סמירה סמייה, בת 43 מתל אביב-יפו, היא שחקנית קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון, זמרת ראפ בהרכב "סיסטאם עלי" ופרפומרית ספוקן-וורד. עד לפני כשנתיים עבדה כאחות מוסמכת בבית חולים איכילוב, וכיום היא סטודנטית בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. היא נולדה בחיפה, אחת מבין 13 צאצאים, שמונה אחיות וחמישה אחים, וגדלה בבית אלים ובסביבה של טרור רגשי ופיזי.
"חטפתי הרבה מהאחים שלי ועם הזמן פיתחתי יכולת הגנה עצמית. הסביבה בה גדלתי בה כנראה הכתיבה לי תפיסה של מגדר," היא מספרת. "המגדר שלי הוא לא בינארי, אבל יותר מכל דבר, אני בן, נער, והנשים שאני נמשך אליהן הן גם נעריות, כך שאני מגדיר את המיניות שלי כמיניות הומואית".
כשהייתה בת 19, התחילה ללמוד סיעוד באוניברסיטה העברית בירושלים ובסיום הלימודים עברה לתל אביב. שם, לראשונה, היא הגשימה חלום ילדות והשתתפה בסדנאות משחק. "תמיד ידעתי שאני רוצה לשחק אבל במשפחה זה נחשב נחות, על גבול הזנותי. כשאחותי רצתה לרקוד דבקה האחים שלי צרחו עליה 'מה פתאום, את תרקדי עם מישהו ותחזיקי לו את היד?'".
כשהיא בעשור השלישי לחייה, היא התחילה להופיע כדראג קינג הפלסטיני הראשון במסיבות קוויריות, בשם הבמה "סמימו". "היום יוצא לי להופיע פחות, אבל מבחינתי כל דמות שאני מגלמת על הבמה היא סוג של תחפושת. אני משתמשת בתחפושת הזו כדי להגיד משהו מסוים. אני מעדיפה את המילה 'פרפורמרית' במקום 'דראג', כי דווקא כשאני לובשת שמלה אני מרגישה בדמות הדראג".
הפריצה שלה כשחקנית הגיעה בסדרה "30 ש"ח לשעה" ששודרה בערוץ הראשון, כשהיא בת 37. היא גילמה את אמל, עובדת ניקיון ערבייה קשת יום. מאז, היא הספיקה לשחק בסרטי קולנוע, כמו "בורג" של שירה גפן, "מות המשוררת" של דנה גולדברג ואפרת מישורי, ובסדרות ישראליות רבות. היא זכתה בפרסים, בהם פרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הקולנוע בירושלים לשנת 2017, ופרס קיפוד הזהב לשחקנית הטובה ביותר בהצגה "שרבר" באותה השנה.
ההצגה "הטווס מסילוואן", בביצוע אנסמבל היוצרים והיוצרות הפלסטיני-יהודי, פתחה בפניה את עולם התיאטרון. ההצגה בבימוי חן אלון וסיני פתר, עלתה בפסטיבל עכו בשנת 2012. במרכז ההצגה דייריו של בית מגורים כבוש בסילוואן, שכונה בדרום-מזרח ירושלים, שבאותה שנה מנתה קרוב ל-20 אלף ערבים. מחר (13.10) תעלה בפסטיבל עכו גרסת ההמשך של ההצגה שנקראת "סילוואן בין הזמנים", שכתבה עלמה גניהר ויביימו אלון ופתר.
"ההצגה החדשה מחזירה את הצופים למסע נוסף כדי לספר מה ארע לדיירי הבית המגורשים. רק בסדק צר, בין הזמנים, ממשיכה להתקיים תקווה בדמויותיהם של צעיר יהודי וצעירה פלסטינית, שלכודים יחדיו בין הזמנים, ומקיימים אהבה אוטופית", היא משתפת, "ולא צריך לראות את ההצגה הקודמת כדי להבין".
מה ההבדל בין הדמות שלך בין שתי ההצגות?
"בשתי ההצגות אני משחקת בת למשפחה פלסטינית שהבית שלה הופך לאתר חפירות היסטורי, והיא מנסה לפשר בין הארכיאולוגים, המתנחלים והפוליטיקאים שמצפצפים על המשפחה. בהצגה שתעלה השנה, המשפחה היא אותה המשפחה, הבת היא אותה הבת אבל הסביבה השתנתה. ההצגה מתרחשת בשנת 2035 והיא סוג של הצצה לעתיד של מדינת ישראל. היא מעיין דיסטופיה שמציגה מציאות יהודית טהורה שבה הכיבוש כבר הושלם ותם, ואין זכר וזיכרון לערבים או לסילוואן. הדמות שלי היא באג במערכת והיחידה שמחזיקה את הזיכרון. ההצגה גם עוסקת יותר בזהות הלסבית שלי מההצגה הקודמת, ובעיקר בהקשר פוליטי".
מדוע הרגשתם צורך להעלות את ההצגה בגרסת המשך?
"רצנו עם ההצגה הקודמת שש שנים אחרי פסטיבל עכו, דבר שנחשב להישג גדול. עם הזמן ולא צריך להרחיק 20 שנה, ראינו שהכיבוש על סילוואן הופך רדיקלי ואלים יותר. כבר היום המון ישראלים מגיעים לבקר במוזיאון עיר דוד ואין להם מושג שחיים מסביבם עשרות אלפי ערבים. הערבים שם וגם בעכו וביפו העתיקה הפכו שקופים בעיני החברה הישראלית. באמצעות ההצגה, אנחנו מקווים להעלות את המודעות ביחס למזרח ירושלים ולחברה הפלסטינית בכלל. זה תמיד מעניין לחשוב שמי שהכי נלחם על האופי הדמוקרטי במדינה אלה הערבים".
זה כמובן מתקשר לעובדה שאת מקבלת רק תפקידים של ערבים.
"חוץ מסרט אחד של שבי גביזון ועוד איזה תפקיד קטן במקום אחר – אתה צודק. אנחנו לא מקבלים תפקידים של 'בני אדם', והדמות צריכה להיות כתובה כדמות ערבית בשביל שאני אקבל את התפקיד. כשאנחנו עוסקים בייצוגים של קולנוע בעיקר, בסרט על בית חולים אני תמיד אהיה המנקה וחס וחלילה לא האחות. למרות שבמציאות מחוץ למסך, המון ערביים עובדים כאחים וכאחיות בבתי חולים. אני מחכה ליום שיקראו לי לשחק תפקידים שגם יהודים מקבלים".
"היציאה שלי מהארון הייתה קשה מאוד"
בגיל 14, היא שמעה את המילה "לסבית" בפעם הראשונה. "אפילו שזה נאמר כגנאי, לא נשמתי באותו לילה. שכבתי במיטה מחויכת וניסיתי להוריד את החיוך עם הידיים, להזיז את השרירים בפנים, אבל כל מה שהיה לי בראש זה 'לסבית, לסבית, לסבית'".
רק שבע שנים מאוחר יותר, היא גילתה לראשונה את האהבה לנשים שהייתה קיימת בה כל הזמן. "התאהבתי במישהי באוניברסיטה וזה טלטל אותי. היה לי אז חבר ערבי במשך שלוש שנים והחלטתי להיפרד ממנו, למרות שלא עשיתי כלום עם הבחורה ההיא. רק בגיל 23 שכבתי עם אישה בפעם הראשונה ונכנסתי לזוגיות הראשונה שלי".
"בגיל 25 כבר לא יכולתי להמשיך לחייך ולענות לשאלות 'מתי אמצא חתן' וכל המשפטים האלה 'בקרוב אצלך' ו'למה אין לך חבר?'. כשהייתי עם המשפחה, בייחוד בחגים כשהיו מלא ילדים, אהבתי לעשות זום אאוט על כל מה שהתרחש סביבי. הרגשתי את הנפש שלי כמו מאחורי קיר זכוכית בלי שום נגיעה למה שהתרחש. הדיסוננס בין הפנים לחוץ היה כל כך גדול שהבנתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות ככה".
איך המשפחה שלך הגיבה על היציאה מהארון?
"היציאה שלי מהארון הייתה קשה מאוד. אחת מהאחיות שלי הוציאה אותי מהארון בפני אמא שלי ובפני האחים שלי בצורה גסה. הם מיד התקשרו אליי ושאלו אם אני צריכה משהו ומה שלומי, דברים שאף פעם לא נעשו לפני. הם התנהגו ככה ברוגע, כי הם חשבו שהלסביות זו תקלה או בעיה שתעבור לי. גם לאמא שלי היה קשה מאוד והאשימו אותה שהיא לא חינכה אותי מספיק טוב. במשך כמה שבועות לא חזרתי הביתה בסופי שבוע, והיא התקשרה אליי כל יום בוכה. היא ביקשה שאני אזכור תמיד שזה הבית שלי ושלעולם לא אתרחק מהמשפחה שלי. אחרי שבע שנים קשות בהן סיפרתי לכל אחות בנפרד, נמאס לי ואמרתי לעצמי 'מי שיודע – יודע ומי שלא – שלא יידע'".
היא מספרת שכמה שנים אחרי, אמא שלה אירחה אותה ואת בת הזוג שלה בשבת בבית בחיפה. "אמא שלי הסבירה לבת הזוג שלי איך מכינים איזה משהו, והסתכלתי עליה ואמרתי לה, 'את יודעת, זה כל כך לא מובן מאליו שאת מקבלת אותי'. שאלתי אותה מה עזר לה, לאמא שנולדה בשנות ה-30, לקבל אותי. היא לא הבינה את השאלה ואמרה לי: 'אין דבר בעולם ששווה לאבד ילד בשבילו'".
אז האחים והאחיות שלך מקבלים אותך?
"כולם חוץ מארבעה. היו כמה אירועים שהם התנהגו אליי בצורה לא ראויה ולא מכבדת והחלטתי שזה לא מתאים לי. עבורי, משפחה זה לא ערך, אלא פרקטיקה. אחים צריכים לתמוך אחד בשני ומי שלא מבין שזו זכות להיות אח שלי זה הפסד שלו".
"צרחו עליי 'תחזרי לעזה, שם יתלו אותך'"
סרייה הייתה פעילה ב"כביסה שחורה", קבוצה של להט"בקים נגד הכיבוש ולמען צדק חברתי שפעלה בתחילת שנות ה- 2000, והיא נמנית בין מקימות העמותה "אסוואת" למען נשים לסביות פלסטיניות.
מה דעתך על יחס החברה הערבית ללהט"ב שחיים בה?
"אני שומעת שהרבה בחברה הישראלית מאמינים שהחברה הערבית מקבלת פחות את הלהט"ב, אבל אני בחיים לא אוכל להסכים עם זה. אני מאמינה שכל חברה שמרנית יותר, דתית יותר, פטריארכלית יותר, תקבל פחות שונות. חברה כזו היא בהכרח אלימה יותר, מילולית, פיזית, כלכלית ורגשית. אז כן, אפשר לומר ששונות להט"בית בחברה הערבית מדוכאת יותר ומקובלת פחות".
את מצפה להתגייסות ולעשייה רחבות יותר של ארגונים להט"בים יהודיים למען הלהט"ב הערבים-פלסטינים?
"היחסים בין יהודים וערבים במדינה הם יחסי כוח וזה בא לידי ביטוי גם בחברה הלהט"בית. למרות שהזהות המינית אמורה לחבר בינינו, הקהילה הלהט"בית היהודית היא חתך מייצג של החברה הישראלית, וככזה היא מיליטריסטית וימנית. כשהופעתי בבר 'נירוונה' בתל אביב, צרחו עליי 'תחזרי לעזה, שם יתלו אותך'. ויש גם כאלה שמבטלות לי דייטים בגלל שאני ערבייה".
אבל כלסבית פלסטינית, את מתקבלת בכל מסיבה או הפגנה של הקהילה הגאה, שאת מכנה "היהודית".
"ברור שאני יכולה להיות חלק מכל מרחב יהודי-ישראלי-להט"בי. אבל אין במרחב כזה לגיטימיות והבנה שהקהילה הלהט"בית היהודית היא חלק מהדיכוי, והשילוב בין שתי הקהילות כרוך תמיד בוויתור שלי על הזהות הפלסטינית. באותו שבוע שבו האגודה למען הלהט"ב ארגנה הפגנת ענק נגד חוק הפונדקאות, חוק הלאום עבר בכנסת ולא דובר על זה בכלל. כשאנחנו צועדים במצעד הגאווה כנגד הדיכוי הפלסטיני והכיבוש, אנחנו מקבלים אלימות מכל הסוגים. להט"בים יהודים צועקים עלינו 'מה קשור מצעד הגאווה לכיבוש?'. זה מתבטא גם בייצוג של הקהילה הגאה בכנסת - והכוונה לאמיר אוחנה, איש ימין שמעודד שימוש בכלי נשק".
אז מה יהיה הפתרון הראוי כדי ששתי הקהילות יוכלו לשתף פעולה בדרך לשוויון ואולי לשלום?
"להט"בים יהודים מתנגדים לדיכוי של הזכויות שלהם, אבל כחלק מהקמפיין לקבל זכויות, הם מתגאים שהם שירתו בקרבי. באמת, ככה הם מנסים להשיג זכויות? הגיע הזמן שהקהילה הלהט"בית בישראל תתנגד לכל הדיכויים ותפסיק להשתתף באופן פעיל בדיכוי הפלסטיני".
פסטיבל עכו לתיאטרון אחר ייערך בתאריכים 14-17.10.2019. לרכישת כרטיסים להצגה "סילוואן בין הזמנים" לחצו כאן