אחרי מאבק שנמשך למעלה מעשור, "התנועה האוטונומית הפמיניסטית-לסבית מגרמניה ואוסטריה" תחנוך ביום ראשון הקרוב אנדרטה ראשונה להנצחת הנשים הלסביות באתר מחנה הריכוז וההשמדה לנשים רוונסבריק. האנדרטה החדשה עוצבה ככדור זיכרון מחרס, עליה יהיה כתוב "לזכר כל הנשים הלסביות והנערות במחנה הריכוז לנשים רוונסבריק ואוקרמרק. הן נרדפו, נאסרו ונרצחו. לעולם לא תשכחו".
האנדרטה תיחשף במהלך אירוע לציון 77 שנה לשחרור מחנה רוונסבריק והיא תוצאה של שיתוף פעולה בין התנועה הפמיניסטית-לסבית לארגונים נוספים, ביניהם הארגון הלסבי lesbenring והארגון על-שם הסקסולוג היהודי הגאה מאגנוס הירשפלד. הקמת האנדרטה הראשונה מסוגה היא ניצחון במאבק ממושך להכרה, זאת לאחר שעד כה סירבה הנהלת האתר לעשות זאת, למרות בקשות חוזרות ונשנות מצד הקבוצה.
לפני כעשר שנים, נחנך במקום לוח הנצחה להומואים, לצידו היו אמורות להיות מונצחות גם האסירות הלסביות, אבל ההנהלה החליטה ברגע האחרון להסיר אותן והאנדרטה הנציחה רק את שמם של האסירים ההומואים. מאז נאבק הארגון בהחלטה, ורק בחודש דצמבר האחרון אושרה לבסוף הבקשה להקמת אנדרטה להנצחת האסירות הלסביות.
"אקטיביסטיות לסביות מגיעות לאתר ההנצחה רוונסבריק כבר עשרות שנים, מאז שנות ה-80, כשהמקום היה במזרח גרמניה, וכבר אז השטאזי סילק אותן מהמקום כדי למנוע את הפעילות שלהן", הסבירה בשיחה עם mako ד"ר הילה לביא, חוקרת היסטוריה גרמנית וקולנוע, שזכתה בפרס גולדהירש על עבודת התזה שלה, ומביימת כיום סרט דוקו המתעד את מאבק הקהילה הלסבית בגרמניה להכרה ברדיפה שלהן תחת המשטר הנאצי. 
ד"ר לביא מספרת כי כך העבירו הלסביות את זיכרון הרדיפה הנאצית מדור לדור במשך יותר מארבעה עשורים. בשנת 2012 עלתה לראשונה בקשה רשמית להציב אנדרטה לזכר הנשים הלסביות, אך אז טענה הנהלת אתר ההנצחה כי כי אין הוכחות לפיהן לסביות נרדפו בשל נטייתן המינית.
"גם ועדה המורכבת מנציגי קבוצות קורבן של האסירים והאסירות במחנה סירבה לאנדרטה כזאת, כולל הנציג של הקורבנות ההומואים במחנה, ההיסטוריון אלכסנדר צין", מפרטת ד"ר לביא. "יכול להיות שסירוב זה קשור לקושי של קבוצות קורבן לקבל שיש קבוצות קורבן נוספות מלבדן שחשוב להנציח, גם אם מספר הקורבנות או אופן הרדיפה היה שונה משלהן, בדומה למאבק ארוך השנים ההומואים לקבל הכרה רשמית ברדיפתם על ידי הנאצים".
ד"ר לביא מסבירה כי היסטוריוניות החלו לחקור את הנושא של לסביות בתקופת המשטר הנאצי רק בשנות ה-90, אחרי שגם הומואים נאבקו על הכרה ברדיפה שלהם תקופה ארוכה. מאז שנות התשעים המחקר התרחב והיסטורניות הצליחו לחשוף עוד ועוד סיפורים של לסביות שנאסרו במחנה. כך הן קיבלו תמיכה רחבה יותר ובזכות שורה של אירועי הסברה וקמפיינים בינלאומיים זכו לתמיכה של יותר נציגי קבוצות קורבן. "היה ויכוח סוער על הניסוח שיהיה על האנדרטה - האם לרשום 'הנצחת הלסביות האסירות במחנה', או 'הנצחת הלסביות שנרדפו בשל נטייתן המינית'", גילתה ד"ר לביא.
"כספים כמעט לא מוקצבים למחקר בנושא הזה, כמו באופן כללי למחקרים הנוגעים ללסביות, והתהליך הזה היה מאוד איטי", היא מספרת. "מעט חוקרות לקחו בו חלק, אבל לאט לאט נמצאו עוד עדויות ועוד מסמכים שחשפו שגם נגד לסביות הופעל טרור מצד השלטונות הנאציים. יש חוקרים שטוענים שבגלל שלא היה סעיף רשמי נגד לסביות, כמו סעיף 175 נגד ההומואים, לא ניתן להוכיח כי הן נרדפו. הם גם טוענים שזו פגיעה בזיכרון ה'קורבנות' האמיתיים של הנאצים. הנושא הוא באמת מורכב, כי קיים קושי לאתר חומרי ארכיון ואין עוד נשים שיעידו על קורותיהן בתקופה הזו, אך עדיין יש חשיבות גדולה לחשוף את הסיפורים שאותרו עד כה ולהנציח את הקורבנות".
עוד הסבירה לביא כי בניגוד לגרמניה, באוסטריה היה סעיף פלילי נגד לסביות, 129, שהיה קיים גם תחת השלטון הנאצי, ולכן היו גם לסביות אוסטריות שנשלחו למחנה הריכוז רוונסבריק. "שכנים הלשינו על זוגות לסביות או על שכנות שחשדו בהתנהגות שלהן, הן הופלו במקומות עבודה ואף נעצרו ברחוב על ידי המשטרה מסיבות שונות, במקרים רבים כי המראה שלהן לא תאם למודל הנשי הנאצי", סיפרה. "מסמכים מחקירות במשטרה ובגסטפו מעידים כי היו ביניהן כאלו שבגלל לבוש 'גברי' או התנהגות 'גברית' הואשמו באיום על הסדר הציבורי, מעשי סדום או שידול לזנות. הקטגוריה 'א-סוציאליות' הייתה מאד שימושית עבור הנאצים כדי לשלוח נערות ונשים למאסר, למחנות ריכוז ולמחנות 'חינוך מחדש', כמו מחנה אוקרמרק - שהיה צמוד למחנה הריכוז רוונסבריק, שהפך בהמשך למחנה השמדה בו נעשה שימוש בתאי גזים, והיו כלואות בו נערות שהועבדו בפרך וגם הומתו".
לאורך השנים הנאצים המשיכו לעצור לסביות מסיבות שונות, כמו "מתנגדות משטר" או "פושעות". "ניתן לראות זאת גם במסמכים שנמצאו במחנה רוונסבריק, בהן הופיעו שמות אסירות כשלידן מסומנת הקטגוריה 'לסבית' עם קטגוריה נוספת כמו 'פוליטית'", מפרטת ד"ר לביא. "לדוגמה, האסירה אלי סמולה (שאת המחקר עליה עשתה ההיסטוריונית החשובה קלאודיה שופמן), שהוסגרה למשטרה על-ידי הבוס שלה בטענה שהיא 'בילתה עם נשים כל הלילה והגיעה באיחור לעבודה בבוקר', נשלחה לרוונסבריק ושם בהמשך נרצחה".
ההיסטוריוניות והאקטיביסטיות הלסביות ביקשו להוכיח כי אכן היה דיכוי ואף רדיפה, גם אם לא בקנה מידה כמו קבוצות אחרות, על ידי הדגשה של הדרכים בהן הנאצים עקפו את אי-קיום הסעיף, כדי לדכא אורח חיים לסבי באופנים שגרמו סבל רב והובילו למותן של נשים רבות. הדרך בה "אי הנראות" של דיכוי לסביות בתקופה ההיא, מזכיר את הדיכוי והרדיפה של לסביות בחברות פטריארכליות-דכאניות עד היום, בעיקר במקומות שונים בהם אין סעיף פלילי כנגד לסביות, אך יש נגד הומואים. 
את המאבק של הזה ד"ר לביא מתעדת כבר עשור, שהתחיל ברגע בו סירב הוועד המנהל של רוונסבריק להוסיף את הלסביות ללוח ההנצחה. "הבנתי שהנושא הזה עוסק בהיסטוריה לסבית שלא דובר עליה כמעט, אבל גם שמדובר בפוליטיקת הזיכרון של גרמניה", סיפרה ד"ר לביא. "מאחורי המאבק להנצחת הלסביות יש גם הרבה משקעים הקשורים באשמה הגרמנית ובשאלה 'מיהו קורבן של נאצים?' וגם 'למי הכוח להחליט מיהו קורבן?'. יש כאן שאלות חשובות שיעמדו במרכז הסרט".
במהלך הצילומים לסרט, נחשפה ד"ר לביא לסיפורים של לסביות מהתקופה שלפני עליית הנאצים וגם במהלכה. בנוסף היא ראיינה אקטיביסטיות שפעלו למען ההנצחה וחוקרים שהתנגדו לה, ותיעדה אירועי הנצחה שונים ודיונים סוערים סביב הנושא. הערב (רביעי, ערב יום השואה) היא תשתתף באירוע אונליין של הקבוצה מהמרכז הגאה וקהילת "הגחליליות", בו היא תדבר על לסביות בתקופה הנאצית.