היציאה החורקת מארון החוקים ההומופובי

>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?

דבריו הבוטים והנחרצים של אבנרי ומכתבו המרגש של אותו צעיר שהתאבד לא גרמו לאף ח״כ, לפחות לא לפי הפרוטוקול, להזיל דמעה או להכות על חטא. רק ח״כ אחד, מרדכי סורקיס מהמערך, נרשם לענות לאבנרי ולבקש את הסרת ההצעה מסדר היום. ״אין לחברי הכנסת דאגות אחרות - רק לטפל בחוק הזה?״, שאל בתמיהה. ״יש לנו עניינים רציניים הרבה יותר", הוסיף, והזכיר את ביקורו של נשיא ברית המועצות פודגורני בקהיר.

מותר להיות הומו – אסור לקיים יחסי מין

הדין הישראלי לא אסר מעולם על הומוסקסואליות או לסביות. למעשה, החקיקה עד 1991 כלל אינה עוסקת בנטיות מיניות. הדין אסר על פרקטיקות מיניות מסוימות (״משכב שלא כדרך הטבע״), המבוצעות על־פי מחקרים של התנהגות מינית גם על־ידי שיעור גבוה מאוד של הטרוסקסואלים (מין אוראלי ואנאלי). למרות זאת, במסגרת השיח הציבורי  והמשפטי שהתפתח בישראל, התייחסו לסעיף זה כאל איסור על הומוסקסואליות. מקורו של חוק זה היה מורשת החקיקה המנדטורית, שהפכה לחקיקה ישראלית עם הקמת המדינה, על־פי פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש״ח-1948.

ב-1977, במסגרת החלפת פקודת החוק הפלילי המנדטורי בחוק העונשין הישראלי, הועבר הסעיף ככתבו וכלשונו לחוק החדש. העונש על עבירה זאת היה עד עשר שנות מאסר.

איציק היימן (49) היה שם כשזה קרה: "אתה נחשב עבריין. פורמלית, אף אחד לא יעשה לך שום דבר, אבל אם אתה נחשף לאפליה או הצקה, אין לך כתובת. למשל, אם היית מורה, לא היית יכול להיות מחוץ לארון, אפילו לא בתוך הארון, אלא נעול בארון. אסור לדעת! אני נפגעתי אישית מאלימות הומופובית, ולא יכולתי להתלונן. היו אומרים לי ללכת הביתה, כי אני בחזקת עבריין."

באפריל 1978, שבע שנים לאחר הניסיון הראשון לשנות את החוק, הוגשה שוב הצעת חוק לביטול האיסור הפלילי בסעיף 351. הצעת החוק נפלה ברוב של 28 נגד 18. בשיחה עם גב׳ אלוני היא סיפרה, שלפי זיכרונה ביום הדיון היה כבר רוב של 35 חכ"ים בעד ביטול הסעיף, אך אז ראש־הממשלה, מנחם בגין, אמר בסרקסטיות: ״הגברת אלוני רוצה לאפשר משכב עם בהמה״ (סעיף 351 כלל גם איסור על משכב בהמה) והערה זו גרמה לשינוי בהצבעה המתוכננת של כמה ח״כים.

ביטול החוק מתחת לאף של המפלגות הדתיות

כיצד זה קרה? חברי אגודה מסוימים סברו כי נעשתה עסקה עם המפלגות הדתיות. הממסד הדתי התנגד בעבר לביטול החוק, הגם שלא נאכף (כמעט), כי הוא ראה בביטול הצהרתי של החוק מעין הכרה ותמיכה של המדינה ביחסים הומוסקסואליים. ביטול שקט בלי דיון, בתמורה להישג אחר ותוך כדי מניעה של העלאת הנושא על סדר־היום, נראו בעיניהם, אולי, תוצאה לא בהכרח רעה.

"היה פה מחטף", נזכר היימן, "אלוני וחבריה הסוו את זה כדי שהדתיים לא ישמו לב. אם יש משהו שהמחוקק הדתי טוב בו, זה האותיות הקטנות. אני לא מאמין שלא ידעו על מה מדובר כשהחוק תוקן. הם פשוט נתנו לזה לעבור כי החוק לא נאכף כל השנים. הם פשוט לא לקחו בחשבון שבעקבות השוויון יבואו בקשות לעוד חוקים."

"אני אישית הותקפתי פעמיים בגן העצמאות", נזכר היימן, "פעם לפני ביטול החוק ופעם אחרי ביטול החוק. בפעם הראשונה הייתי בצבא ולא רציתי להיחשף ולכן לא התלוננתי, ופעם שנייה אחרי ביטול החוק הותקפתי, פניתי למשטרה ובאמת טיפלו בזה וחקרו. אני גם הייתי חלק ממשתתפי ההתארגנות כנגד אלימות הומופבית בגן העצמאות. אלו היו מעין משמרות יזומות של חברי הקהילה לצורך שמירת הסדר והגנה על בטחון המטיילים בגן. הדבר התאפשר רק אחרי ביטול החוק, כי לא הייתה אפשרות להתארגן ולהתאגד בזמן שהחוק היה בתוקף."

הקמת "עצמה" למען פעילות פוליטית

ב-89, זמן קצר לאחר השינוי בחוק התארגנו שלושה פעילים מרכזיים - מרק טננבאום, הדר נמיר וג׳ויס סאלא - והחליטו לארגן את הקהילה להמשך מאבק פוליטי. הם הקימו את ״עצמה״ כזרוע הפוליטית של ה"אגודה לשמירת זכויות הפרט", שהוקמה ב-1975. האגודה נקראה כך מתוך פחד שרשם העמותות לא יאפשר להתארגנות "עבריינית" להתאגד תחת השם "האגודה להומואים ולסביות".

"עצמה" ריכזו סביבם קבוצה של כ-20 פעילים ופעילות שנרתמו לפעולה פוליטית. הם יצרו רשימה שעיקריה נלקחו מתוך המגילה לזכויות האדם של האו"ם, ורשימה זו שימשה ומשמשת עד היום כבסיס ליעדים לפעולה חקיקתית ולשינוי מדיניות בתחומי תעסוקה, חינוך, דיני משפחה ואימוץ, יחסים, עם הצבא והמשטרה ועוד.

הישג משמעותי בחקיקה הגיע דווקא משילוב כוחות מוצלח בין "עצמה" של האגודה, לבין האגודה לזכויות האזרח בישראל, עמותה בעלת ותק וניסיון רבים בייצוגם של מיעוטים שונים או אזרחים הנפגעים על־ידי רשויות־השלטון. עו"ד דן יקיר, שהוא כיום היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח בישראל, עבד בזמנו במסגרת לימודי התואר השני בפרויקט לקידום זכויות של הומואים ולסביות של האגודה האמריקנית לזכויות אזרח בניו־יורק. יקיר חזר בספטמבר 1989 מארה״ב ו ״נפל״ ישר על ההתארגנות של ״עצמה״, שפעיליה קפצו על ההזדמנות.

הוא ניסח את התיקון לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, וב-1991, התקבל החוק ברוב של 34 נגד 5 ופורסם בספר החוקים של מדינת ישראל ב-92.

"הכנסת – שותף מתבונן"

היימן, שאביו יהודה היימן ז"ל היה שופט ידוע במחוזותינו ועסק רבות בענייני הפלייה, ספג אוירה זאת בבית, והנושא מעניין אותו עד היום. יש לו תקווה להמשך חקיקה ופסיקה להשגת שוויון זכויות מלא, גם בתחום ההורות: "אנחנו נעולים על המודל הזוגי של הורות. יש מודל שהוא יותר או פחות משניים, שיש בו אמא וזוג אבות, או רק אמא או אבא. אני מקווה שתהיה האפשרות לבן זוג להיכנס כשותף מלא להורות, ובכלל אני מקווה להתקדמות בחקיקה השונה בנושא הורות חדשה".

"יחד עם זאת, ראוי לציין כי המצב המשפטי המתואר לעיל הושג בזכות שופטי בית המשפט העליון בעוד שהכנסת הייתה בעיקר שותף מתבונן. נושאים רבים טרם טופלו, בין אם כי הזמן טרם הבשיל ובין אם מסיבות פוליטיות. הכרה בנושא הורים מאותו מין למשל הוא נושא מורכב ומכיל בתוכו סוגיות רבות שחלקן הוסדרו בפסיקה וחלקן בתהליך חקיקה או בירור משפטי. בתקופה האחרונה ניתן לזהות מגמה של שותפות בקידום האינטרסים של הקהילה גם מתוך הכנסת והממשלה. הקמת תאים גאים במרבית המפלגות יחד עם קידום הצעות חקיקה על ידי ארגוני הקהילה בהחלט יכולים להצביע על מגמה חיובית ומעודדת. מדובר בצעדים קטנים אך חשובים, ורק הזמן יגיד האם הקהילה השיגה את כל מטרותיה".

בהכנת הכתבה סייעו: עו"ד דן יקיר – היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, וד"ר יובל יונאי - מרצה לסוציולוגיה באונ' חיפה במאמרו המקיף "הדין בדבר נטייה חד־מינית ־בין היסטוריה לסוציולוגיה"