל פשע עם תירוצים.
"אני לא מדבר רק על פינקוושינג (שטיפת מוח ורודה; ד.ז), אתם גם צובעים הכל בוורוד: 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון', 'זכויות אדם'. אתם מתפלאים שבעולם מגנים אתכם, אבל תראו מה אתם עושים. אתם משפילים נשים וילדים במחסומים, עושים אפרטהייד באוטובוסים ורומסים פעם אחר פעם זכויות אדם בסיסיות".
"הלוואי שכל ההומואים יבואו ויהיו פה מסיבות גייז כמו בתל אביב"
ראמי נולד וגדל עד גיל 8 בירושלים. לאחר מכן עברה משפחתו להתגורר ברמאללה. הוא דובר אנגלית רהוטה ("אני מנסה כמה שיותר לסגל מבטא אמריקני, כי זה סקסי בעיניי") ועברית ברמה בינונית. כיוון שכותב שורות אלו מדבר ערבית ברמה בינונית, השיחה בינינו מתנהלת לסירוגין באנגלית, ערבית ועברית.
לדבריו של ראמי, הוא נמצא "שלושת רבעי הדרך" אל מחוץ לארון. "ההורים שלי יודעים ומקבלים אותי, החברים שלי יודעים ומקבלים אותי ואפילו השכנים מפרגנים. אני לא רוצה לפרסם את השם האמיתי והתמונה שלי בגלל שהמשפחה המורחבת עוד לא יודעת. אבל זה גם יבוא. אני לא מרגיש שפלסטין היא מקום שאי אפשר לצאת בו מהארון. נכון שזה לא כמו בישראל, אבל מאז שסלאם פיאד נהיה ראש הממשלה התקדמנו בענק".
ראש הממשלה פיאד הוא מושא הערצה של ראמי. "זה לא שהוא גיי פרנדלי או משהו", הוא אומר. "הוא פשוט עשה סדר ודאג להפסיק את הכפייה הדתית של חמאס. בזכותו רמאללה נהייתה המרכז של פלסטין החילונית, וזה מאפשר לנו להיות יותר מודרנים וחופשיים. היו לנו ליינים לגייז בפאבים בעיר, שלא החזיקו מסיבות כלכליות, יש מסיבות מדי פעם בבתים פרטיים".
את שיחתנו קוטע בעל בית הקפה בו אנחנו יושבים. "תאמין לי, הלוואי שכל ההומואים יבואו לפה ויהיו פה מסיבות גייז כמו בתל אביב", הוא אומר. "התיירות הגאה הביאה לעסקים בתל אביב מלא כסף, ואם רק רבע מזה היה מגיע לפה, מצבנו היה מצוין. עזוב אותך פוליטיקה, ביבי, עבאס, הנייה, כולם גנבים".
את נטיותיו המיניות גילה ראמי בגיל 11, עם תחילת גיל ההתבגרות. "תמיד אהבתי ורוד, אהבתי זמרות מחו"ל ואהבתי לרקוד. אבל כשהייתי בן 11 זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שאני הומו. התחלתי להסתכל על תמונות של דוגמנים בלי חולצה ולהידלק על חברים שלי.
"הרבה זמן חשבתי שזה לא בסדר. אבל אז שמעתי על מצעד הגאווה בירושלים ועל כל האלימות שהייתה סביב הנושא. בעקבות זאת התחלתי לקרוא הרבה על כל ההיסטוריה של המחאה הגאה ובכלל עיצבתי לי אידאולוגיה. הבנתי שאני אוהב את מי שאני איך שאני, ואני לא רוצה להיות מישהו אחר. אפילו אם אחזור אחורה ולהחליט איך להיוולד, אני בוחר להיות הומו".
לצד המודעוּת הפוליטית שמפגין ראמי, הוא מספר כי הוא מקדיש חלק ניכר מחייו לאלילה שלו, ליידי גאגא. "היא גדולה מהחיים", הוא אומר. "מי שלא מכיר אותה לא מבין את זה. אנשים לפעמים מתנשאים וחושבים שההערצה אליה מפגרת, אבל היא ממש לא. היא פורצת גבולות ומוסכמות, והיא בת הברית הגדולה ביותר של הקהילה.
"בזכותה היה לי האומץ לספר להורים שלי. רגע לפני שבאתי אליהם, הקשבתי לשיר: 'Born This Way', וקיבלתי המון כח". לדבריו, התגובה של משפחתו הפתיעה אותו. "אמי בכתה ושאלה 'איפה טעיתי?'. כעסתי על התגובה, אבל אחרי יומיים היא הגיעה אליי ואמרה שהיא אוהבת אותי.
על הקיר, בין תמונותיה של ליידי גאגא, אני מבחין בתמונה של בחור יפה מודבקת על לוח שעם. "זה האקס שלי", הוא אומר. "הכרנו כשהייתי בן 15. הוא למד בבית הספר שלי, וקלטנו מהר מאוד האחד על השני. זאת הייתה אהבה מהסרטים. בחיים לא הרגשתי ככה כלפי אף אחד. הייתי הכי מאושר בעולם כשאני איתו, הייתי בעננים. הרגשתי נאהב, הרגשתי מוגן באהבתו. הוא היה הכל בשבילי, וחלמתי שיום אחד אנחנו נתחתן".
בשלב הזה נמלאות עיניו של ראמי דמעות, והוא מבקש חיבוק. "אני עדיין מתגעגע אליו. הוא נפרד ממני לפני חצי שנה, אמר שהוא כבר לא מרגיש אותו הדבר. אני לפעמים מוצא את עצמי בוכה בלילות מגעגועים".
