פקחתי את עיניי וראיתי את יעל יושבת שם. זה הרגיש כאילו ישנתי 3 ימים, אבל יעל טוענת שעברו רק 35 דקות. מיד כשהתעוררתי היא קמה לכיווני ובישרה לי שהרופא אמר ששאבו לי בערך 10 ביציות.
הנתון הזה היה מעודד, הכאבים קצת פחות. לכאורה שאיבת ביציות נשמעת כמו משהו עדין ומהיר, מה שנכון אגב. אבל התאור הזה אינו סותר את העובדה שכשהשפעת ההרדמה מתפוגגת, התחושה בגוף היא ששאבו ממני חלקים קצת יותר גדולים, נניח כבד או כליות.
מה פתאום סובלת?
לקחו כמה דקות עד שהצלחתי להתיישב ביתר קלות על המיטה ואולי גם לשתות או לאכול משהו. אז הגיעה לחדר אישה נוספת שגם ממנה שאבו ביציות ממש כמה דקות אחריי. לחצי שעה הקרובה חלקנו את אותו החדר ואת אותה המשאלה: שמתוך כל התהליך הזה יצא ילד אחד בריא ושלם. זה כל מה שרצינו.
אחרי כרבע שעה הגיע לחדר הרופא הצ'ארמר שלי, ונעמד מולי שמח ומחויך. אני קצת פחות, כי ככל שהזמן עבר, ההשפעה של ההרדמה נעלמה לגמרי והכאב רק גבר וגבר. כל כך כאב לי שגם כשהוא בישר לי ששאבו יותר מעשר ביציות, לא יכולתי לשמוח. הוא הסתכל עלי ושאל "הכל בסדר? את נראית סובלת". אני? סובלת? הרי הכי כייף לי עכשיו.
שיחקתי אותה גיבורה, ואמרתי לו שכואב לי נורא אבל זה בסדר, וגם ככה אוטוטו הכל ייגמר ואני אהיה בבית מתחת לפוך - שם תמיד יותר טוב לי, בלי קשר לשאיבת ביציות.
במשך כל הזמן עד הרגע שהשתחררנו מבית החולים הרגשתי בחילה שלא הרפתה ממני, מצד אחד זה חישל אותי לקראת בחילות ההריון שעוד יבואו, מצד שני למה להקדים את המאוחר?
לפני שיצאנו מבית החולים הסבירה לנו האחות שעכשיו הם יפרו את הביציות שלי (לא את כל ה-13) עם הזרע, ומחר ייצרו עמנו קשר, כדי לומר לנו כמה "עובּרים" מחכים לנו במעבדה. המשכתי להיות גיבורה ונכנסנו מהר לאוטו. יעל התניעה, יצאה מהחניה ולאחר 15 שניות בדיוק ביקשתי שתעצור לרגע.
"שאבנו לך 13 ביציות, אבל רק 6 התאימו להפרייה"
פתחתי את הדלת, לא היה לי אפילו זמן לצאת מהרכב, הקאתי את נשמתי החוצה כמו בסרט אמריקאי משנות ה-90. זה היה מגעיל נורא, אבל אחר כל הרגשתי הרבה יותר טוב, וחשוב מכך-הרגשתי יותר רזה.
אחרי כמה שעות הכל חלף, הרגשתי (כמעט) כמו חדשה, הגוף שלי התאושש כמעט לגמרי ממה שעבר עליו הבוקר, וחיכינו בקוצר רוח לטלפון של האחות למחרת.
השיחה הגיעה לקראת הצהריים, "קרן?, שאבנו לך 13 ביציות, מתוכן רק 6 התאימו להפרייה ומתוך ה-6 הופרו חמש. את צריכה להגיע ביום שני בשש בבוקר להחזרה של העוברים לרחם".
הנתונים היו מאוד מעודדים. פחות שימח אותי להתעורר בשעה כזו שלא לצרכי טיסה לחו"ל, אבל איך אומרים? הכל בשביל הילדים.
הגענו ביום שני בשש בבוקר, ביחד איתנו גם המנקה. לא ברור למה אומרים שש בבוקר, כשבחוץ חושך כמו אמצע הלילה. הגענו לפני המזכירה, האחיות, הרופא והלבורנטים. רק אנחנו והילדים שמחכים לנו בצלוחית קטנה במעבדה.
לאט לאט המקום החל להתעורר: אורות נדלקו וכולם הגיעו - חוץ מהרופא שלי, אבל הוא כל כך חמוד שאפילו לא אכפת לי שאני מתנהלת בתנאי טירונות קשים. סביר להניח שהוא לא מזמן רק יצא מהמיטה, הרי פקקים אין בשעה הזו.
שלחו אותי ואת יעל להתלבש. יותר נכון את יעל שלחו להתלבש ואותי להתפשט, והנה הרופא הגיע.
"שלושה עוברים יפים, שיהיה בהצלחה"
נכנסנו לחדר הניתוח, אני כרגיל נשכבת על המיטה, היום היה צוות שונה מהפעם הקודמת, אבל מה זה בשבילי עוד 2 זוגות עיניים שרואות אותי במצב הכל-כך מפתה הזה?
בגלל שלא היה לי מספיק קר, האחות מרחה לי על הבטן ג'ל נורא קר לפני האולטרא סאונד, כדי שאפשר יהיה לראות טוב יותר את הרחם ושהרופא יוכל לראות לאן הכי טוב להחדיר את העוברים. הם עמדו להחדיר לי לרחם 3 עוברים, בתקווה שלפחות אחד ייקלט.
מעברו השני של החדר, מעבר לחלון המעבדה, עומדת בחורה צעירה שככל הנראה קנתה את החלוק שלה מאיפה שקנו את החלוק שלי, קוראת- "נעמי קרן"?, ואני חושבת לעצמי "איזה רשמית את, 'נעמי' זה יספיק חמודה", ואז היא הקריאה את מספר תעודת הזהות שלי. האסוציאציה החזירה אותי לחדר של המפקד שלי, אז נשפטתי כי נתפסתי משוטטת במגורי בנים. אני. היו זמנים.
אחרי שהיא הקריאה את תעודת הזהות שלי, ואישרתי אותה, היא הכריזה בקול בטוח "3 עוברים יפים, שיהיה בהצלחה". באותו רגע מה שחשבתי הוא שהבחורה הזו היא כמו המוכרות בחנויות בגדים. לא משנה מה אני אשים עלי היא תמיד תאמר שזה יפה. בטח היא אומרת לכולן שהעוברים שלהן יפים. אבל זרמתי איתה.
אחרי כמה לחיצות, כנראה שנמצא המקום האידיאלי לילדים שלנו להיות (ימים יגידו). קיבלנו הנחיות לימים הקרובים, עד היום של בדיקת ההריון. ועכשיו כל מה שעלינו לעשות הוא לחכות בסבלנות 14 יום. אם חיכיתי שנה וחצי, מה הם עוד שבועיים בשבילי?
>> הפעם הראשונה שלי בבנק הזרע: הטור הראשון של נעמי קרן