בפעם הראשונה שדיברנו עם יותם קיפניס, במקור מקיבוץ בארי וכיום מרמת גן, ידענו שהוריו, לילך ואביתר קיפניס, יחד עם שבעה מבני משפחתם, חטופים בעזה. בתוך הטירוף ובין החרדות והפחדים שהתעוררו במדינה שלמה בשבועיים הראשונים למלחמה, ניסינו לקיים שיחה, אך תוך כדי תנועה התגלו ממדי הזוועה והחדשות הקודרות הפכו לאסון.
שבועיים לאחר אותה שבת ארורה קיבל קיפניס בן ה-29 את הבשורה הנוראה מכל על אביו, שנרצח במתקפת הפתע הרצחנית של ארגון הטרור חמאס בקיבוץ בארי. במהלך השבעה עליו, הוא קיבל את אותה בשורה מרה גם על אימו. הוריו של יותם היו שניהם בני קיבוצים שצמחו על ברכי דור המייסדים. אמא שלו גדלה בקיבוץ בארי ואחראית לכתיבת הספר "שירת הטריגר", שמסייע לילדים (ומבוגרים) מהעוטף בהתמודדות עם הטראומה של חירום מתמשך. אביו היה במקור בן קיבוץ מעגן מיכאל, מנהל הקהילה בקיבוץ בארי, ואמן, שצייר את נופי חבל אשכול.
ליותם יש עדיין קרוב משפחה אחד שבוי בעזה - טל שוהם, בן זוגה של בת דודתו, עדי שוהם, ששוחררה בעסקה יחד עם שני ילדיהם. אמא של עדי, שושן הרן, שוחררה אף היא משבי חמאס יחד עם שרון אביגדורי ובתה נועם אביגדורי, שתיהן קרובות משפחה של קיפניס. 
קיפניס, בחור צנום למדי שגודלו כמעט מפתיע ביחס לעוצמות שבוקעות ממנו, היה פעיל שלום הרבה לפני המתקפה וניכר שהאמונות שלו לא רק שלא התערערו, אלא התחזקו אפילו עוד יותר, ומבחינתו חייבים להגיע להסכם, אחרת נחיה לעד ב-7 באוקטובר. הוא לא סתם מדבר מהבטן, אלא דעתו מלומדת. את השכלתו החל לרכוש בלימודי פיזיקה וכימיה, אך הוא החליט לנטוש את התחום לטובת פוליטיקה וממשל ומדעי המדינה באוניברסיטת בן גוריון, במטרה ללמוד את המזרח התיכון ולהעמיק את הידע במטרה למצוא פתרונות לסכסוך.
"אני לא רק מאמין שאפשר להגיע להסכם - אני מאמין שצריך", הוא אומר. "חמאס וממשלת ישראל הם לא גזרות גורל, אבל את שניהם יהיה צריך לסלק כדי להגיע להסכם. יש ישראלים מתונים יותר ויש פלסטינים מתונים יותר, אך ככל שהקיצוניים מתחזקים אצלנו, כך גם בצד השני. זה עובד גם הפוך - כשאחד הצדדים מתמתן, המתינות עולה גם בצד השני".
קיפניס מדגיש שדעת הקהל בצד הפלסטיני לא מעוררת תקווה, אך ראינו איך דעת הקהל השתנתה רק מהשנה שעברה - ספטמבר 2022 לעומת ספטמבר 2023. "הרבה יותר פלסטינים האמינו ביכולת להגיע להסכם והיום כבר פחות", הוא ממשיך. "קיצונים בצד אחד מקטינים את התקווה בצד השני. אנחנו צריכים לרצות פרטנר ולקדם מה שאפשר כדי ליצור את הפרטנר הזה".
כשישראלים אומרים לו שאין פרטנר בצד השני, הוא מרגיש שמסתתרת שם אג'נדה נוספת, כאילו אומרים לו שגם לא יהיה. מבחינתו, קידום פרטנר לשלום זה אינטרס ישראלי מהמעלה הראשונה, ובוודאי אינטרס של עוטף עזה. "אנחנו צריכים לתגמל מדיניות מתונה, ולא רק להעניש מדיניות קיצונית", הוא מסביר. "הימין הישראלי מחזק את חמאס במשך שנים כדי 'להוכיח' שאין פרטנר. כשהפלסטינים משתמשים באלימות אומרים שאין פרטנר, וכשהם לא משתמשים באלימות הממשלה ממשיכה בניהול הסכסוך ולא מתגמלת צעדים מתונים". 
מאז ה-7 באוקטובר קרסו עוד כמה דברים פרט לקונספציה הביטחונית של ישראל. חלקים בשמאל הפרוגרסיבי התגלו כאנטישמיים, ומאחורי חיוכי הנאורות וזכויות האדם, ותחת אצטלה של 'התנגדות' לגיטימית לכיבוש חסו קריאות בהפגנות לרצח עם והשמדת יהודים. כשנשאל קיפניס אם חווה אכזבה מהשמאל הוא מצהיר מיד שאינו סובל את רוב האנשים האנטי או הפרו ישראלים שאינם חיים כאן. "הם מסתכלים על סכסוך שהם אינם מבינים בו ומביעים דעות נחרצות", הוא אומר.
"זה טבעי שאדם לא יכיר מורכבויות של סכסוך במדינה זרה", הוא ממשיך. "מצד שני גם אני מגבש דעות על סכסוכים רחוקים, כמו רוסיה-אוקראינה. צריך לזכור שהממשלה של המדינה זה לא האנשים בה, וכך, יש פעילי שלום ברוסיה המתוייגים כבוגדים, משהו שקורה גם פה בישראל, אם כי זה מובן שישראל היא לא רוסיה. מי שמתבטא נגד המלחמה מתויג כבוגד, בזמן שהם עושים את אחד הדברים שהכי קשה לעשות. כל מי שמעז להתייחס לעובדה שיש חפים מפשע בעזה הופך מיד למשת"פ של חמאס".
אתה מאמין שישראל מבצעת רצח עם בעזה?
"אני לא אוהב לדבר על נושאים שאני לא מבין בהם, אני לא מומחה במשפט בינלאומי. אני יודע שיש הרג של אזרחים חפים מפשע בעזה, אבל רצח-עם זה תלוי כוונה. לי ברור שיש בממשלה מי שרוצה בזה, אבל יש בה גם מנהיגים אחרים החותרים להסכם. זה מביא אותי להבנה שאנחנו לא יכולים לסמוך על הממשלה שלנו. לא יכולנו לסמוך עליה בשגרה ובטח שלא בזמן מלחמה. כל עוד יושבים אנשים בממשלה כמו סמוטריץ' ובן גביר, שמחזיקים בעמדות קיצוניות כמו החמאס, אני לא יכול להאשים אנשים שחושבים שאנחנו מבצעים רצח עם. ברגע שינקו אותם מהשלטון, כל האשמות האלה יהיו הרבה יותר חלשות ולא מבוססות".
למרות דבריו הקשים, מבטו של קיפניס לעתיד מלא באופטימיות. "כל מלחמה נגמרת. חייבים לשקם את עזה, זה משהו שימנע התדרדרות גם בישראל, ימנע מהביוב שלהם לזהם לנו את הים ואת מקורות המים וגם ימנע מהם להקצין", הוא אומר. "בפעם האחרונה השיקום קרה באמצעות מזוודות כסף שהגיעו ישירות לחמאס, כדי למנוע מדינה פלסטינית. חמאס הוא לא פרטנר, וזו מדיניות מכוונות לחזק צד שהוא לא פרטנר. נתניהו אמר זאת מפורשות, סמוטריץ' כינה את חמאס 'נכס'". 
אז מה צריך לעשות לדעתך?
"בדיוק ההפך - לחזק את המתונים ולדרוש התמתנות במסגרת המשא ומתן לשיקום עזה. הפסקת אש היא צעד ראשון אבל זה לא מספיק, צריך עוד צעדים שמקדמים הסכם. אם תהיה רק הפסקת אש נסלול את הדרך למלחמה הבאה. צריך יוזמה של שלטון חלופי בעזה, צריך כוחות בינלאומיים, צריך שלטון פלסטיני מפורז כדי להגיע להסדר של שתי מדינות – שאין חלופה אליו".
האמונה של הישראלים בהסכם שלום או אפילו הסדר כמעט ולא קיימת כיום, אם בכלל.
"מצרים הייתה האויב הכי גדול ומסוכן של ישראל, וסאדאת היה דיקטטור אנטישמי, פושע מלחמה, אויב אמיתי. אבל בסוף הייתה בו מספיק פרגמטיות כדי להגיע להסכם שלום, מתוך הבנה ששני הצדדים לא מרוויחים ממלחמות. ההסכם לא מושלם, אבל גם לא הייתה מאז מלחמה איתם. חייבים להגיע להסכם עם הפלסטינים גם אם הם לא מושלמים - והם לא".
הם לא מושלמים בלשון המעטה.
"ההנהגה הכי טובה שלהם מושחתת ואבו מאזן אנטישמי, אבל זה לא מתקרב לשנאה של חמאס. אבו מאזן פרגמטי מספיק וגם המנהיגים שיגיעו אחריו יכולים להיות כאלה לטובת הסכם שלום. אני לא מבקש שהפלסטינים יהיו מרצ וגם ההנהגה הישראלית לא צריכה להיות כזאת, אבל גם מנהיגים לא מושלמים ואפילו רעים יכולים להגיע למסקנה שעדיף הסדר על פני ה-7 באוקטובר. שלום זו לא אוטופיה - זו שגרה שבה אין מלחמה". 
"תושבי העוטף הם הקורבנות של מדיניות ניהול הסכסוך"
באותה שבת ארורה, התעורר קיפניס בביתו ברמת גן משיחת טלפון של חבר בשעה 08:00 בבוקר והבין מיד שמשהו לא כשורה. בנשימות עמוקות ופאוזות ארוכות הוא מתאר כיצד היה מבקר את הוריו בקיבוץ לפחות פעם בשבועיים, כאשר באותו סוף שבוע החליט להישאר במרכז הארץ לטובת פסטיבל אייקון, החלטה שכנראה הצילה את חייו.
הוא מיד התקשר לאמא שלו ובקול רועד מספר את השתלשלות האירועים. "בשלב הזה היא עוד הייתה בממ"ד וסיפרה שהיא שומעת יריות מבחוץ והמצב 'איום ונורא'", הוא נזכר. "זה כבר לא מצב 'רגיל' של רקטות בלבד, כמה שזה אבסורד להיות רגילים לרקטות, אבל זו המציאות שגדלנו בתוכה. אחרי שיחה של שתי דקות כבר לא שמעתי ממנה, מאבא או מפול, המטפל הסיעודי של אבא. כולם נרצחו".
מאותו רגע ועד קבלת הידיעה על הירצחם, קיפניס לא ידע מה עלה בגורלם. עד ההודעה הנוראה מכל הם נחשבו בגדר נעדרים, וקיפניס ריכז את כל מאמציו בקמפיין לשחרור החטופים. באמצעות העמותה בה הוא עובד וארגונים נוספים, הצליח להביא לפנייה יזומה של אזרחים לראש ממשלת גרמניה, כדי לקרוא לו לקדם את המו"מ לשחרור החטופים - מה שאכן קרה לבסוף.
"לקח לא מעט זמן עד שהמדינה בכלל הודיעה לנו שהם נעדרים", הוא אומר בקור רוח ונושם מיד לאחר מכן נשימה עמוקה, אולי במטרה להחזיק את הכעס הנורא. "בהתחלה, לפני הבשורה המרה, הודיעו לנו שהם כנראה נחטפו בסבירות גבוהה, וגם זה היה רק אחרי שהקמנו מטה משפחתי ואזרחים עזרו לנו הרבה לפני המדינה", הוא אומר. "היו ארגונים אחרים שתמכו בנו במהלך השבעה, כמו הקיבוצים בארי ומעגן מיכאל, וגם עיריית רמת גן". 
מבעד למשקפיים והשיער המתולתל הוא מדבר בלהט מהפכני על נושאים חברתיים ועל שינוי, שכן פעילות חברתית אינה זרה לו. הוא התנדב בקמפיין של ענת ניר במפלגת מרצ ב-2019, והמשיך בפעילות גם בזמן מחאת קפלן ומחאה העוטף. כאחד מפעילי המחאה הבולטים בשנה האחרונה, קיפניס מספר כי תחילה התנגד להתמקדות במהפכה המשפטית בלבד, משום שלדבריו מדובר רק בחטא אחד של הממשלה. "אפשר להתעסק רק במהפכה, אפשר להתעסק רק במצב הביטחוני, רק בלהט"ב, בנשים, בביטחון אישי ברחובות, בכלכלה. אבל בסוף כל מה שהממשלה הזו עושה זה רק לפגוע באזרחים בכל רובד שקיים, ולכן היא חייבת ליפול".
כבר לפני שמונה חודשים טען קיפניס בקול כי הממשלה הקריבה את הנגב על מזבח הר הבית. "הם קידמו אז כל מיני רעיונות משיחיים, הגנו על תקיפות של מתנחלים בפלסטינים, ויש לנו נציגים בממשלה של קנאים דתיים, המחזיקים בעמדות שממש מקבילות לחמאס. זה מוביל להקצנה", הוא אומר. "זה מחזק את חמאס וזו מדיניות של הממשלה שלנו. כנגד זה מחיתי. אנחנו, תושבי העוטף, הם הקורבנות הישירים מדיניות 'ניהול הסכסוך'".
קיפניס מתגאה במקום העבודה שלו, עמותת "זזים", המספקת לו מסגרת תמיכה פסיכולוגית ממומנת לחלוטין. "העמותה נועדה לשלב בין שטח לדיגיטל ולשפר גישה לנבחרי ציבור", הוא מספר על העמותה. "באמצעותה ניתן להוביל קמפיינים לשינוי חברתי ובלחיצת כפתור לשלוח מכתבים לנבחרי הציבור - מחבר מועצה ועד לראש הממשלה", הוא מדקלם ברהיטות את תיאור תפקידו.
אחד הקמפיינים שקיפניס הכי מתגאה בהם זה הקמפיין הראשון שבמסגרתו הועסק, במסגרתו פנה קיפניס למועצה אזורית אשכול לאחר שחלה נסיגה ביחס המועצה ללהט"ב, בעקבות גורמים שמרניים ולהט"בופוביים. במסגרת אירועי הגאווה האחרונים במועצה לא נתלו דגלי גאווה בהיכל התרבות, כפי שנתלו בשנה שלפני כן, ועל פי השמועות הדבר קרה בשל איומי בית ספר מסוים שלא יגיעו להיכל כל עוד מונף שם דגל. 
קיפניס היה אחד ממובילי הקמפיין בבקשה לחזור ולתלות דגלים, וראה בזה הזדמנות לגבש את הקהילה שחיה בשלל היישובים הקטנים בעוטף. הפעילות החברתית של קיפניס כוללת גם מעורבות יחד עם הפעילה החברתית טליה נחמיה למען שינוי לשון הנחיות משרד הבריאות הנוגעת לאיסור טיפולי המרה, כך שיכללו גם זהות מגדרית ולא רק נטייה מינית. בתקופה שלמד פוליטיקה וממשל בבאר שבע היה פעיל באחווה הגאה שם, וזה גם מה שהוביל אותו בסופו של דבר לצאת מהארון בפני הוריו.
"אני ביסקסואל, ולצאת מהארון בתור ביסקסואל זה אומר לצאת כל יום מחדש", הוא מסביר. "אם אני יוצא כרגע עם מישהי אז אנשים מיד מניחים שאני סטרייט, ובאופן כללי לאנשים יש תפיסה כי ברירת המחדל זה להיות סטרייט. כל דבר אחר זה יוצא דופן אז צריך לציין את זה, במקום שאוטומטית נחשוב שכל נטייה מינית היא אפשרית".
בפני הוריו המנוחים הוא הספיק לצאת מהארון לפני שנה בלבד, והדבר קרה בעקבות טרגדיה, כאשר חברה קרובה אותה הכיר במסגרת האחווה הגאה בבאר שבע שמה קץ לחייה. אמו של קיפניס שאלה על החברה ואיך הכירו, וכך סיפר לה על עצמו, על הקהילה הבאר-שבעית הקטנה והמגובשת, על הפאב "ביאליק", הפאב הגאה בעיר, המארח הרצאות, פעילויות שונות וערבי דראג. התגובה של אמו, כך הוא מספר, הייתה מחבקת, והיא סיפרה לאביו, שאף התלוצץ איתו איך זה שעדיין לא הביא גבר הביתה.
"כשהסברתי לאמא שלי שהמשיכה שלי לא תלויה במגדר, היא ענתה 'אה, אז אתה בעצם פאנסקסואל', והייתי ממש מופתע מזה שהיא מכירה את המילה", הוא נזכר בחיוך. "אבל היא הייתה מטפלת שעבדה גם עם צעירים להט"ב, והכירה הרבה מונחים שרוב הדור שלה לא היה מודע לקיומם".