"הילדים בגן מאוד מתלהבים מזה שיש אבא ואבא"

ציון חורי (36, שחקן וזמר) ובן זוגו אסף אשכנזי (39, מנכ"ל של חברה לגמילה מעישון ושותף במספר ברים בתל אביב) מגדלים יחד תאומים בני 3 אותם הביאו - כמו זוגות גאים רבים - לאחר הליך פונדקאות ארוך אותו ביצעו בעיר פורטלנד שבמדינת אורגון, ארה"ב. ציון, אסף וילדיהם מתגוררים כנראה במקום האידיאלי עבור משפחה גאה - הסביבה הליברלית והמגוננת של מרכז תל אביב.

"לשמחתי אני יכול לומר שגם כשאנחנו יוצאים עם הילדים מהעיר, אף אחד לא מעקם פרצוף", אומר לי ציון. "להיפך, אנשים מתעניינים בקטע חיובי, באים ושואלים שאלות. הילדים בגן מאוד מתלהבים מזה שיש אבא ואבא. אין מה לעשות, אבא ואבא עם ילדים זה מסקרן, בנוסף - הילדים שלנו מאוד בהירים ובולטים בנוף (צוחק)".

בזמן שגורמים שמרניים מנסים לערער את הזכות של הורים גאים להפוך להורים ותולים שלטים כמו "אבא+אמא=משפחה", ציון מרגיש שהשיח סביב הנושא, גם מאנשים שאינם מכירים משפחות כמו שלהם, מעורר דיון חיובי: "תוך כדי תהליך ההורות גיליתי שכמעט כל מי שאתה מספר לו שאתה רוצה לעשות ילדים ושאתה מתכוון להשקיע בכך את כל מה שיש לך מבחינה נפשית, כלכלית ופיזית, מאוד שמח בשמחתך ואפילו נרתם לעזור".

עולות שאלות כמו "איך ילדים יכולים לגדול בלי דמות אם"?
"ברור שהיו שאלות וגם לנו היה קשה בהתחלה להבין איך דברים יתנהלו, התהליך הזה ללא ספק מוזר. שאלת ה'איך מגדלים ילדים בלי אמא' זו שאלה שנשאלה ונשאלת, אבל זאת עובדה - לילדים שלנו יש שני הורים שאוהבים אותם ומחנכים אותם".

בגיל 3 ילדים כבר מבינים שהמשפחה שלהם היא לא כמו של כולם?
"הם מבינים, הם יודעים, הם רואים את המשפחות סביבם ויודעים לומר שיש להם אבא ואבא. אנחנו גם לא מפחדים לדבר על זה, להיפך - אנחנו רוצים לנרמל את העובדה הזאת, ולא להפוך אותה לסוד או משהו מוזר. הילדים יודעים שיש להם אבא ואבא, ולמשפחות אחרות יש אבא ואמא או אמא ואמא או רק אבא או רק אמא".

"הסטרייטים יכולים לקנא בשוויון שיש בינינו"

לפני 11 חודשים הפכו מיכל נחמיאס (38, עוזרת אישית בחברה בינלאומית) וטל בלינדר (34, עוזרת אישית גם כן) לאימהות מאושרות במיוחד לניר. "אני יכולה לומר בשמחה שבמובנים רבים, הכל הלך לנו די קל ומהר", מספרת מיכל. "אנחנו יחד כמעט ארבע שנים וכשהחלטנו שאני אכנס להיריון עברנו הליך שעבר בצורה די חלקה. אם משווים לתהליכים המורכבים של פונדקאות אצל גייז, אין ספק שעבור זוג נשים התהליך יותר פשוט".

לקחו אתכן לבית משפט כדי להוכיח שאתן משפחה "אמיתית"?
"זאת סיטואציה הזויה, ישבתי באולם בית המשפט בלחץ ופחדתי להוציא איזו מילה לא במקום. זה הכי בוער בך להתחיל לקום ולהתדיין ולהציג את הטיעונים שלך כאילו את באלי מקביל אבל את מבינה שזה יכול להיות סיכון. כשאת מגיעה לדיון כזה את צריכה להביא הוכחות למשפחה שלך - תמונות משותפות, כרטיסי טיסה לחו"ל, להראות ששתינו עובדות בחברות טובות, שאנחנו 'בחורות איכותיות' (מגחכת)". מיכל מקווה שהתהליך המורכב שעברו לא יהיה מנת חלקם של זוגות להט"בים בעתיד הקרוב: "יש עוד כברת דרך לעשות כדי שזוגות לסביות והומואים יוכלו, כמו כל זוג אחר, פשוט לגשת מיד אחרי הלידה אל משרד הפנים בבית החולים ולהירשם כהורים".

כמי שמנהלת משק בית כל נשי, מיכל אומרת שהחברה ההטרוסקסואלית יכולה ללמוד מהקהילה הלהט"בית דבר או שניים על שוויון. "אצלנו הכל same same. לפעמים שואלים אותי 'אז את הגבר בבית? את היותר קשוחה?', ואני משיבה ששתינו מביאות לבית את אותו מסר, את אותה שמחת חיים, אותן שעות עבודה. יכול להיות שהסטרייטים יכולים לקנא בנו ששתינו שמות את ניר בגן, שתינו מקלחות אותו כל יום ומרדימות לסירוגין. שתינו מאוד נוכחות בגידול של ניר. אני רואה, אצל לא מעט זוגות סטרייטים, נשים שעושות הכל - מצאת החמה ועד צאת הנשמה וגברים שמגיעים הביתה רק כדי להרדים את הילד. יש אצלנו שוויון בין שתי אימהות שמגדלות במסירות, באהבה ובשמחה גדולה את הדבר שנותן לשתינו עוד משמעות בחיים - לקום בבוקר בשביל החמוד הזה".

"מגיל שנתיים הוא עמד על שלו"

עופרית מצס (47, סייעת בבית ספר יסודי) מראשון לציון, היא אמא גאה ללירון בן ה-19. לירון שנולד כבת, התחיל לעבור את תהליך השינוי המגדרי לפני כארבע שנים, בגיל 15 בלבד - תהליך מורכב שטלטל את המשפחה, אך לא הגיע אל עופרית כרעם ביום בהיר.

אם תהליך היציאה מהארון כהומו או לסבית הוא מורכב, התהליך מורכב פי כמה עבור טרנסג'נדרים. עופרית ולירון, שהצטלמו יחד לסדרה "טרנסקידס" ששודרה ב-yes דוקו, רואים בחשיפה התקשורתית סוג של שליחות וגם תרפיה אישית. "לא אכחיש, בהתחלה היה פחד גדול מאוד להיחשף ולעבור את כל הניתוחים והקשיים שלירון עבר בדרך אל מול המצלמות. אבל ישבנו עם צוות הסדרה לשיחה לפני הצילומים והם הסבירו לנו שהם לא מחפשים את הצהוב, אלא להמחיש איך עוברים את התהליך וגם להראות לילדים שההורים לא מקבלים אותם שיש תקווה".

איזה דברים הסדרה הציפה ביניכם?
"זה גרם לנו לדבר יותר בינינו, כשהצוות היה מודיע לנו שהם באים לצלם לא הסתגרנו כל אחד בחדר שלו, התרכזנו בסלון ושאלתי את לירון את כל הדברים שרציתי לדעת. זה היה כמו טיפול פסיכולוגי מול המצלמה".

את מצליחה להקפיד לדבר על לירון בלשון זכר?
"היום אני לא מתבלבלת, אני אפילו לא חושבת לפני שאני מוציאה משפט מהפה ופונה אליו. בעבר זה היה יותר קשה, לפעמים בבית הייתי פונה אליו בלשון נקבה. אבל בחוץ תמיד הקפדתי לא להתבלבל, כי המראה שלו כבר היה של בחור לכל דבר ועניין והוא לא רצה שאנשים יתחילו פתאום להסתכל". 

כמי שעברה את התהליך יחד עם בנה, עופרית רוצה לעזור גם למשפחות נוספות ואף כתבה ספר בנושא ("תמיד רציתי בת"). "את הספר כתבתי בתקופה בה הרגשתי שאני לא כל כך יכולה לשתף אנשים סביבי בלי לקבל תגובות", היא אומרת. "התחלתי לכתוב את התהליך שלירון ואני עוברים - מהרגע בו הוא החליט לגזור את השיער הבלונדיני הארוך והגולש שלו, שלב הקפאת הביציות, הגיוס לצבא - הכל מופיע שם. לירון גם ממש בסדר עם השם של הספר. קיבלתי המון תגובות מהורים לילדים שקראו את הספר וגם מילדים שהספר הצליח לקרב בינם לבין ההורים ואין דבר מרגש יותר".

עופרית מזמינה הורים לילדים טרנסג'נדרים או טרנסג'נדרים בכל שלבי התהליך, לפנות אליה בשאלות למייל: Ofriti1@gmail.com

צילום: שי פרנקו

הפקה: יניר תדמור ומורן אפטר

עריכה: הילה ויסמן