"עם אמא מורה ואבא מהנדס הייתי צריך לצאת טייס", אומר בהלצה דדי ארדהיים, סמנכ"ל תהליכים רפואיים בסטארט-אפ החדשני "וקטוריוס מדיקל", שיצר מהפכה בתחום אי ספיקת לב על ידי שתל קטן שמוחדר ללב ומתפקד כמיני מחשב לניטור המחלה. בן זוגו של ארדהיים (45) מזה שני עשורים, רונן וינקלר, הוא וטרינר שהוסמך לטיפול קרדיולוגי בבעלי חיים, אז זה אולי ישמע לכם קיטשי מדי - אבל הלב באמת מחבר בין בני הזוג.
ארדהיים גדל בהרצליה אך גר רוב חייו בתל אביב. הוא יצא מהארון בגיל 21, לאחר שנסע לבקר את בת דודתו רונה-לי שמעון באמסטרדם, בתקופה שבה למדה שם בלט, והספיק להכיר וללמוד את הקהילה האירופית. כשחזר לתל אביב עם תובנות חדשות וזהות מינית מגובשת הוא יצא מהארון, זאת למרות שאף אחד לא נפל מהכיסא והוריו התגבר מהר מאוד על ה"דרמה".
"חוויתי את אמסטרדם בתור המרכז הגאה של הומואים המון שנים, קהילה מאוד יציבה", נזכר ארדהיים על התקופה ההיא. "תל אביב לפני 25 שנה לא הייתה כמו היום. הייתה בי הרבה הומופוביה מופנמת, אבל אחרי שחוויתי את זה באמסטרדם כבר לא היה אכפת לי וחזרתי עם התחושה הזאת לישראל". 
למרות שקל לדמיין את ארדהיים פוגש את בן זוגו במסדרונות רפואיים אקדמיים, השניים דווקא נפגשו במסיבה באומן 17 לפני 17 או 18 שנה, תלוי את מי שואלים. אז הם לא חלמו בחיים על משפחה מרובת ילדים, ווינקלר (48) אפילו מעיד שדדי בכלל לא היה מעוניין, אבל ההתמדה והנחישות עזרו ובסוף האהבה ניצחה את הכל. הם אולי לא בטוחים באיזו שנה המסיבה התרחשה, אבל ארדהיים בטוח בדבר אחד: "יש תקווה לכל הגמורים באומן 17 - לגמור כמוני נשוי עם 4 ילדים".
חווית היציאה מהארון של וינקלר, לעומתו של ארדהיים, הייתה מעט יותר מורכבת משום שהוא בא מבית דתי. כשאנחנו שואלים אם הציונות הדתית הוא מסתייג ומתקן אותו בכאב. "מפד"ל. אותה מפלגה שישבה בקואליציה עם מפלגת העבודה", הוא אומר, וניתן לשמוע היטב את הגעגוע בקולו לימים שבהם הייתה תקווה ואחדות.
"ידעתי שאני קצת אחר בגיל די צעיר, אבל יצאתי עם בנות", אומר וינקלר ומספר שדווקא לימודי הוטרינריה שהשלים באירופה בגיל 21 סייעו לו לגלות את עצמו. "אצלי זה קצת יותר פיקנטי כי הייתי נשוי לאישה. לא הסתדרנו, זו הייתה פשוט אומללות אחת גדולה. רק אחרי שנפרדנו התחלתי להתנסות ולתת יותר דרור להומואיות שלי", הוא אומר בחיוך מבויש. 
ווינקלר מספר שבימים ההם הוא סוף סוף החל לאפשר לעצמו להתאהב בגברים, אבל מול הוריו הדתיים והמבוגרים הוא לא הצליח לצאת מהארון, ולכן הוא שלח את אחותו שתבשר להם. למרות הפחדים והחששות הרבים, רונן מפתיע עם סוף אופטימי ומצטט את התגובה המרגשת של אביו: "מה שלא יהיה, מה שלא תחליט, בסופו של דבר אתה הבן שלי ואני לא אתכחש לעובדה הזאת".
בשנת 2016 בני הזוג נישאו בטקס קצר בבוסטון על מנת שיוכלו לרשום את עצמם כהורים של ילדיהם שבאו לעולם בהליך פונדקאות. שנה וחצי לאחר מכן, באפריל 2017, הם הגשימו חלום והפכו להורים לזוג תאומים, סתיו ושליו. אבל מיד לאחר הגעת הבנים לעולם, הבינו ארדהיים ווינקלר שהם רוצים גם בנות ולכן החלו בגישושים לגבי תהליך נוסף, אותו לא היה צריך להקים מאפס שכן כבר היו עוברים מוקפאים בהליך הראשון. לאחר ניסיון שלא צלח בקנדה, חזרו בני הזוג לארצות הברית והכירו את הפונדקאית השנייה בעזרתה של הפונדקאית הראשונה.
בניסיון השלישי העובר נקלט, אך הפונדקאית נאלצה בצער רב להפיל בשל מום נדיר - דווקא בלב. "זה אירוע נורא", נזכר ארדהיים. "כל השנים אתה שומע על לידות שקטות ולא מבין את המשמעות כי זה דבר די שכיח שקורה, אבל כשחווים את זה - זה נורא. זה אובדן ואבל נורא", הוא ממשיך ומודה כי את ההחלטה להפיל לקח להם שבועיים לקבל לאחר התייעצות עם קרדיולוגים בכירים. בשלב זה נגמרו לבני הזוג העוברים שהוקפאו לצורך ההליך הראשון, אך התורמת הראשונה הסכימה לתרום שוב וכך נוצרו תאומות, עומר ודניאל, שבאו לעולם באפריל 2022. 
קשה לדמיין איך מצליחים לנהל קריירות מצליחות וגם לגדל ארבעה ילדים מבלי לוותר על שעות שינה יקרות ערך, אך ארדהיים מגלה לנו כי הסוד הוא "זימונים באאוטלוק". הוא מספר כיצד הם מנהלים את לוח הזמנים בקפדנות, כאשר לכל ילד וילדה האירוע המתאים בלוח הזמנים, ווינקלר מוסיף כי הדבר דורש סנכרון וכי הם נעזרים בתזכורות ומטפלות.
ומתי יש לכם זמן לעצמכם? מתי אתם נפגשים מלבד משימות?
ארדהיים: "זה קשה, אבל זה קורה החל משעה 21:00".
וינקלר: "יש לנו שעת ט"ש".
איך מגדלים ילדים בארץ כרגע? לא מלחיץ?
וינקלר: "זה קשה. לא פעם אנחנו חושבים לצאת לאיזה פרויקט בחו"ל ולקחת הפסקה. הידרדרות מצבה של החברה הישראלית כואבת לנו מאוד. אנחנו אוהבים את המדינה והאנשים, גם אם אנחנו בחילוקי דעות, אבל לפעמים המקום הזה פשוט בעומס רגשי יותר מדי".
ארדהיים: "למרות שתל אביב היא סוג של בועה ואנחנו לא נחשפים יותר מדי לאלימות, עדיין זה מלחיץ כשהבן בן ה-7 חוזר מבית הספר ואומר 'אבא אני לא רוצה ללכת לצבא'. כשאני שואל אותו למה הוא עונה 'כי אם אני אלך לצבא אני אמות'. זה שובר את הלב. אי אפשר לברוח מהחדשות, זה נמצא בכל מקום".