ג'וני דפ בדמותו בשודדי הקריביים (צילום: פורום פילם)
ג'וני דפ. פייבוריט מוצהר. גם אצל הסטרייטיות, אגב|צילום: פורום פילם

 לפעמים לא ברור לי מה עובר על חברותיי הסטרייטיות כשהן מציגות בפניי בגאווה את הכיבוש האחרון שלהן. או כשהן מפנות את ראשי (במשיכת אוזן, בדרך כלל, כי אחרת אני לא מסכימה להסתכל) אל הישבן הגברי בשולחן שבצדו השני של בית הקפה. או כשהן מתרפקות על כתפי (לא שעם זה יש לי בעיה) תוך כדי מבטי ערגה ביפיוף התורן שגררו אותי לראות בסרט הנשים הרומנטי המזדמן שלהן, שאיכשהו הצליחו לעבוד עליי ולטעון שיש לו איזשהו קשר קלוש לערפדים.

אחיי לקהילת הגאווה, ההומואים, נחשבים לרוב לגברים שלא מסוגלים להביע דעה בכל הנוגע לנשים. לא על מידת יופיין או חיטובי גופן, ולא על שום דבר אחר. לסביות אינן זוכות לפטור כזה למרבה הצער – העולם הרחב, בקהילת הגאווה ומחוצה לה, מצפה מהן לגבש לעצמן דעה ברורה, נוקשה (עם התגמשויות בקצוות בשביל הידידות הסטרייטיות והכיבושים האחרונים שלהן), ומפורטת לגבי גברים. העובדה שהן לא שוכבות איתן, מתאהבות בהן או מבלות איתם זמן מעבר לנחוץ בטורניר הכדורעף לא משנה דבר.
זו, כמובן, הסיבה שנאלצתי להיענות לאתגר ולבחור את הגברים שלסביות יהיו מוכנות לשים עליהן חותמת "שווה", אם יכופפו להן את היד. טוב, לפחות הלסבית הזאת.

 ג'וני דפ
יש גברים שיש עליהם קונצנזוס רב מגדרי. כן, כמו הסטרייטיות, גם לסביות רבות מוצאות את ג'וני דפ, כוכב "שודדי הקריביים", "המספריים של אדוארד", "צ'רלי והשוקולדה", "סוויני טוד" ועוד רבים נוספים, שווה. אפילו שמעתי כמה לסביות, מהסוג שלא מתקרב אל גברים עם משוט, טוענות שאם ג'וני יתחיל איתן במקרה, יש לו סיכוי. למה? שאלה טובה. אולי זה החיבור של דפ אל הצד הנשי שלו, שבסיועו הצליח להפוך אפילו סמל גבריות בלתי מעורער כמו פיראט לגיי חביב וסימפטי שרץ בצורה מצחיקה, מקפיד על האיליינר בעיניים ונצמד לכובע שלו כמו מלכת יופי לאקססורי ורדרד. אולי זה כי הוא לא מפחד להיות קצת פריק וקצת חריג, ועדיין להישאר דמות מעוררת אמפתיה. אולי זה פשוט כי הוא שחקן מופלא.

דיויד בואי, david bowie (צילום: Gettyimages IL, getty images)
דייוויד בואי. מראה זיקית מלהיב ואקסצנטרי. יאמי|צילום: Gettyimages IL, getty images


דיוויד בואי
אולי לא הבחירה האולטימטיבית של כל לסבית באשר היא, אבל אני אישית מוכנה להישבע לו אמונים עוד מאז ששיחק את האיש הרע בסרט האייטיז המקסים "המבוך" (לצידה של ג'ניפר קונלי והבובות המקסימות של ג'ים הנסון). עם שירים מפלאים, שאומצו על ידי הקהילה הגאה לאורך הדורות, ומראה זיקית מלהיב ואקסצנטרי (כולל עיניים בצבעים שונים, תופעה שנגרמה באופן טבעי לחלוטין בניגוד לדעת ההמונים), לא באמת צריך סיבה לצאת לרחוב בכל יום שאינו מצעד הגאווה ולשיר ch-ch-ch-changes.

ניל פטריק האריס (צילום: Kevin Winter, GettyImages IL)
ניל פטריק האריס. דוגי האוזר, בגרסה הבוגרת והסקסית|צילום: Kevin Winter, GettyImages IL
 ניל פטריק האריס
השחקן האמריקאי, שרוב בני גילי מכירים את פניו מבלי לדעת בכלל, היה אהבתן הראשונה של ילדות רבות בתקופה הדו ערוצית, כשתפס את משבצת הצהריים ביום שישי כדוגי האוזר, ילד קטן ומחונן שהופך לרופא בתקופה שבה בני גילו נכשלים במתמטיקה. שנים מאוחר יותר הוא חזר אל המסך הקטן בסדרה הקומית המצליחה "איך פגשתי את אמא", כברני סטינסון, גבר שהוא התגלמות הסטריאוטיפים הגבריים המחרידים ביותר (במיוחד אלו שנוגעים לדברים שגברים יעשו כדי לשכב עם נשים), אבל עם לב טוב. בין לבין, הוא השתתף בפרויקט הרשת המופלא של ג'וס ווידון, "בלוג השירה של דוקטור הוריבל". לכל הדמויות שהוא משחק, ואפילו לברני הבטוח בעצמו, יש את החינניות הנוגעת ללב של מישהו שלא באמת בטוח שהוא כזה מגניב. הוא כן.

ניל גיימן (צילום: Kevin Winter, GettyImages IL)
ניל גיימן. כשרון נדיר. נאלץ להסתפק בדברים האלה|צילום: Kevin Winter, GettyImages IL
 ניל גיימן
סופר/תסריטאי/עיתונאי רב מדיומי. ניל גיימן הוא מאותם כישרונות נדירים שגורמים לדמיון להשתולל, לכל צל להיראות כמו חיה טורפת ולכל דלת להיראות כאילו היא מובילה לעולם תת קרקעי או למימד מקביל שבו לכל האנשים שאתה מכיר יש כפתורים במקום עיניים. ניל גיימן אחראי בין השאר לספרים כמו "אבק כוכבים" ו"לעולם-לא-עולם" (שניהם עובדו, הראשון לקולנוע והשני לטלוויזיה), לקומיקס המוערך "סאנדמן" ולעוד רבים וטובים. ב-2006, בביקורו בארץ, מספר לא קטן של לסביות מוצהרות ביקשו שיחתום להן על איברי גוף שהשתיקה לא יפה להן. אחרי ששומעים אותו מקריא שיר שמוקדש לשיער שבולע את מי שמנסה לספר אותו, אי אפשר להאשים אותן.

דייוויד טננט (צילום: Dave Hogan, GettyImages IL)
דייוויד טננט. ד"ר, תציל אותי|צילום: Dave Hogan, GettyImages IL
 דיוויד טננט
דיוויד טננט מוכר לישראלים, ובמיוחד לגיקים הישראלים, בעיקר מסדרת המדע הבדיוני המחודשת "דוקטור הו", שכבשה לא רק את אנגליה אלא גם את כל שאר העולם. במשך שלוש עונות שיחק טננט את החייזר הכריזמטי לצד בנות לוויה שונות במסעותיו ברחבי החלל והזמן. לא כל כך טננט, כי אם דמותו של אותו דוקטור, היא שממגנטת אליה עיניים רבות, כולל את אלו שלי. כמו בסדרות אחרות מהז'אנר, הדוקטור נאבק באויבים מפלצתיים, בקונספירציות מרושעות, בצבאות ענקיים ובמנהיגים מושחתים. שלא כמו ב"סטאר טראק" ודומיהן, הדוקטור עושה זאת במכונת זמן רועדת ומטלטלת, עם מברג על קולי כתחליף אקדח לייזר, ומוצא את עצמו לא אחת בורח מהמפלצת המרושעת בהיעדר תוכנית טובה יותר. הוא לא יוצא למסעות שלו כדי להילחם בכוחות הרשע – הוא רק רוצה לטייל ולראות עולם, ולשתות כוס תה אם אפשר. אילו היה אישה, ללא ספק ההמנון שלו היה "בנות רק רוצות לכייף". ובעצם, הוא מחובר מספיק לצד הנשי שלו כדי לעשות את זה בכל מקרה.

אין תמונה
ברק אובמה, הוצ'י מאמא


 ברק אובמה
אולי זאת האישה שלו על חליפותיה בכל גווני הקשת, אולי זו הכריזמה שלו, הסמכותיות, התקווה שהוא מעורר וההמונים שהוא מצליח לסחוף אחריו. אבל האמת, לאובמה מגיע מקום של כבוד ברשימה הזאת, ולו רק בשל העובדה שהוא הנשיא הראשון שמדבר סוף סוף על שינוי מדיניות ה"אל תשאל, אל תספר" של הצבא האמריקני, שגם היא בסך הכל כסת"ח זול לקביעה שהומואים ולסביות לא ישרתו בצבא ארה"ב. Yes, we can!

לכל הטורים של "רוצה בנות"