>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
כבר בכיתה ד' חבר'ה מהכיתה, מהשכבה ומשכבות אחרות צעקו אחרי במסדרונות את המילה- 'הומו'. לא ממש הבנתי מה זה אומר, ואני לא בטוח שהם הבינו באמת, אבל מה שהיה ברור הוא ש'הומו' הייתה מילת גנאי. הקושי הנפשי רק התגבר לאחר שבכיתה ח' התאהבתי בחבר מהשכבה, הבלבול והרגשת הבדידות שלי, כמי שלא חשב שהוא יכול לשתף אף אחד ברגשותיו, המשיכו והתגברו, עד שבכיתה ט' התחלתי להרהר באפשרות להתאבד.
הפסיכולוג אומר: "אל תדאג, זה יעבור"
עד היום אני לא יודע איך זה קרה, ובעיני זה עדיין בגדר נס, אבל יום אחד זימנה אותי יועצת בית הספר בו למדתי, לשיחה. בחמש השעות שהייתי בחדר, השתדלתי בכל כוחי שלא לחשוף שום פריט מידע שיסגיר לא את רצוני להתאבד וקל-וחומר לא את תהיותיי בדבר נטייתי המינית, זומנו הורי לשיחה עם היועצת. שעה אחר-כך כבר הייתי במרכז סיוע פסיכולוגי למתבגרים ובאותו ערב כבר פגשתי פסיכולוג. הפסיכולוג היה הראשון לו סיפרתי על נטייתי המינית, והוא הרגיע אותי באמירה: "אל תדאג, זה יעבור" (או לפחות זה מה שרציתי לשמוע ממנו). הפסקתי לדאוג, האמנתי שיעבור.
בין 90 בני המחזור שלי בישיבה זיהיתי בחור אחד, מקסים וירא שמיים, ודי מהר הבנתי שאני מתחיל להתאהב. ניסיתי למעט איתו בשיחה, אך דבר לא עזר, הבנתי שככל שאני רואה אותו יותר, כך הרגשות שלי כלפיו מתחזקים. מצד אחד הבנתי שהפסיכולוג מכיתה ט' טעה, וזה לא באמת עבר, אך מן הצד השני לא רציתי להגיע שוב לאותו מקום אפל של הרגשת בדידות ורצון למות. החלטתי לנסות ולספר לחבר טוב שלי למרות שפחדתי שהוא יפנה לי עורף, ואולי אף יחשוף אותי כלפי אחרים.
אולי אני בכל זאת הומו?
לילה אחד לקחתי אותו לפינה האפלה ביותר בישוב שכוח האל הזה בדרום הר חברון. דאגתי שאף אחד לא ישמע ולא יראה את שעומד להתרחש, ואמרתי לו: "אני חושב ... שאולי ... אני הומו". להפתעתי, ושמחתי, קבלתי חיבוק חם . זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאולי אחרי הכל, אני בסדר.
בהמלצתו הלכתי להתייעץ עם רב ידוע שקיבל אותי בזרועות פתוחות, על-אף העובדה שהוא מעולם לא פגש אותי קודם לכן. לאחר שיחה שלא נמשכה יותר משעה השתכנעתי, כדברי הרב, שכל ה"בעיה" שלי נובעת משני דברים: ראשית- אבא שלי לא אהב אותי מספיק (וכבר ציינתי עד כמה ההיכרות של הרב איתי, קל-וחומר עם משפחתי, היתה מעמיקה) ועל כן עלי לדרוש ממנו יותר אהבה. הדבר השני אותו הבנתי מאותה שיחה הוא, שבשל העובדה שמעולם לא הייתי בקשר מיני עם בחורה, אז חסרה לי החוויה והפנטזיה שאוכל להאחז בה. אז החלטתי לנסות.
פניתי לרב ידוע אחר, באמצעות שו"ת באינטרנט ובאופן אנונימי לחלוטין, ובקשתי ממנו אישור הלכתי לקיום יחסי מין עם בחורה. לי היה ברור, שאני לא מתחתן עם אף אחת לפני שאני לחלוטין סגור על עצמי, ובשביל להיות סגור על עצמי, עלי לשכב עם בחורה. אותו רב נתן את הסכמתו לכך בתנאי שאקבל הסכמה כזו מרב נוסף. החלטתי לפנות לרב שלי בישיבה.
ממשיך לצאת עם בחורות, בתקווה שיבוא ה"שינוי"
לאחר ששלחתי לרב בישיבה את שאלתי בצירוף תשובת הרב הקודם, הוא ענה לי באופן הכי ישיר וכן שיכול להיות: "אני לא יכול לתת תשובה לשאלה כזו באינטרנט. אתה מוזמן להתקשר אלי ולדון בנושא, מבלי הצורך להזדהות". הערכתי, ואני עדיין מעריך מאד, את רבי על תשובתו זו ובכלל, והבנתי שאם אפנה אליו באופן "אנונימי" הוא יזהה אותי, גם אם הוא ימשיך "לשחק" את משחק התפקידים. אזרתי אומץ ופניתי אליו באופן ישיר וגלוי.
ושוב, בגבעות דרום הר חברון, אל מול החושך המוחלט חשפתי את עצמי בפני אדם שאותו אני מעריך מאד וזכיתי ליחס חם, אוהב, לא שופט ומנחם. התשובה, בכל אופן, היתה "לא! אתה לא יכול לקיים יחסי מין עם אישה בשביל לגלות את עצמך". אז פשוט המשכתי לצאת עם בחורות, בתקווה שארגיש שמשהו משתנה.
מחליט להפסיק לשתוק
כעבור כמה שנים, במהלך לימודי באוניברסיטה, נסעתי לשנת לימודים באמסטרדם. שם, מרחק אלפי קילומטרים מהבית, מצאתי זמן לחפור בנפשי, והבנתי שהדברים שאני חש עמוקים יותר מיצר או מין, וכי הרגשות שאני חש הם חלק מנפשי שאיני יכול לעקור. עמדתי לחזור לארץ כשבליבי גמלה ההחלטה לשתף את הורי במחשבותי. שבוע לפני חזרתי המתוכננת, בשבת הראשונה של חודש אוגוסט 2009, נערך, כמידי שנה, מצעד הגאווה באמסטרדם. המצעד המרהיב והצבעוני, הפגנת הסובלנות וקבלת האחר הענקית הזו, בה יכולת לראות א/נשים מכל המינים, המגדרים, הנטיות המיניות, הגזעים והדתות, מוסלמיות עטויות רעלה לצד שוטרים, כמרים ורבבות רבות של א/נשים, עבר מתחת לדירה בה גרתי. תחושת השייכות והתקווה היכתה בי ונתנה לי כוחות שלא היו בי עד אז.
חזרתי לארץ חדור מוטיבציה לפעול למען חברי וחברותי שבארון. אז פרסמתי טור ראשון בשמי המלא, ובו קראתי לכל אחיותי ואחי לצאת מהארון. שעתיים לאחר שאותו מאמר ראשון עלה לרשת, פנה אלי אדם שעד אז לא הכרתי. קראו לו בני אלבז, שהוא, יחד עם נתי אפשטיין, הקימו את 'חברותא – הומואים דתיים'. "דניאל" הוא אמר לי, "אתה חייב להצטרף לועד של חברותא". מתוך התחושה שגב ארגוני רק יגביל אותי סירבתי בנימוס להצעתו המפתה של בני. לא מעט ערבים "בזבז" עלי אלבז, עד שנכנעתי, עוד לא ממש משוכנע, לבדוק את הדברים בפתיחות.
עוזר להומואים דתיים אחרים
מאז, ועד היום, אני פעיל ב'חברותא' ובשנה האחרונה אף משמש בה יו"ר, ויודע היטב, שלבד, בלי הגב האיתן של חברותא על כל חבריה, לא הייתי מצליח לשנות דבר. גם משפחתי, חברי, מהילדות ומהישבה, והקהילה הדתית בה גדלתי, קיבלו אותי באהבה, ובכך איפשרו לי להמשיך ולפעול, הם אלו שמאפשרים לי להיות גאה במי שאני.
כיום אני מנהל אורח חיים דתי. לא ויתרתי על זהותי הדתית, אך גם לא ויתרתי על הרצון במשפחה ובזוגיות. אני חי, כבר למעלה משנתיים, עם בן-זוגי אורי, ואנו שומרים על קשר חם עם הורינו אצלם אנחנו מתארחים כמעט בכל שבת שניה.
אני מקווה שהומואים ולסביות שגדלים היום בחברה הדתית יראו בסיפור כמו שלי נקודת אור שמסמלת להם- אתם לא לבד, אתם לא חייבים לותר על שום צד בזהות האישית שלכם, ושחיים של אמת הם חיים טובים יותר.