גאים בגוף: "מתאמן 5 פעמים בשבוע, ועדיין שוקל 100 קילו"

עם תחילתו של חודש יוני, מתמלאות הרשתות החברתיות בתמונות של דגלי הגאווה ובהזמנות למסיבות הגאווה, ויחד איתם גם בתמונות של גברים עם זרועות שריריות ובטן שטוחה, עד שלפעמים נדמה כי פולחן הגוף הוא המטרה העיקרית שלמענה צועדת הקהילה הגאה, ושקוד הלבוש למסיבות הגאווה הוא חליפת חלבונים.

מי שמתקשה ליישר קו עם זה היא נדב (נדיוש) ענתבי, שהחליט להתמודד עם השנאה העצמית לגופו ועם הסגידה חסרת הפרופורציות לגוף האל היווני, והעלה את הפוסט הבא:

"אני כותבת את הפוסט הזה אחרי שנים רבות של שתיקה, של פחד ושל חוסר קבלה עצמית. אבל אני לא יכולה לשתוק יותר. מגיפה קטלנית פושה בתוך קהילתי, ביתי, ונפשי – והרגשות סוערים.

אני נדב (נדיוש), בן 31, גרה בניו-יורק, סטודנטית לבריאות הציבור ולפסיכולוגיה, גובה 1.69 ושוקלת 100 קילוגרמים. אני הולכת למכון ארבע-חמש פעמים בשבוע. אני מתחילה את האימון על האליפטי כדי לחמם את הגוף ובעיקר, כדי להרגיע את הנפש. אני חייבת להרגיע את הנפש לפני אימון המשקולות, כי עבורי, ביקור במכון הוא אחת החוויות הקשות ביותר. המכון הוא המקום בו כל השנאה העצמית שלי צפה ללא מנוס וללא שליטה. המכון הוא המקדש של כל מה שאין לי – קוביות בבטן, ידיים שריריות, חזה מנופח, רגליים חטובות וישבן מוצק. המכון הוא הקולקטיב של כל האנשים שלא רואים אותי – שאני שקופה עבורם/ן, שגם אם אצעק, הם לא ייסתכלו עליי. המכון הוא המקום בו אנשים משלמים ממיטב כספם כדי לשנוא את עצמם/ן יותר ולהנציח את ההתנייה שהם כבר מזמן הפנימו: "אם אתאמן, יהיה לי גוף הורס, ואז יהיה מושך ומוצלח". המכון הוא המקום בו אני מסתכלת בכל אחת מהמראות שמקיפות אותי ואני אומרת, בפעם האלף: 'לעזאזל עם מבנה הגוף האגסי שיש לי! למה לא יכולתי להיוולד להורים עם מבנה גוף שרירי וגברי?' המכון הוא אולי המקום האחרון שמכין אותך להתמודד עם הפחדים, השנאה והדחייה.

>> מצעד הגאווה 2015  בתל אביב – כל האירועים

"אבל בעיקר, המכון הוא המקום בו אני מסתכלת בחצי מבט על גבר אחר – לירד כאילו אין מחר – ונצבט לי הלב... וכואב. ועצוב. מאוד עצוב. אותה צביטה בלב היא ההכרה כי גם אם אלך למכון כל יום בשילוב של תזונה נכונה ומבוקרת - לא אשיג את הגוף שלו. לא אהיה 'אל יווני'. לא אהיה בירז'ית, או לירדית, או לערדית, או מונפוח, או מרסקת, או הורסת, או קוברת, או ממוטטת. מקסימום שאהיה זה דוב עם קצת שרירים ובטן שמתעקשת להישאר רופסת.

"לקח לי הרבה זמן לזהות את הטריגר לאותה צביטה בלב ולהרגשה העצובה והמתסכלת. לקח לי עוד יותר זמן להבין שמהרגע שליבי נצבט ועד להלקאה העצמית – לא עוברת אפילו שנייה אחת של שקט. ממש כך - המעבר בין התבוננות על גבר אחר המתאמן במכון לבין השנאה העצמית שצפה אצלי מתרחש בפחות משנייה. ואני אומרת – לא עוד! אני רוצה להסתכל על הלירד במכון ולהגיד: 'איזה לירד', להעריך את יופיו ולהמשיך להתרכז בעצמי ובאימון שלי. לחזור לתוכי, לנפשי, לתת הכרתי ולהזכיר לעצמי שאני באה למכון כי אני רוצה להיות בריאה (בכל משקל) ושהאהבה העצמית שלי לא תלויה בגופות של אנשים אחרים, או במספר הפעמים שאלך למכון, או בכמות התרד שאוכל לארוחת ערב ליד הטופו עתיר החלבון שצריך לאכול אחרי המכון. אני רוצה ללכת למכון כי זה כרטיס חינם ל'מוזיאון הלירדים', אבל לזכור שיש כל מיני סוגים של לירדים – שמנים, רזים, גבוהים, נמוכים, דובים, דובות, אגסיים, תפוחיים, רופסים, האסקי ומה לא. לא עוד שנאה עצמית!"

נדב מאתגר את חבריו ומזמין אותם לשבור את האינטרנט על ידי העלאת תמונות גוף שלהם בצירוף התגית BodyPride#., גם אם הם אינם תואמים את מודל היופי שהשתרש בקהילה בשנים האחרונות:

"למה אני לא רואה בפייסבוק תמונות של חברים בלי חולצה, עם הבטן בחוץ, עם השיערות על הכתפיים ועם חיוך על הפנים או מבט מסוקס שיגרום לי לרייר? איפה כל שאר הלהטב"קים שאין להם six pack? למה אני לא רואה אותן/ם באינסטוש, בטוויטר, באוטרוף, בגריינדר, בסקרף, בפליירים של אירועי הגאווה? או בכלל – במרחבים ציבוריים? אני רוצה לשנות את זה. ואני רוצה שתצטרפנה אליי. אני אומרת – בואו נשבור את האינטרנט!  בואו נראה לכולם/ן שגם אנחנו פה, שאנחנו לא מתביישות בגוף שלנו, שאנחנו אוהבות את עצמנו גם אחרי שישה בורקסים (איך בא לייייייייייי) וששום מצעד גאווה או תיירים מאירופה לא ייגרמו לי לחשוב אחרת".

נדב החל עם העלאת התמונות שלו, ותוך יום אחד בלבד הצטרפו אל נדב עשרות גולשים שהעלו תמונות גוף עם התגית BodyPride#. לבקשתו של נדב, כל אחד מהגולשים צירף לתמונה טקסט קצר בו הוא מתאר את התחושה שלו לגבי גופו, מה שיצר שיח רחב בנושא, וחלקם אף אתגרו חברים נוספים להעלות תמונות, כדי להוכיח לכולם שגאווה לא מגיעה רק בצורת קוביות.