האוויטה חוגגת כבר שבע שנים חזק, בר חדש בשם אפולו הושק החודש וכבר יש תור בכניסה, השפגט יפתח בקרוב – וזה מבלי לציין את כמות המסיבות והליינים המיועדים לנו בעיר.
"ירושלים לא הייתה מוכנה לזה"
בירושלים המצב קצת אחר. אם אתם גרים במקום אחר – נגיד, ירושלים – הודעה על פתיחתו של באר כזה כבר יוצרת אימפקט רב יותר. קשה להאמין, אבל מאז סגירתו של השושן זצ"ל בנובמבר של שנת 2007, לא היה בירושלים בר שפנה לקהילה הגאה – לפחות עד עכשיו.
אני יושב במה שהיה פעם חדר העישון של בר "הקצה", המקום שהוקם על חורבותיו של השושן – והמקום בו יפתח החל מהיום "המקווה", הבר הראשון והיחיד המיועד לגאים, גאות וכל מי שבאמצע ובצדדים.
איתי יושבים אייל לויט, שהקים יחד עם אחיו עידו את "הקצה", ירון גל – השותף החדש שהצטרף אליהם על מנת להפוך את המקום ל"מקווה", וגם נועה מחרבקס ואופיר מרגלית – מקימי ובעלי ליין היוניברה, שהצלחתו היוותה פקטור חשוב להחלטה להפוך את המקום בחזרה לגיי בר.
"הקצה", יש לומר, שמר על האווירה שאפיינה את קודמו, השושן: הוא אירח את ליין ה"גוועאלד" האגדי והיווה מקום ידידותי מאוד לקהילה – "המקום הפרנדלי היחיד בירושלים – סטרייט פרנדלי, כמובן", אומר אייל – בעצמו סטרייט.
אופיר מספר לי שהיו מספר לייני מסיבות שיועדו לקהילה בעבר, אולם אף אחד מהם לא החזיק מספיק זמן. "אנשים פחדו שדברים כאלו לא יתפסו כאן", הוא אומר, ונועה מוסיפה שלדעתה "העיר לא הייתה מוכנה לזה".
מאוחר יותר בשיחה היא תספק את ההשערה הסבירה והמקסימה ביותר לטווח הזמן הארוך הזה, כשתגיד – בין סיגריה אחת לשנייה – שהיא חושבת שהקהל היה צריך את הזמן על מנת להתגעגע.
"הקהילה צריכה בית"
את השורשים למפנה ניתן למצוא באוגוסט האחרון, עם פתיחתו של ליין היוניברה, שהיווה את הליין הגאה השני ברפרטואר שהציע "הקצה". הליין, שהיווה הצלחה כמעט מיידית, "התחיל גל מסוים" לדברי אייל.
"הסיבה להקמת הליין הייתה שנורא התחשק לי לרקוד, ופשוט לא היה לי איפה", מספר אופיר. "בעבר היה ערב גייז אחד שנעלם לו עם הזמן, והותיר אחריו חור שאף ליין אחר לא מילא".
"הקהילה צריכה בית", אומר ירון, "יש כאן צמא ויש כאן צורך. יש כאן קהל שהיה מגיע לשושן, שהיה מגיע לערבי הגוועאלד בקצה במשך שנים, ופשוט לא היה לו לאן לצאת. מעבר לכך – אנחנו רוצים לפנות לעוד קהלים גם מעבר לקהלים של הגוועאלד והיוניברה. חשוב לנו שזה גם יהיה מקום למי שסתם רוצה לשבת ולשתות בו בירה בכיף".
עוד בעיה שמוזכרת במהלך השיחה היא בריחתם של הקהילה – וצעירים בכלל – מן העיר; "האמנים והקהילה הגאה, שהן הקהילות המשמעותיות לי, עוזבות לתל אביב, כי עד כה לעיר הזו לא כל כך היה מה להציע עבורם". אייל מסכים עם הקביעה הזו: "ליאור [כהן,מלכת הדראג קיארה דופלה – א.ש.] עלה על הבמה באחד מערבי הגוועאלד האחרונים ואמר שלא היה לו בשביל מה להישאר בירושלים – ועכשיו יש לו".
"יש קהילה בירושלים", מסכם ירון, "צריך פשוט להחזיר אותה לכאן".
מנסים להחזיר את הגאווה לירשולים
גם את השושן ניסו אלמונים להצית באותה שנה קשה – בניסיון שפגע, למרבה המזל, בדלת המקום בלבד. כשאני שואל את הנוכחים אם הם לא מפחדים מתקרית דומה ומזכיר את האבטחה הכבדה שתמיד נמצאת סביב המקום בשבוע של מצעד הגאווה הירושלמי, אייל אומר לי שהוא לא יכול להודות בפה מלא שאינו מפחד. למרות שאייל אומר שתמיד יש סיכוי קטן שמשהו יקרה, לירון חשוב להוסיף שהפחד לא ישתק אותם. אידיאולוגיה, כבר אמרתי?
"אין כאן אלמנט של התרסה", אומר אייל, "הרי אנחנו לא פותחים את "המקווה" כדי שיפריע לחרדים או לניר ברקת - אנחנו רק רוצים ליצור אחלה בר ירושלמי, שהוא גם אחלה בר גאה". ירון מוסיף, כי "למרות שעידו ואייל סטרייטים, חשוב להם מאוד החופש של ירושלים".
"לא מאמינים בסלקציה"
צבעוניות היא מילת מפתח בעיר, שבה, באופן מסורתי, הקהילה חוגגת ביחד – לסביות עם ביסקסואלים, הומואים עם טרנסג'נדרים, סטרייטים עם ג'נדרקווירים. "אין לנו קהל מוגדר ביוניברה", מספר אופיר, "כל הקהילה באה ורוקדת".
כשאני שואל מה ההבדל מעבר לכמויות ולגודל, אני מקבל מבול כמעט מבלבל של תשובות:
"כולם כאן חברים!", אומר אופיר, "ואנשים אומרים שלום אחד לשני!" מוסיף אייל. "יש כאן יותר מקום לאמנות ולאוונגרד, הקהל פחות סקטוריאלי ויותר משפחתי", אומר ירון, "ואנחנו לא מאמינים בסלקציה, בניגוד למה שאני מרגיש בתל אביב". אופיר מוסיף: "כולם נכנסים, אלא אם כן מישהו מראה לנו סיבה למה לא להכניס אותו".
אני נפרד מהחבורה ומבטיח לבוא לבקר. "מדובר בארבעים דקות נסיעה מתל אביב בלבד", אומר לי אייל, "רק אל תשכח את הדרכון".
>> שפגאט שכונתי: בר חדש לגייז בתל אביב