"קשה ללכת לבית הספר כשאף אחד לא מדבר איתך"

>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?

לפני שבוע קיבלתי הודעה מנער שהפנה את תשומת ליבי לעמוד בפייסבוק שנקרא 'שונים' תחת הכותרת 'אנחנו נגד בריונות'. הנער, ג'וני אזולאי, בן 15.5, ממגדל העמק, פרזנטור ופעיל בעמוד.

כשהצצתי בפעילות העמוד נדהמתי לגלות את הבאז שסביבו. הבחנתי בשיווק רציני, מעורבות גולשים, וניהול תוכן שוטף, מעניין, בוגר ומדויק. באותו רגע בער לי לגלות מי מסתתר מאחורי העמוד הזה ומה מביא בני נוער בישראל לפתוח דף כזה בפייסבוק ולהשקיע בו את רוב זמנם הפנוי.

זה פשוט לא פייר

"זה התחיל כששוטטתי ברשת האינטרנט ונתקלתי בארגון אמריקאי 'It Gets Better', בארגון הזה בני נוער מעלים סרטונים של עצמם לרשת ומספרים סיפורים אישיים על תופעת ההומופוביה והבריונות שהם חווים", מספרת לי, זיו עמר, שהקימה את הקבוצה ביחד עם אריאלה ריימן (17). "אני זוכרת את הסרטון הראשון שראיתי שם על נער שסיפר שאחרי היציאה שלו מהארון החברים לא קיבלו אותו והוא הרגיש בודד. הרגשתי שזה פשוט לא פייר – בנאדם בוחר לחיות עם האמת שלו אז בתמורה הסביבה מתנכלת לו כי האמת שלו לא 'שגרתית' ביחס לזו שלהם. זה פשוט הכעיס אותי".

עמר (15.5) מקרית טבעון, מקימת עמוד הפייסבוק 'שונים', סבלה רבות מתופעת הבריונות בבית הספר. "אנשים בוחרים את העוף המוזר שלהם. אני הייתי סוג של 'טום בוי' ולכן הסתכלו עליי כעוף מוזר מגיל מאוד צעיר, דבר שהוביל להמון הצקות בבית הספר. תמיד הייתי עסוקה במה יקרה אם אני אצא מהכיתה, שיחכו לי במסדרון ויתחילו לצעוק, ללעוג או לצחוק עליי. זו הייתה חרדה אמיתית שהשפיעה על הריכוז שלי בלימודים, הציונים ירדו ובסופו של דבר גם עזבתי את בית הספר וכל כיתה ח' הייתי בבית".

קרה מקרה ספציפי שגרם לעזיבה הזאת?
"כן, היו לי כמה חברות, היחידות שסמכתי עליהן. יום אחד הן החליטו לעשות עלי חרם, פתאום כולם היו נגדי והרגשתי בודדה מתמיד ופגועה ולא ראיתי טעם לבוא יותר לבית הספר. באותה שנה התמודדתי עם בעיות חרדה עקב כל החוויות שהיו לי בבית הספר".

עמר מספרת שאת רגעי הבדידות בבית העבירה בשוטטות מרובה ברשת האינטרנט והמחשב, וניצלה את ההזדמנות ללמוד בעצמה צילום, וידאו, פוטושופ ושיווק. היא אפילו הקימה בלוג וידאו משלה ביוטיוב. "לאחר שנחשפתי ל'It's Gets Better' הרגשתי הזדהות והבנתי שאני לא לבד. התחלתי להתעניין בקבוצות שונות נגד בריונות, ראיתי פעולות מרובות בעיקר בחו"ל, ואמרתי לעצמי 'וואלה, הם מצליחים לשנות משהו'. הבנתי שגם בישראל צריך לפתוח קבוצה שתלחם בתופעה. כבר אז נחשפתי להמון בני נוער שחוו הטרדות והצקות מרקעים שונים".

כך פתחה עמר את הקבוצה. "גייסתי צוות של חברים שהיו קורבן לבריונות. בזכות מה שלמדתי בשנה שהייתי בבית הצלחתי לקדם את הקבוצה ברמת שיווק גבוהה: פרסמתי את זה בכל מקום אפשרי, גם דרך הרבה חברים בפייסבוק שלי שעזרו בהעברת המסר. עיצבתי את העמוד שייראה מקצועי ומושקע. זה פשוט התחיל לצבור תאוצה. סה"כ זו מטרה שהרבה אנשים מתחברים אליה ולכן כמות המשתמשים עלתה בהתאם".

סבל התעללויות רבות מצד החברים לכתיבה

ג'וני אזולאי הכיר את עמר ברשת האינטרנט לפני שנתיים. בזכות חוויות דומות שכל אחד מהם חווה, הם הפכו לחברים טובים. "התחלנו לדבר בתקופה שעמר הייתה בבית, הכרתי אותה דרך הסרטונים שהיא פרסמה ביוטיוב. מצאנו שיש לנו הרבה דברים במשותף", הוא מספר. "שנינו פעילים מאוד בפייסבוק ונגד בריונות ואלימות - זה מה שהפך אותנו לחברים כל כך טובים".

אזולאי מספר שסבל המון כבר מבית הספר היסודי מהצקות הילדים "חוויתי התעללויות, מכות והצקות. למשל בכיתה ג' זרקו אותי לפח או שפעם אחת המורה ביקשה ממני לעזור לה למחוק את הלוח ואז ילד בא והוריד לי את המכנסיים מול כל הכיתה. ממש נפגעתי, אלו מקרים שנחרטו לי בראש.

"היו מחכים לי אחרי בית ספר כל הזמן, גונבים לי את האופניים ומציקים לי המון – זה רוע של ילדים. היה להם קל לרדת על מישהו שהוא חלש ולצחוק עליו בין החברים".

אזולאי מסביר, שתמיד היה הילד הקצת מוזר, "זה שיודע דברים הזויים שילדים בגילי לא יודעים, ובאיזשהו מקום זה מבליט אותך מהשאר ויותר קל למשוך אליך אש".

ומה עם עזרה מההורים או המורים בסיטואציות כאלה?
"הרגשתי שהמורים וההורים פעמים רבות הסתכלו על התלונות שלי כתלונות של ילדים, ושזה כבר יעבור. ילד בכיתה ג' לא תמיד יכול לספר כל כך טוב למורה או להורה איך הוא מרגיש. למשל, בכיתה ג' עשו עליי חרם. המורה שאלה באמצע השיעור למה אין לי עפרון ואמרתי שאף אחד לא רוצה לתת לי. במקום לקלוט את הסיטואציה היא התחילה ללעוג מול כל הכיתה על נושא העיפרון".

גם עמר מחזקת את דבריו של ג'וני. "למשרד החינוך קשה להתמודד עם התופעה בבתי הספר. ילדים רבים יוצאים מהמסגרת הבית ספרית ונכנסים למסגרות טיפוליות אחרות. כיום, בכיתה י' אני גם במסגרת שונה עם אנשים שסבלו כמוני, לא הצלחתי להסתדר ולהרגיש שייכות בבית הספר שלי. יכול להיות שעם הטיפול הנכון היום הכל היה נראה אחרת. אולי יגידו שאנחנו לא מראים את זה כמו שצריך אבל גם אני הרגשתי שמורים בבית הספר לא באמת קלטו את המצוקה שלי או שגימדו אותה. לצערנו יש המון מקרים בקרב בני הנוער של התאבדויות בדיוק מהסיבה שלא מבינים אותם או שהם שמרו את הכל בפנים. זה נורא" 

בואו נחזור לעמוד הפייסבוק שלכם. מתי בעצם התחלתם לעבוד ביחד עליו?
"בהתחלה לא שמתי לב שעמר פתחה את העמוד, וכשראיתי שזה תפס תאוצה ויש פוטנציאל הצעתי את עזרתי", מספר אזולאי.

"כולנו בני נוער שחווים דברים דומים"

שיתוף הפעולה בין עמר לאזולאי התעצם בזכות קמפיין מיוחד שעשו: "ג'וני בא אליי והתחלתי לצלם אותו סתם בשביל הכיף כי אני אוהבת צילום. כשראינו את התמונות עלה לנו רעיון לקמפיין שאפשר לעשות לעמוד והחלטנו להדביק על התמונות מסרים שרצינו להפיץ. התוצר יצא מתאים מאוד, כאילו תכננו את הקונספט הזה מראש".

ראיתי בעמוד שלכם שאתם מפרסים סיפורים אישיים של בני נוער בעילום שם
"נכון. ביקשנו בקבוצה שכל אחד יספר את הסיפור האישי שלו. קיבלנו מלא אינבוקסים של סיפורים ופרסמנו חלק גדול מהם. נתנו לאנשים להגיב ולתת דעה והיו המון תגובות תומכות של הזדהות. ככה נוצרו חיבורים חדשים וחברויות חדשות. קיבלנו הודעות משמחות מבני נוער שסיפרו שאחרי שהם קראו סיפורים של ילדים אחרים הם מבינים שהם לא לבד ושזו הקלה גדולה עבורם, הקלה שהובילה אותם להתמודדות עם מצבם כגון יציאה מהארון".

מסרים ממשתמשי הקבוצה 'אנחנו שונים'

אני רואה שאתם ממשיכים להשקיע מאוד בעמוד ומביאים ביומיום המון תכנים ופרויקטים ייחודיים, מה מניע אתכם?
"יש לנו הזדמנות לעזור לאנשים ממקום של הזדהות הכי אמיתית שיש. ברגע שאנחנו עוזרים לאחר אנחנו בעצם עוזרים גם לעצמנו ומחזקים את הביטחון העצמי שלנו. כולנו בני נוער שחווים דברים דומים וזו הזדמנות נפלאה להשתמש בכלי החזק הזה שנקרא פייסבוק ולהגיע לכל בני הנוער שמרגישים לבד במצוקה, אובדנות ושונות".

איזה מסר תרצו להעביר לבני הנוער שקוראים את הטור?

>> עידן מטלון במחשבות לשנה החדשה

>> "רק כשיצאתי מהארון ההצקות מהחברים נפסקו"

>> גאווה חינוכית: בתי הספר מוכנים לקהילה הגאה?