כל השווים תפוסים. זה משפט שאנחנו שומעים הרבה, ולא רק בזירה הגאה. זה משפט שיכול להעיד על מרמור ילדותי - אולי כי זה בדיוק מה שזה. לפעמים חורה לי מאוד שקונספט הדייטינג בקהילה, ובעצם באנושות בכלל, הולך לפי עיקרון "כל הקודם זוכה". אני מרשה לעצמי להניח שאותו אדם תפוס הסתפק בסתם בן זוג מתאים, ולא בבן זוג המתאים ביותר (אולי כי זה לא אני שם). ויש לוגיקה מאחורי זה: אנחנו לא יכולים לבחון את כל הדייטים הפוטנציאליים שלנו בבת אחת ולהשוותם אחד לשני עד למציאת המתאים ביותר מבין כולם, ולכן זה תמיד יקרה. אין דרך, מלבד היפותטית, לבדוק מתי אנחנו אכן נופלים על המתאים ביותר ומתי לא.

זה נראה כך בעיני: יש את ה"שווים" שנחטפים כמו לחמים חמים עוד לפני שהספיקו לרדת לשוק. הם נחטפים ונופלים אל חיקו של הראשון שמתאהב בהם, הראשון מבין מאות פוטנציאליים שהיו יכולים להתאים להם יותר מאותו ראשון. ואני שואל את עצמי - למה אין להם סטנדרטים גבוהים כדי לבחון עוד כמה? האם הם אינם מודעים להיותם 'שווים'?

השאלה רטורית, אני חושב: הם שווים בעיקר בגלל שהם אינם מודעים לעצמם. הם לא היו נחשבים ל'שווים' באמת אם הם היו מודעים ליופיים או לערכם בשוק הדייטינג. אם הם כן היו, הבררנות שלהם הייתה דואגת שהם ירקיבו על המדפים. אז הם נחטפים מהר כמו לחמים חמים ואני הילד שמעולם לא היה טוב באף סוג של ספורט, מפגר מאחור. להסתפק בפירורים? עוד לא.

הומואים מחזיקים ידיים (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
תפסו אותם בין חלונות קצרים של רווקות|צילום: אימג'בנק / Thinkstock

זה מרגיש לא נכון, כל הקונספט הזה של "כל הקודם זוכה". אני מרגיש צורך לרקוע ברגלי ולשלב את ידי בעצבים ולפסוק "זה לא הוגן". הייתי יכול, אלמלא הייתי רואה בעצמי כאדם רציונלי ובוגר. עולם הדייטינג מלא בכשלים והעולם בחוץ הוא כל דבר חוץ מהוגן. אם רק היה אפשר לרחף מעל מחסום הזמן והמקום, ולמצוא את עשרת המועמדים שנופלים בטווח מסויים בגרף ההתאמה, ומהם לבחור את האחד שבעיניו אני נופל בטווח ההתאמה בגרף שלו - אולי היה טוב. אבל אנחנו מכירים אנשים על ציר זמן, ותלויים במקום, מסגרת ואירועים. בקיצור, אנחנו שבויים של צירופי מקרים שנקראים מזל, ואנחנו שבויים של ציר זמן בודד שנע בכיוון אחד.

עברי לידר ובן זוגו (צילום: ראובן שניידר )
האם הם שווים כי הם בלתי מושגים? עברי לידר ובן זוגו הגרמני|צילום: ראובן שניידר

כל השווים תפוסים, זה משפט חסר היגיון לכאורה. אבל כל פעם מחדש הוא מכה בי ומזכיר לי כמה הוא רלוונטי לחיי. האם זה פשוט המזל שבאקראיות פראית נופל לרעתי כל פעם? או שמא, יש גם היגיון שהוא מעבר לאקראיות? יכול להיות שגברים "שווים" בעיני הם גם גברים מונוגמיים מטבעם, והתכונה הזאת דואגת שישארו במסגרות מונוגמיות בכל פעם עם חלונות קצרים מאוד של רווקות ביניהן, קצרים מדי.

גברים מונוגמיים, שגם במראה שלהם משתקפת הנכונות שלהם למונוגמיה, וזה המראה שמסיבות אבולוציוניות, אם אפשר להגיד, מושך אותי. אולי בעצם הטיפוס המונוגמי הזה הוא, ובכן, טיפוס - מכלול של תכונות שבאות יחד בחבילה.

_OBJ

גברים שהמראה שלהם משדר משפחה, אבהות, יציבות. כאלה שהמבט שלהם משדר צניעות וחוסר מודעות לקסם האישי שלהם. כאלה שהסקסאפיל שלהם הוא כל מה שהם משדרים, שאינו נופל לקטגוריית דוגמנים ונערי חוף ומסיבות וכיופים. כאלה שאתה יודע שמיצו את העולם והעייפות ניכרת בקמטי החיוך שלהם. כאלה שהבטן הלא שטוחה שלהם מעידה על סדר העדיפויות החדש שלהם. סדר עדיפויות שאינו תחרותי יותר. ואני, אני בשיאה של תחרות חסרת תקנה מול יריב לא מוגדר על אותם גברים.

אולי זה טוב בעצם שהמזל מחזיק אותנו בביצים. אולי זה טוב, כי אולי יום אחד כשהוא ישחק לטובתי, אני אהיה מושא הקנאה והשנאה של רווקים שיהרהרו בביש המזל שלהם ובחוסר הצדק שבקונספט הזה של הדייטינג - ולא ארגיש חייב לאף אחד התנצלות. ושיכתבו על זה במגזינים מצידי.

עוד ב-mako גאווה: