>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
מופעי סטנד-אפ, לפחות מבחינתי, מאבדים מתכליתם ברגע שהם גולשים לפסים גזעניים, מפלים והומופובים. הרי מה הטעם לשבת בקהל של מופע סטנד-אפ, כשהבחור שעומד מולך על הבמה לא מפסיק לרדת עליך? על הקהילה שלך? על החברים שלך? ועל צעד לא פשוט בכלל, שהחלטת לעשות כדי להרגיש שלם עם עצמך? מי ירצה שיריצו עליו בדיחות – ועוד לשלם על זה כסף?
"איזה באסה לגלות שהבן שלך קוקסינל"
לפני קצת יותר משבוע, ישבתי במופע סטנד-אפ. באירוע השתתפו מספר סטנדאפיסטים, שעלו אחד אחרי השני, וניסו לבדר את הקהל. רובם היו למעשה די אלמוניים, וחלקם אפילו הפתיעו עם כמה בדיחות קורעות. אבל היה שם אחד, שסביר להניח שלא אשכח אותו לעולם. לא כי הוא הצחיק אותי בצורה יוצא דופן, אולי כי הוא הביא אותי לסף דמעות. הוא התחיל בבדיחות גזעניות, עבר לבדיחות סקסיסטיות, ואחרי שנתבקש להפסיק לדבר על נושאים גסים, הוא החליט לשתף את הקהל, 200 בני נוער מרחבי העיר, בדעות החינוכיות שלו כלפי קהילת הלהט"ב- "אמרו לי שאם עושים את זה כשהאישה למעלה, יש סיכוי גבוה יותר שיצא לך בן הומו... איזה באסה זה לגלות שהבן שלך הומוסקסואל, קוקסינל".
הקהל צחק. הוא, אגב, היה מאוד רציני בנוגע לבדיחה הזו. הוא באמת התכוון לכך. ישבתי שם והשפלתי מבט... אחרי כמה שניות של צחקוקים מכל עבר, זרקתי- "זה ממש לא לעניין!". כמה אנשים סביבי הסתובבו, רציתי לקום ולצאת בהפגנתיות אחרי שאני אומרת לו בדיוק מה אני חושבת על הלגיטימציה שהוא נותן לבדיחות על הקהילה, אבל לא הצלחתי. פשוט לא הצלחתי לקום. ישבתי בחוסר אונים עם פרצוף מבואס, כי איך בכלל קמים לומר דבר כזה כשכל הקהל צוחק?
כשאדם מבוגר, שעבר את גיל 30, ואתה מצפה ממנו לקצת טאקט, עומד מול קבוצה של ילדים ובני נוער ומעיר הערות כאלו, איך בכלל מגיבים? מה עבר בראשם של נערים ונערות בארון באותו הרגע? מה עבר בראשם של ילדים קטנים, שהדעה שלהם בנושא בכלל לא מגובשת או ברורה? מה אנחנו כחברה אמורים להסיק מזה?
אין מקום להומור הומופובי
הרבה שאלות הטרידו אותי ברגע שהפסקתי להקשיב לבליל המילים שהוא הוציא מהפה. אבל הרגשתי בעיקר אכזבה עמוקה מעצמי. למה לא קמתי? למה לא אמרתי לו? לאן נעלמה כל הגאווה הזו? ובכלל, למה אף נציג חינוכי-ציבורי שנכח במקום לא הוריד אותו מהבמה באותו הרגע? איפה האחריות שלכם להגן על תלמידים?
בכלל, הומור הומופובי הפך להיות מאוד אטרקטיבי בשנים האחרונות. עם כל הפתיחות והקבלה של הקהילה הגאה, נוצרה גם ההרגשה שלצחוק על הנושא זה עניין שבשגרה, ולא רק במופעי סטנד-אפ, גם בין חברים, גם ברשתות החברתיות. אם רק אותם אנשים ידעו איזו השפעה יש להם על עיצובה של החברה, על עיצובו של הנוער, אולי היינו חיים בסביבה קצת אחרת. אולי מישהו היה מבין שזה לא בסדר, שזה לא היה צריך להיאמר. אולי מישהו היה קם, אולי למישהו היה אכפת, אולי היו מלווים אותו החוצה בקריאות בוז.