איך מורים צריכים לנהוג כשתלמיד יוצא מהארון?

מעל מערכת החינוך הליברלית עדיין מרחפת עננה כבדה ותוכניות לימוד שלמות נמצאות בסכנת הכחדה. כן, זה אכן כזה דרמטי, כי עדיין לא ברור האם תוכניות לימוד העוסקות במיניות ולהט"ב יאושרו, ואם כן באיזה היקף. המשמעות עבור תלמידים ותלמידות במערכת החינוך היא הפנמת מסרים מתוך שיח פוליטי מוקצן של בעד ונגד, מבלי להתייחס למורכבות שלנו כחברה ובני ובנות אדם. בתוך כל אלה, הלהט"בופוביה מרימה את ראשה ונוער על הקשת הלהט"בית מוצא עצמו שואל מיהו המבוגר עליו אפשר לסמוך באמת. 

יציאה מהארון מעולם לא הייתה התמודדות פשוטה וספק אם בעתיד הקרוב תהפוך לתהליך פשוט ונטול מורכבויות באמת. בשנים האחרונות אנחנו אכן רואים יותר בני ובנות נוער יוצאים מהארון. לעיתים נדמה כי הרשתות החברתית מספקות רשת תמיכה רחבה עבורם, אך גם זו לעיתים מפוקפקת והאקלים הפוליטי הנוכחי מביא איתו רוחות אשר עלולות לזעזע את עולמם הפנימי של בני הנוער הלהט"בים, מחוץ ובתוך הארון.

אלא שהמערכת החינוכית כשלעצמה אינה יכולה להיות טובה או רעה, אלא האופן שבו הצוות החינוכי מתנהל בתוכה, והיא זו שתקבע מהי מידת הנוחות שנער או נערה ירגישו אחרי שיתחילו לבקוע מחוץ לארון. צוותי חינוך רבים כבר חשים בשינוי וערים להשפעות פוליטיקאים כאלה ואחרים על אופן ההתנהלות של בני נוער בכל רחבי הארץ, ועולה התחושה כי העמדות הופכות נוקבות וחד-משמעיות יותר, כאלה המכילות רק "בעד" או "נגד". 

אבל המציאות הרי מורכבת הרבה יותר מכך. מי שירצה לשנוא ימשיך, לא חשוב כמה נספר לו מה עברנו בחיים ואיך המשפחה הגיבה לכך, ומי שאוהב אותנו - יילחם עבורנו גם באפלה הכבדה ביותר. ויש כאלה שצופים מהצד ולא גיבשו החלטה, אבל בהחלט יושבים ביציע עם פופקורן ומחכים לראות איזה צד יקח כדי להתמקם, או כאלה שלא בטוחים איפה להציב את עצמם. אז איך אנחנו, כמורים ואנשי צוות חינוכי, צריכים לנהוג על מנת להפוך למבוגרים המיטבים עבור נוער להט"ב וחבריהם?

ידע הוא כוח 

בראש ובראשונה, ועוד לפני שהיום הזה יגיע, יהיה זה נכון להתחיל להתעניין בעולם הלהט"בי וללמוד אותו קצת. אולי ללמוד מונח חדש בכל יום, או להתעניין באקטואליה להט"בית. חשיפה לתוכן שכזה יכולה לעזור להפחית את החשש מפני "השיחה", כי פחד וחשש נובע בעיקר מחוסר ההכרה. היכרות עם תחום חדש, תרבותי או היסטורי, יכולה ללמד אותנו המון על המצב הקיים ואיך הגענו אליו. 

דרך טובה לידע עדכני על להט"ב, שיתן טעימה מהדרך בה נוער קווירי מתנהל היום היא רשתות חברתיות כמו טיקטוק. אוריאן ספיבק, צעירה ישראלית טרנסג'נדרית וכוכבת רשת היא דוגמה מצוינת, כי מעבר לתוכן המשעשע שהיא מייצרת, היא לא חוששת לענות על שאלות בגובה העיניים - ועושה זאת בדרך מסבירת פנים וברורה. עוד אפשרות היא צפייה בסדרות נטפליקס שיכולות כל אחת בדרכה ללמד אנשי הוראה וחינוך על עולמם של להט"בים, כמו "עוצר נשימה", "סמיילי" וכמובן "המירוץ לדראג של רופול". 

עצה נוספת שיכולה לשמש אנשי הוראה וחינוך לקראת שיחת יציאה מהארון של תלמיד או תלמידה היא הכנת בנק שאלות, כאלו שהן לא פוליטיקלי קורקט, ועליהן ניתן להתייעץ עם בעל מקצוע. כמעט בכל הכשרות הצוות שאני מעביר אני שומע שאלות גולמיות רבות המובילות לשיחות טובות, ומסייעות לפתוח את המחשבה וסוללות את הדרך להיות "מבוגר מיטיב" עם נוער להט"ב.

להפוך למבוגר המיטיב

אחרי שהכנו עצמנו מראש לסיטואציה בה נער או נערה יצאו בפנינו מהארון ולמדנו קצת על עולמם הפנימי, כעת עלינו לפצוח באימון אופני התגובה למה שמתרחש בבית הספר, בעיקר בהפסקות - אבל ממש לא רק. כולנו יודעות שהומו היא מהקללות הנפוצות ביותר בחצר בית הספר, וכל עוד המילה הזו נזרקת לחלל האוויר, גם אם בצחוק לכאורה, היא טעונה במטען רגשי וחברתי רב. לרוב היא תזרק כהקנטה או הקטנה של האחר, וייתכן מאוד כי המעורבים בחילופי המילים אינם חלק מהקהילה הגאה כלל וכלל, או אפילו לא בשלב גילוי הנטייה המינית. 

אז למה בכל זאת זה משנה? כי גם בסיטואציה הזו יש תלמידים ותלמידות מהצד שצופים. הם לא יתערבו וגם אם כן זה יהיה לרוב בגיחוך או צידוד בצד הפוגע, ולנו אין כל שליטה על מי שמע מה. לכן, נקיטת העמדה של אנשי חינוך וצוותי הוראה היא קריטית. כדי להיות מבוגר מיטיב, יש להתנגד לכך - לשים גבולות לפגיעה באחר ויצירת מרחב בטוח עבור כל מי שנמצא סביב, תוך כדי מתן דגש על המשמעות האמיתית של המילה. אם לא נקטנו עמדה ברורה נגד להט"בופוביה - המשמעות היא שנקטנו עמדה לטובתה. 

האימון הזה קל כי הוא זמין, מאפשר לנו לראות את עצמנו, אנשי ונשות חינוך, בתוך הסיטואציה. אנחנו יכולים לנתח את המצב, לשאול את עצמנו מה עשינו טוב ומה נוכל לעשות טוב יותר בפעם הבאה, כי היא ללא ספק תגיע. הסבירות שבין הנוער הצופה מן הצד יש נער או נערה ששואלים עצמם שאלות על הנטייה המינית או הזהות המגדרית היא כמעט לגמרי בטוחה, ואם נער שמע את המילה הומו נזרקת לחלל האוויר וראה את מורתו האהובה לא מגיבה - הוא סימן אותה במודע או שלא במודע כמישהי שאינה יכולה להוות עבורו מרחב בטוח. 

אז איך עושים את זה נכון? תחילה יש להגיב בצורה חד משמעית וחותכת: "הומו זו לא קללה ואני לא מוכן לשמוע את זה כאן" או "זו פעם אחרונה שאתם אומרים הומו בתור קללה". חשוב להכות בברזל בעודו חם ולא לתת לסיטואציה להתקרר, זאת משום שהשומעים מהצד מעורבים בסיטואציה בעצמם באותו הרגע. נזיפה פרטנית במקלל לא תשיג את התוצאה, זאת משום שהצופים לומדים מתוך הסיטואציה עצמה, ולא בשלב המסקנות. יהיו תלמידים שישיבו בהומור, בניסיון להקליל את השיחה, וכאן זה השלב להוסיף כי אמירות שכאלה "מבטלות את האחר". אם הנושא נמשך, אפשר לתת לנער המקלל משימה: כתוב הרצאה קצרה בנושא מדוע הומו זו לא קללה, אותה יציג בפני הכיתה. 

השיחה 

אחרי שזכיתם להצצה עמוקה יותר על תרבות להט"בית ואולי סימנתם עצמכם כמרחב בטוח עד כמה שניתן במסדרונות בית הספר, זו אפשרות סבירה שיגיע יום בו נער או נערה יגיעו לשיחה בארבע עיניים כדי לבחון מולכם יציאה מהארון. פעמים רבות, מבחינת התלמיד או בתלמידה "התלבטות" בפניכם אם לעשות זאת או לא היא רק אסטרטגיה כדי לבחון איך המורה מתמודד עם הסיטואציה - האם באמת הם יכולים להכיל את היציאה מהארון ואיך הם יגיבו. 

צוותי חינוך שאני מכשיר בנושא תמיד שואלים איך מצופה מהם לזכור את כל המגדרים והזהויות, אך אין שום ציפייה שכזאת. מה שחשוב לזכור הוא שקיים מנעד רחב ואת הזכות האישית של כל אחד ואחת להגדיר עצמם כפי שהם רוצים. את חווית החיים הזו אי אפשר למדוד וגם אם נשאל שני אנשים שונים מה ההגדרה שלהם לזהות א-בינארית, ייתכן ונקבל תשובות שונות - כי הכותרת תמיד תהיה מצומצמת מדי מכדי להכיל את כל הרגשות והמחשבות. 

חשוב לזכור לא לשאול שאלות שמתחילות במילים "למה" או "איך", משום שהם נחוות בתור שאלות שיפוטיות שבאות לערער על הזהות והתחושה הפנימית, ומכוונות אותנו לעבד מחדש את כל המידע. כך החזרנו את הנער או את הנערה לארון, ושלחנו אותם לחשב מסלול מחדש. 

הדבר האחרון והחשוב ביותר הוא להודות לנער ולנערה שבטחו בכם מספיק כדי לשתף. נוכל לבקש מהנער לספר על החוויה שלו, או אפילו לשאול את הנערה אם היא מוכנה להסביר לכם את המונחים שאתם לא מכירים. אמירות כאלה מפוררות במעט את יחסי הכוח, מאפשרות לבן או בת הנוער לקבל שליטה חיובית, מספקות לו ביטחון שהסיפור והקול שלו חשוב החוויה שלו ייחודית. 

בשביל לייצר מעגל תמיכה רחב יותר, אפשר לשאול אם יש עוד אנשים או תלמידים שיודעים. עבור חלק מהנערים, אתם תהיו הראשונים, לחלקם האחר, אתם מבוגר נוסף במסע של היציאה מהארון. לקראת סוף השיחה, תמיד חשוב לוודא אם הנער והנערה זקוקים למשהו נוסף, או "מה הציפיות שלך ממני כעת?". הטון צריך להיות רך, או במילים אחרות - להבין אם יש עניין בבניית אסטרטגיה סביב יציאה אפשרית מהארון, או צורך המענה כלפי אירועים להט"בופוביים שהיו או יהיו בעתיד.

ומה עכשיו?

אחרי שהשיחה הזו הסתיימה נשארתם עם לא מעט תהיות. האם יש חובת דיווח? האם יש צורך לעדכן את ההורים? ומה בנוגע ליועצת? מהכבד אל הקל: חובת דיווח הוא מצב בו יש חשש לפגיעה ממשית ומסכנת חיים, או התעללות מסוג מסוים שבני הנוער חווים. יציאה מהארון היא בשום פנים ואופן לא קטגוריה בפני עצמה כשמדובר בחובת דיווח, ולכן לא נשתף אף גורם אחר במקרה. כך גם כלפי ההורים: אם אין אישור או רצון מפורש וברור של בני הנוער לספר להורים, אנחנו לא ניידע אותם על דעת עצמנו.

שפ"י (השירות הפסיכולוגי הייעוצי) פרסם לאחרונה נהלים על אופן התמודדות עם נוער להט"ב בבית הספר. מסמך הנהלים מאגד בתוכו את דרכי הפעולה של צוות החינוך אל מול היציאה מהארון, או אל מול בקשת הנערה או הנער לכבד לשון פנייה או זהות מגדרית. בשורה התחתונה, מבקשים הנהלים ליצור דיאלוג עם בני הנוער, במקום להחליט עבורם. אין מה להיבהל מיציאה מהארון, ככל שנשכיל לאפשר לנוער להרגיש בטוח ומוגן - כך הוא יהיה מאושר וחופשי יותר, ללא שום קשר לנטייה המינית או הזהות המגדרית. 

משה בר נתן חג'ג' הוא הבעלים והמייסד של DNI360 - מגוון והכללת להט"ב רב-מגזרית. בעל תואר שני בלימודי מגדר ותואר ראשון בקרימינולוגיה ויהדות. המחקר שלו מתמקד בקהילה הגאה. 

משה היה עוזר הוראה בקורס אקטיביזם לתואר שני בתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר-אילן ועוזר הוראה בקורס מורים אונליין במכללת אורנים. בעבר עבד בתור רכז מתנדבים ומדריך ב"בית דרור" - הוסטל לנוער להט"ב במצוקה, מנהל מרכז הדיווח של האגודה למען הלהט"ב, מקים ומנהל תכנית הבריונות ברשת של אגודה ומנכ"ל בפועל ארגון חוש"ן, ארגון החינוך של הקהילה הגאה.