לפני ארבע שנים, כשהייתה בת 19, הרגישה א' איך יכולת ההדחקה שלה מתכרסמת לאיטה. היא אמנם החלה לתהות על זהותה המינית עוד בשנות התיכון באחד הכפרים הערביים בצפון הארץ, אבל מכיוון ש"זה לא משהו שמדברים עליו, לא התעסקתי עם זה יותר מדי", היא נזכרת. אחרי שהתאהבה בחברה קרובה, אי אפשר היה להמשיך לדחוק את התהיות לקרן זוית, והיא נתקלה בדילמה חדשה: "לא פחדתי שהיא תגיד לי לא. פחדתי מההודאה העצמית בזהות המינית שלי".
לא קשה להבין מדוע. יציאה מהארון אינה תהליך קל לאף אחד, אבל הקושי העומד בפני להט"בים בחברות מסורתיות ושמרניות כמו החברה הערבית בישראל גדול בהרבה. א' אמנם חלקה את נטייתה המינית רק עם שלושה אנשים איתם הרגישה נוח מספיק לשוחח - אחותה, חברה טובה והרופא המשפחתי - אבל למידע נפיץ שכזה יש דרכים משלו להתגלות, והשנים הבאות הפכו חייה לגיהנום של ממש. כל יציאה שלה אל מחוץ לבית גררה הטרדה מילולית שעסקה בזהותה המינית. "לא הייתי יוצאת לאירועים בישוב ואפילו לא להליכה", היא אומרת.
א' מצאה את עצמה משתבללת לתוך עצמה, מרגישה דחויה מצד החברה וגם בתוך משפחתה - ובגיל 23 החליטה שאינה יכולה עוד ועזבה לתל אביב. אלא שחייה של לסבית ערבייה בישראל אינם קלים גם בעיר הגדולה והליברלית. "בתל אביב הרגשתי הומופוביה יותר מבכל מקום אחר", היא סיפרה בפגישה שערכנו בבית קפה בחיפה.
"מבחינתי, לעמוד בתחנת אוטובוס ולשמוע מאנשים זרים מילים כואבות זה דבר רגיל ואני מרגישה חרדה באופן תמידי. מצד שני, אנשים מהכפר לא מקבלים את זה שאני מנסה לחיות את החיים שלי כמו שאני רוצה, גם אם אני מרגישה פחד. הם קוראים לי אנוכית כי העזתי להסתפר, או כי לא באתי לכפר לבקר יותר מחודש".
בימים אלה א' מקיימת קשר מרוחק עם בני משפחתה ומספרת על געגועים למרות היחס הפוגעני. כשהיא נשאלת על האפשרות שהחברה הערבית בארץ תשנה את יחסה לקהילה היא נשמעת פסימית מאוד: "אני לא רואה מצב כזה בשום מקרה בעתיד. זה יקרה, אולי, רק אחרי מהפכה תרבותית מאוד חזקה. אבל זה לא אומר שנאבד תקווה".
מנודים, מבודדים, ללא תמיכה
סיפורה של א' אינו יוצא דופן. המרואיינים בכתבה זו, ולמעשה רוב חברי קהילת הלהט"ב הערבים בישראל, חיים בפחד מתמיד - מחשיפה, מעלבון, מנידוי, מאלימות ואפילו מרצח. בעוד שהשבוע מציינת תל אביב 25 שנים למצעד הגאווה הראשון בה - אירוע שתרם רבות לשינוי המתמשך ביחס כלפי להט"בים בישראל - המצב במגזר הערבי שונה בתכלית. בשום ישוב ערבי בישראל לא צועד אף מצעד גאווה ואין במגזר הערבי אף עירייה או מועצה אזורית המסייעים במימון אירועים הקשורים לקהילה. גם כאן לא עושה רושם שהמצב צפוי להשתנות בעתיד הנראה לעין.
היעדר התמיכה מתבטא לא רק באי קיום אירועים פומביים שנותנים לקהילה רוח גבית בדרך לשינוי חברתי עמוק. בעוד שלהט"בים יהודים נהנים מחיבוק של לא מעט פוליטיקאים שרואים את הקשר עם הקהילה כמשתלם אלקטורלית, המנהיגות הפוליטית הערבית מתרחקת מהנושא כמו ממגפה. בזמן שבני גנץ השמרן היה בשבוע שעבר אחד הנואמים המרכזיים באירועי מצעד הגאווה בירושלים, לאף ח"כ ערבי לא היה בו זכר.
השמרנים והדתיים שבין הח"כים הערבים משמיצים את חברי הקהילה ומסיתים נגדם בדיוק כמו מקביליהם היהודים. הליברלים לכאורה - אנשים שמציגים דעות פרוגרסיביות לגבי כמעט כל נושא אחר ומתהדרים בתפיסותיהם ההומניות לכאורה - סוכרים את פיהם בעקשנות כשהם מתבקשים להתייחס לסוגייה. מבחינתם, הנושא לא קיים.
המלכוד הזה - נידוי מהמעגלים הקרובים עקב הנטייה המינית ונידוי מהחברה היהודית עקב השיוך הלאומי - גורם לרובם המוחלט של חברי הקהילה הלהט"בית הערבית בישראל לחיות בהסתרה. במציאות שבה כל הזמן מופצות כל הזמן ברשתות החברתיות הודעות על ניתוק קשר עם בני ובנות משפחה, ולא מעט להט"בים גם מוצאים מהארון בניגוד לרצונם - רק מעטים אוזרים אומץ להעתיק את חייהם לערים כמו תל אביב וחיפה בתקווה לבנות בהן חיים חדשים. הרוב המכריע נשאר לסבול ביישובים שבהם גדלו, הם לא חושפים את נטייתם המינית מחשש להתנכלות ונידוי ורבים מהם נישאים מחוסר ברירה.
ה' נאנס. מהפחד שייחשף הוא אפילו לא חשב להתלונן
קשה לדעת מה שיעור הלהט"בים הערבים שנמצאים מחוץ לארון. סקר שערכו ב-2021 האגודה לזכויות הלהט"ב והמכון הישראלי לחקר מגדר ולהט"ב גילה כי 83% מהלהט"בים הערבים מעדיפים שלא לחשוף את נטייתם המינית. 72% מהם אמרו כי משפחתם הגרעינית אינה תומכת בהם בגלל זהותם המינית.
ה', בן 25 ממשפחה דרוזית שמרנית מצפון הארץ, חווה את הדחייה הזאת על בשרו. "כשהייתי נער הבית שלנו היה באזור מרוחק יחסית של היישוב, וערב אחד הייתי בדרך הביתה והתקרב אליי רכב עם פנסים כבויים. ירדו שלושה גברים שלא הכרתי ואני זוכר שהם הרביצו לי עד שאיבדתי הכרה. בבוקר מצאתי את עצמי על הקרקע קרוב לבית והבנתי שנאנסתי. אספתי את עצמי, זחלתי לבית ונכנסתי ישר למקלחת, ואז גיליתי דימום רציני. מהפחד לא העזתי לספר לאף אחד ורק אחרי ארבע שנים שיתפתי כמה חברים במה שקרה לי".
כשהיה בן 17, לאחר ששמועות אודותיו החלו להסתובב ביישוב בו גדל, אלמוני רעול פנים דקר אותו בידו בסמוך לבית הוריו. גם במקרה הזה ה' לא פנה למשטרה, כיוון שפחד שהגשת תלונה תתמקד בו יותר מדי תשומת לב. מעט לפני גיוסו לצה"ל, מישהו בישוב גילה שיש לו פרופיל באפליקציית היכרויות לקהילה הלהט"בית והפיץ צילום מסך שהוציא אותו מהארון בכפייה. קרובי משפחה הטיחו באביו שזהותו המינית של ה' מביישת את המשפחה המורחבת כולה ואביו גירש אותו מהבית. אמו עמדה מנגד.
ה' מצא את עצמו חסר בית ובחודשים הבאים ישן במכוניתו עד שהתגייס. אלא שגם הריחוק מהקודים התרבותיים של החברה הדרוזית לא עזר, ובבסיס הוא סבל מהתנכלות של חיילים אחרים. "היה יום שבו נכנסו לחדר כמה חיילים ואמרו לי שמעכשיו אסור לי להסתכל עליהם או לשבת איתם. וזה מבלי שבכלל הייתי חבר שלהם קודם לכן", הוא מספר.
ציפייתו של ה' לקבל סיוע, או אמפטיה מקצין דרוזי ששירת בבסיס נכזבה גם היא. "כשסיפרתי לו מה עובר עליי הוא לא גילה שום הזדהות ורק זרק לי משפטים להט"בופוביים שצריכים לבייש כל אדם שאומר אותם. כשמחיתי, הוא שפט אותי לחודשיים ריתוק".
הנידוי מבית ההורים, שהפך אותו לחייל חסר בית עם משכורת צבאית זעומה, דחק את א' להפוך למה שהוא מכנה "עבד למבוגרים לכמה שעות". הוא תיעב כל מפגש כזה אבל לא ראה ברירה אחרת. "בכלל לא הבנתי בזמנו שיכולתי לפנות לעמותות כדי לקבל עזרה", הוא אומר כיום. "אפילו לא פניתי למשק"ית ת"ש בבסיס שלי כדי לקבל דרכם תוספת שכר מכיוון שלא הייתי בקשר עם ההורים".ה' גם נשמע פסמי מאוד כשנשאל על העתיד. "אני לא חושב שתהיה נורמליזציה של הנושא הזה מתישהו. אולי רק כשנעלה את המודעות בנושא הקהילה הלה"טבית", הוא אומר.
לבד, ללא סיוע
החוויות הקשות שעברו על א' ועל ה' מייצגות היטב מה שחווים אלפי להט"ב ערבים שמרגישים לבד במערכה. העזרה המושטת להם באמצעות משרד הרווחה מוגבלת וישנן רק מספר מצומצם של עמותות ופרויקטים המוקדשים לסיוע לקהילה הגאה הערבית.
איה ראס, לסבית מוסלמית ואם חד-הורית לשתי בנות, מנסה לסייע להם ככל יכולתה. היא עובדת כאם הבית של הוסטל "אבני דרך" בחולון, המסייע לצעירים להט"ב שמשפחתם הפנתה להם עורף. "רוב בני הקהילה הגאה מהמגזר הערבי הגיעו אלינו אחרי שקיבלו איומים לרצח וזה שונה מלהט"ב יהודים שמגיעים אלינו. אצלנו חברי הקהילה, אין אחד שלא היה מאויים", היא אומרת ומזכירה שיותר משליש מהלהט"ב הפונים להוסטל בבקשת סיוע מגיעים מהמגזר הערבי.
די ברור מדוע שיעור הלהט"ב הערבים הפונים ל"אבני דרך" בבקשת סיוע גבוה בהרבה מחלקם היחסי באוכלוסייה. בעוד שכל רשות מקומית בישראל מקבלת מהמדינה תקצוב צנוע עבור העסקת עובד סוציאלי שיעניק סיוע לחברי הקהילה הגאה, מבדיקת שומרים עולה שרק חמישית מתוך 255 הרשויות המקומיות בישראל מאיישות את התקן, ואין בנמצא אף רשות מקומית ערבית אחת בה פועל עובד סוציאלי ייעודי לצורך הזה.
ממשרד הרווחה נמסר כי המשרד מפעיל מגוון רחב של פרויקטים בכדי לספק מענה עבור צרכי הקהילה הלהטב"ית הערבית, בהם יצירת תקן של עובד סוציאלי ארצי לחברה הערבית, המופקד על טיפול בלהט"בים מהמגזר, והפעלת מוקד מטר"א בתל אביב המסייע גם למתמכרים המגיעים מהקהילה. נכון לעכשיו, ועל אף שלטענת גורם במשרד הפרויקט כבר תוקצב, איש לא יודע מתי יוקם הוסטל להלנת חירום שאמור לאפשר ללהט"בים ערבים לשהות בו עד חצי שנה.
גם אם יוזמות סיוע ללהט"ב ערבים מגיעות מתוך החברה הערבית, הן נתקלות בקשיים משלהן. פרויקט "בית-אל-מים" למשל, מקבל מהמשרד לשוויון חברתי תקציב דל ונתמך גם על ידי האגודה למען הלהט"ב. כדי להמשיך להתקיים, "בית-אל-מים" נזקקת לתרומות, אבל אנשיה מגלים פעם אחר פעם שהכסף זורם רק ממגזר אחד בחברה. "התורמים שלנו הם יהודים, לא ערבים. התורם הערבי היחיד שהיה לנו תרם לנו ריהוט משרדי", אומר בתסכול מנהל הפרויקט עורווה אדם.
לפני שנה, כשאדם השיק קמפיין ראשון של שלטים עליהם התנוססה הסיסמה صار عنا بيت (יש לנו בית), זאת במטרה להעלות את המודעות במגזר לפעילות הפרויקט, חלק ניכר מהם הושחתו במהירות. אדם גם מספר שעל מנת להקנות למשתתפים תחושת ביטחון אישי במפגשים ש"בית-אל-מים" מארגנת, נאלצים אנשיו לבדוק מבעוד מועד את הרקע של המעוניינים, וכי בעבר נפסלה השתתפותם של כמה מהפונים. אם כל זה לא מספיק, בעת קיום האירועים נוכח בהם מאבטח חמוש.
המחשה נוספת לניתוק של החברה הערבית מהקהילה הגאה או מארגונים שמסייעים לה, הגיעה כשאדם כיתת את רגליו בחיפושים אחר עובד סוציאלי שיסכים לעבוד עם "בית-אל-מים". "כשחיפשתי מישהו, ראיתי ש-90% מהאנשים שפנו אלינו באו כדי לעשות דרכנו טיפולי המרה ללהט"ב, ורק שלושה אנשים פנו כדי באמת לעבוד כעובדים סוציאליים עבור הקהילה", הוא מספר. עוד אומר אדם כי ישנם לא מעט להט"בים ערבים המסתייגים מקבלת סיוע מגוף ש"יושב תחת יהודים", ומשום כך הוא מקווה להצליח ולהפוך בעתיד את ההתארגנות שהקים לעמותה עצמאית. "במידה (שעמותות המסייעות לקהילת הלהט"ב, פ"א) רוצות להיות חלק מהשינוי בחברה הערבית, הן צריכות וחייבות לדבר עם הקהילה הערבית בשפה שלה, בערבית".
הישועה לא תגיע מהפוליטיקאים
לפני שלוש שנים, ביולי 2020, כשהחוק האוסר על "טיפולי המרה" ללהט"בים הובא לקריאה ראשונה בכנסת, רוב הח"כים הערבים (אז, עדיין במסגרת הרשימה המשותפת, פ"א) הצביעו נגדו או נמנעו מלהגיע להצבעה. היחידים מהמגזר שהצביעו בעד היו איימן עודה ועאידה תומא סלימאן. השניים ספגו ביקורת קשה אחרי אותה הצבעה וזה כנראה מה שמסביר את סירובם להתראיין לכתבה זו.
מנהיג תע"ל, אחמד טיבי, שסירב גם הוא להתראיין לכתבה, אמר בזמנו כי הוא אישית מתנגד למה שהוא מכנה "תופעת הלהט"ב". גם מפלגתו, הוא המשיך, מתנגדת לקידום חוקים המקדמים זכויות להט"בים ואנשיה סבורים שאין מקום לקיום מצעדי גאווה, או לביקורים מפוררי סטריאוטיפים ומייצרי סובלנות של נציגי הקהילה בבתי ספר.
יוצאת הדופן היא חברת הכנסת לשעבר איבתסאם מראענה ממפלגת העבודה, שניסתה בתקופת כהונתה לסייע ללהט"ב ערבים - לרבות פליטים מהרשות הפלסטינית, שבורחים לישראל בחיפוש אחר מקלט (נושא בו עסקנו בתחקיר מקיף בשנה שעברה). היא משוכנעת שארגונים יהודיים לא מסוגלים להבין את עומק המורכבות של הנושא בחברה הערבית ו"לכן צריך שמנהיגים מהחברה הערבית יובילו את השינוי".
מי יהיו אותם מנהיגים? שאלה טובה. מראענה מאשימה את חברי הכנסת הערבים בהעדפת שיקולים אלקטורליים על פני שיקולים מוסריים בכל האמור ליחסם לקהילה הגאה, ומכנה אותם בפשטות "פחדנים". "אולי ביום שהקהילה ותומכיה יקומו על הרגליים וידרשו שוויון, הנציגים בכנסת יבינו ויתייחסו אליה", היא אומרת.
ד"ר סלים בריק, מרצה למדע המדינה שמתמחה בפוליטיקה פרלמנטרית ומפלגתית, אומר שהסיבה העיקרית להתנגדות ללהט"בים בחברה הערבית היא דתית. "(משכב זכר) זה אחד האיסורים החמורים באיסלאם וזו הסיבה שפוליטיקאים בורחים מהנושא. התמיכה של ח"כ עאידה תומא סלימאן בקהילה הביאה למתקפה חריפה עליה והאשימו אותה בהשחתת החברה, לא פחות. שיעור הלהט"בים המוצהרים בחברה הערבית נמוך ביותר ולכן כוחם האלקטורלי מוגבל. מבחינת הפוליטיקאים, הנזק מעיסוק בנושא עולה בהרבה על התועלת שבו. התנועה האיסלאמית העלתה את הנושא על ראש שמחתה והשתמשה בו כקרדום לחפור בו נגד חד"ש, נגד החילוניות ובמיוחד נגד שיח השוויון המגדרי".
בריק גם לא תולה הרבה תקוות בשינוי קרוב של יחס החברה הערבית ללהט"בים שלה. "באופן גלוי - שאינו משקף את ממדיה האמיתיים כמובן - מדובר בתופעה אזוטרית שדי מצומצמת לשוליים של החברה. החברה המוסלמית, שהיא שמרנית באופן כללי, לא תתן לנושא להפוך לסוגייה ציבורית. בטח לא בטווח הקרוב. רע"מ (בראשות מנסור עבאס, פ"א) נאבקת בלהט"ב באופן די אגרסיבי, ובעיני זו אחת הסיבות שבגללן המפלגה העדיפה חבירה לימין ולא לשמאל".
בינתיים, אפילו ניסיון להבין כמה פשעי שנאה על רקע להט"בופובי מבוצעים בחברה הערבית נגד חברי הקהילה נידון לכישלון חרוץ. הן בשל אי האמון הכללי העמוק של ערביי ישראל במשטרה כגורם שיכול לסייע להם, והן בגלל הפחד להיחשף כלהט"בים בעקבות הגשת התלונה. מהמשטרה נמסר כי היא לא מבצעת פילוח של מספר פשעי שנאה על רקע זה לפי מגזר. במילים אחרות: לאיש אין מושג מה היקף התופעה והאם היא במגמת עלייה או ירידה.
המצב עגום, אבל יש גם מקום לאופטימיות
גם מספר החוקרים העוסקים בחקר קהילת הלהט"ב הערבית הערבית בישראל מצומצם מאוד. ד"ר הדר פרנקו גלאור היא מרצה לקרימינולוגיה וסוציולוגיה בקריה האקדמית אונו וחוקרת מגדר, זהות יהודית ורב-תרבותיות בישראל. בעוד שהיא מסכימה שמצב קהילת הלהט"ב הערבית כיום עגום למדי, היא מזהה שינוי לטובה. "אם היית מחפש בגוגל לפני כמה שנים את צמד המילים 'להט"ב ערבי', היית מקבל מעט מאוד תוצאות, אבל בשנים האחרונות עיתונאים יהודים וערבים כותבים על הנושא והיו חברי כנסת שהתעסקו בו ורואים עניין גם באקדמיה".
פרנקו גלאור אומרת כי תהליכים פרוגרסיביים בישראל מתחילים בחברה החילונית, עוברים לאחר זמן למגזרים שמרניים ודתיים יותר ורק לאחר מכן מחלחלים גם לחברה הערבית. "מה שהחברה החילונית היהודית עברה לפני 20 שנים מתחיל לקרות עכשיו אצל הערבים. גם התהליכים שעברו על החברה היהודית-דתית לפני כחמש שנים, מתרחשים רק עכשיו בחברה הערבית".
באקדמיה היא מזהה רצון של סטודנטים ערבים לחקור נושאים הקשורים באופן ישיר או עקיף בלהט"בים ערבים, ברצח נשים ובאלימות על רקע שנאה. במבחן התוצאה, לעומת זאת, "קיים פער בין מה שהם רוצים לחקור לבין מה שהם יכולים לחקור. אומרים לי 'רצינו, אך אף אחד לא מסכים להתראיין למחקרים שלנו'. התשובה שלי אליהם היא ׳תשקיעו עוד, אתם יכולים׳. זה חשוב כי אני רואה רצון של סטודנטים לחקור ולהביא הקולות האלה והרצון הזה הפתרון והדרך לשינוי. הלהט"בים בחברה הערבית כיום הם אנשים אמיצים שלוקחים סיכון - כמו שהלהט"ב החילונים עשו לפני עשרות שנים. הם מבינים שכדי להוביל שינוי צריך להילחם, והם עושים את זה".