לפני כשנה וחצי ש', איש מכירות במקצועו ממרכז הארץ, ראה מודעת דרושים של חברה גדולה המתמחה בשיווק ופרסום באינטרנט ומעסיקה כ-100 עובדים, שמחפשת איש מכירות עם ניסיון. ש' ביקש לעבוד אצלה, והוזמן לראיון עבודה. לטענתו, בתום הריאיון נאמר לו שהוא התקבל לעבודה והוא נתבקש כבר לעבוד באותו היום, אלא שכעבור יממה הוא קיבל הודעה מבכיר בחברה שהוחלט שלא להעסיקו בשלב זה.
ש' טען כי לא התקבל לעבודתו בגלל נטייתו המינית, שכן בכיר בחברה נכנס לפרופיל הפייסבוק שלו וראה שם את דגל הגאווה. ש' שיגר הודעת וואטסאפ לאותו בכיר, בה הטיח בו שבכוונתו לתבוע את החברה על כך שלא התקבל לעבודה בגלל שהוא הומו. הבכיר השיב לו שאין קשר בין חייו הפרטיים של ש' להחלטה שלא לקבלו לעבודה.
במהלך המשפט העיד מטעם החברה י', אחד מעובדיה הבכירים והומו גאה, שחשף כי טרם קבלתו לעבודה לפני כארבע שנים החברה ידעה על נטייתו המינית וקיבלה אותו למשרה בכירה. החברה הגישה תצהיר נוסף של עובדת שסיפרה שהיא לסבית, וכי התקבלה לעבודה בלי שום קשר לנטייתה המינית.
השופטת מירב קליימן שדנה בתיק קבעה כי עדותו של י' הייתה אמינה ומשכנעת בעיניה. היא ציינה כי לא הוכח שהחברה הפלתה לרעה את ש' בגלל נטייתו המינית, וכי פרסום הפוסט עלול לפגוע בשמה הטוב ובמוניטין שצברה.
השופטת דחתה את תביעתו של ש' וחייבה אותו לפצות את החברה בסכום של 15 אלף שקל ועוד 4,000 שקל הוצאות משפט. השופטת ציינה כי הפוסט שהעלה ש' יש בו משום לשון הרע, כי ש' לא יכול ליהנות מהגנה של 'אמת דיברתי' וכי הפוסט מציג את החברה כמפלה אנשים עקב נטייתם המינית, סוגיה שלא הוא הוכיח. לדבריה, ש' לא התנהל בתום לב בהתנהגותו וניסה ללחוץ על החברה כדי שזו תגיע אותו להסדר כספי טרם התביעה.
>> 12 הדברים הכי טובים בלהיות ביסקסואלים
>> "הוריי אנסו אותי להגדיר את עצמי לפני שידעתי מה אני"