שעה וחצי של אנושיות מזוקקת, כך ניתן היה להגדיר את ביקורה של שרת התרבות והספורט וחברת הכנסת לימור לבנת (הליכוד ביתנו) בבית דרור בתל אביב אתמול (יום ג') אחר הצהריים. למי שלא יודע, בית דרור הוא אחד מבתי המחסה של עמותת "אותות" שברשותה מספר בתי מחסה והוסטלים הממומנים על ידי משרד הרווחה ותרומות. בית דרור מיועד לבני ובנות נוער להט"בי שאינם יכולים לגור בביתם הטבעי בשל זהותם המינית. לבנת היא השרה הראשונה בישראל שמגיעה לביקור בבית דרור, מה שלא מפתיע בהתחשב בתמיכתה הענפה בקהילה הגאה בשנים האחרונות. "בעוד כחודש מתקיים מצעד הגאווה וכל האירועים הנלווים אליו, בהם כבר ביקרתי בשנים קודמות. השנה היה לי חשוב לבוא הנה ולשמוע דווקא את הקולות שלכם, לבדוק איך אתם מתמודדים עם הקשיים בגילכם הצעיר והכי חשוב, לחזק אתכם", אמרה לבנת לנערים והנערות הצעירים שישבו מולה על הספה כשנשאלה מדוע הגיעה דווקא אל סלון ביתם.
ביקורה של השרה מתחיל בסיור קצר בקומות העליונות של הבית כשהיא מופתעת מגודל המבנה שמקשה על מגוריהם של שמונה נערים. חדשות טובות: משרד הרווחה הבין את הצורך בדירה גדולה יותר והעלה את התקן לארבע עשר נערים, כך שבעוד כמה חודשים עובר בית דרור למבנה גדול יותר עם חצר בשכונת התקווה. לאחר צפייה בסרטון המציג את פועלם החשוב של עמותת "אותות", התעניינה השרה איך בעצם נוער להט"בי שנמצא במצוקה מגיע הנה?. "זה לא רק הם שמגיעים הנה, אנחנו גם מאתרים אותם", אמרה יעל דורון, מנהלת בית דרור. "המדריכים שלנו נכנסים לפורומים שונים ומנסים לאתר נוער להט"בי שנמצא במצוקה. אלו שמגיעים הנה בכוחות עצמם שמעו על המקום ובדרך כלל פשוט דופקים בדלת כשהם מבינים שאין להם לאן ללכת".
השרה ממשיכה להתעניין באחת השאלות החשובות שיש לעלות על הפרק - מה בעצם קורה לאחר תקופת השהייה המוגבלת בבית דרור, איפה מוצאים את עצמם אותם נערים?. "בית דרור מאפשר שהייה אוטומטית של עד חצי שנה", הסבירה דורון. "המטרה היא כן למצוא את מקומם של הנערים בחיק המשפחות. במידה ואנחנו מבינים כי המצב לא מאפשר זאת, אנו מחפשים להם מסגרות המשך המתאימות להם. לצערי רובם לא חוזרים הביתה. נוער להט"בי ערבי או חרדי נמצא עוד יותר במצוקה, קשה למצוא מסגרת שתוכל להכיל אותם. בעיה חמורה שקיימת היא מציאת מסגרת המשך מתאימה לטרנסים וטרנסיות - פשוט לא קיים מקום כזה. אני אישית מכירה נערה טרנסית ערביה שאחרי בית דרור התדרדרה לזנות". לבנת ידועה כמי שתמכה ואף הגישה ערער כשלא עבר החוק לאיסור אפליה כלפי טרנסג'נדרים, כך שהנושא ידוע לה וקרוב לליבה. מי יודע אולי בעקבות ביקורה בבית דרור, תצוץ יוזמה חדשה שתציע מגורי המשך מתאימים לטרנסים וטרנסיות.
כשנכנסו הנערים אל הסלון, בפנים חצי ביישניות מהולות במבוכה, התחושה הייתה מעורבת. אם מותירים את רגש הרחמים המיותר בפינה מרוחקת נשארים עם ארבע ילדים בגילאי 15-17 שיתבגרו מהר יותר מילדים רגילים, שיבינו דבר או שניים על העולם ושיעריכו הרבה יותר את מה שהם מקבלים. אך בכל זאת קיים קול פנימי בלתי נמנע שאומר - הילד שלכם לא יצא בדיוק כפי שציפיתם, זו באמת סיבה לתת לו לגדול בלעדיכם?
השרה לבנת מרגיעה את הנערים ומבקשת לשמוע את אשר על ליבם, רק אם הם מרגישים נוח בפורום הנוכחי. רמי (שם בדוי) בן ה-16 מספר כי זו הפעם השנייה שהוא מגיע לבית דרור. "אני מגיע ממשפחה חרדית שלא מסוגלת להשלים עם הנטייה המינית שלי", הוא מספר. "אין לי כרגע קשר עם ההורים, אבא מדבר מדי פעם עם העובדת הסוציאלית של המקום. התעקשתי לחזור לבית דרור בפעם השנייה ולא למסגרת אחרת כי יש כאן הרגשה של בית חם ואוהב". כשהשרה שואלת את רמי איך הוא הגיע הנה, הוא משתף אותה במקרה אלים שקרה במשפחתו ובכך שפשוט החליט לפנות למשטרה. ברווחה מתברר אופטימים ומאמינים כי יש תקווה שרמי יחזור לביתו, אם כי בודקים מעכשיו פתרונות חלופיים. "אבא מוכן לקבל אותי, אבל הוא רוצה שאני אשתנה. אני לא יכול להשתנות, אז איך אני אחזור הביתה?". לבנת, שההתרגשות והכאב ניכרים בפניה, מאחלת לרמי שדווקא לא ישתנה. "אני מאחלת לך שתמצא אושר ככה, איך שאתה. אתה בסדר גמור, נער מקסים עם חוש הומור ויכולת ביטוי מעולה".
ערן בן ה-16 (שם בדוי) מספר שהגיע לבית דרור כיוון שאמא שלו לא יכלה לקבל את העובדה שהוא בסך הכול רוצה להיות בחור. "זו המסגרת היחידה שיכולה לקלוט טרנסים כמו שהם, לפני שהם עוברים את הניתוח", אומר ערן, "מסבירים לנו כאן על השינוי הגופני שנעבור ומנסים לקדם את תהליך הניתוח וההורמונים כמה שיותר". לבנת עוצרת אותו לשאול כמה שנים הוא ידע על הגבר שכלוא בתוך הגוף הנקבי שנולד איתו. "אני יודע מה אני עוד מגיל שלוש, מאז שאני זוכר את עצמי אני מרגיש שאני בן ולא בת. בתור ילדה, אמא רצתה לקנות לי שמלות אבל אני בכלל רציתי להירשם לחוג כדורגל". ההפתעה מגיעה כשערן מגיע לסוף הסיפור ומגלה שאביו דווקא מסכים לקבל אותו ואפילו מוכן לשלם על הניתוח. השרה לבנת כל כך שמחה שהיא קמה לחבק אותו, וזה לא החיבוק האחרון שלה. סיפורו של ערן רק מדגיש עד כמה משמעותי ביקורה של השרה שמעבירה מסרים של סובלנות וטולרנטיות כלפי האחר והשונה, בייחוד עכשיו לפני יום הבנ"ה (היום הבינלאומי למאבק בהומופוביה לסבופוביה וטרנסופוביה).
לבנת מסיימת את ביקורה בחיבוק ענקי שנמשך כמה דקות, ודמעות, שלפי הפוסט שכתבה בפייסבוק לא תשכח בזמן הקרוב. ביקורה של שרת התרבות והספורט בבית כל כך אמוציונלי כמו בית דרור, הוא חשוב מאין כמוהו ובאפשרותו לעורר מודעות לקיומו גם בקרב ח"כים אחרים ולהעלות את הנושא על סדר היום. התקווה הגדולה היא, כמובן, שלא יצטרכו עוד בית כזה בישראל. אך עד שנגיע לשם, הדרך עוד ארוכה.
עוד ב-mako גאווה: