>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
התבגר כיוצר
למעשה, את השלבים בייצוגי הומואים על המסך הישראלי אפשר לראות באמצעות הדרך שעברה יצירתו של ברנהיימר עצמו. "אני מרגיש שהלכתי ממש עם הגיל שלי לצורך העניין- לפי השלבים שאני אולי עברתי. 'יוסי וג'אגר' היה סוג של התעסקות ביציאה מהארון והמחיר שמשלמים ושעלולים לשלם עליה. בעונה הראשונה של 'עד החתונה' התעסקתי עם היציאה מהארון של אמיר (ניב רז), בן הזוג של דמותו של עופר שכטר. הזוגיות שלהם התעסקה בשאלות כמו 'האם להיות זוג מונוגמי או פתוח?' והם ניסו לעשות חוזה של נישואים. בעונה השנייה של 'עד החתונה' החלטתי שהם פשוט יהיו זוג הומואים על המסך שלא מתעסק בשום דבר הומואי- זה לא ה'אישו' ויש להם עוד סיפורים. הם התעסקו בעיקר בענייני קריירה, כשלאחד יש ולאחד אין".
ברנהיימר מאמין שזה היה עוד שלב. "יש איזו תפיסה שאם אתה מראה הומואים או לסביות על המסך הם צריכים להתעסק בעניינים של הומואים ולסביות. אני חושב שהעונה השנייה של 'עד החתונה' נורא פורצת דרך בכך שההומואיות כמעט שקופה, היא נוכחת אבל לא מייצרת סיפורים. אם הייתה עונה שלישית ל'עד החתונה' היא הייתה נהיית 'אמא ואבאז'- הזוג שכבר כמה שנים ביחד ומרגישים שהשלב הבא זה לעשות ילדים ולהיות משפחה. אני אישית ממש לא מרגיש שקפצתי שלבים ואפשר לראות סוג של סדר ביצירה שלי. אני ממש מרגיש שהתבגרתי כיוצר למקום הזה, גם כיוצר שמתעסק בחוויה ההומוסקואלית, לא מרגיש שדילגתי על איזה שלב. זה לא מחויב המציאות, זה מה שאותי עניין לעשות. כמובן שאפשר לעשות סדרה על רווקים הומואים בתקופת השיא של אטרף ובטוח יש לה מקום".
הכתבה ב'ניו יורק טיימס' עורכת השוואה כמעט מתבקשת בין 'אמא ואבאז ל'הנורמלים החדשים' המשודרת ברשת האמריקאית. בהשוואה ביניהם, טוענת הכתבה ש"בעוד שהסדרה אמריקאית מחפשת צחוקים מהדמויות השערוריות ומשורות מחץ מתוחכמות, 'אמא ואבאז' מתרכזת על הדינמיקות המורכבות של משולש הורות ומרבדת את חוסר הבטחון והרגשות המורכבים עם הומור מריר".
"לא כותב כדי שיחשבו עלינו דברים טובים"
ברנהיימר שמח מההשוואה ואכן מאמין ששתי הסדרות מאוד שונות. "אני חושב שהם נופלים לקלישאה שהומואים צריכים להיות 'הומואיים', מצחיקים וחמודים ולייצג הומואים 'כמו שצריך'. אני מאוד שמח שאנחנו לא שם, שלקחתי חירות לעשות ולכתוב משפחה אמיתית לטוב ולרע, בלי לחשוב שאני צריך כל שנייה להצחיק ולהיות ליצני החצר או פוליטקילי קורקט. אני נורא לא מתעסק בשאלות של ייצוג בכתיבה כי לא אכפת לי מה סטרייטים יחשבו- לא כותב כדי שיחשבו עלינו דברים טובים או רעים או שהומואים יהיו גאים להראות את הסדרה להורים שלהם. אני מנסה לכתוב אמת, בלי דברים שנראה לי שריאן מרפי נורא מתעסק בהם וזה קצת חבל, למרות שזה הגיוני לסיטקום. אני חושב שבמובן הזה הסדרה שלנו יותר נועזת- אתה רואה את הדמויות אצלנו ואתה אומר –'וואלה עולים עניינים וזה לא הכל בדיחה או חמוד ומתוק', ואני שמח מאוד שהכתב ראה וקלט את זה".
ברנהיימר, כאב גאה בעצמו, הוא בהחלט חלק מה"גייבי בום" בישראל. "זו באמת תופעה, אבל לא עשיתי ילד כי זאת תופעה. עשינו ילד כי הגענו למקום בחיים שבו רצינו להרחיב את התא המשפחתי שלנו ואת היותנו גברים. הרגשתי שאני רוצה לפתוח עוד חדר בנפש של 'להיות אבא'. לא עושים ילדים כי זאת הדרך להתקבל ל'ישראליות' או כי זה טרנד או מנרמל, וזאת בטח לא הייתה הסיבה שלי לכתוב את הסדרה הזאת. ההחלטה לעשות ילד היא החלטה נורא מסובכת להומואים מהרבה בחינות. סטרייטים מתחתנים ועבור הרבה מהם זה השלב הבא הנורמלי. עבורי, כהומו, זה גרר הרבה מחשבות ולבטים- איך לעשות את זה ואיזה סוג אבא אני אהיה וכל הדברים האלה באים לידי ביטוי בסדרה".
שום קשר למאזן הדמוגרפי
הצופים המסורים של הסדרה בוודאי יודעים שנקודת הפתיחה שלה היא דווקא לאחר קבלת ההחלטות הקשות שברנהיימר מתאר ואחרי הבירוקרטיה המעייפת הכרוכה בהפיכת זוג גאה להורים. לברנהיימר יש הסבר מצוין. "הנחתי שאת כל הבעיות והלבטים האלו יהיה יותר מעניין כשכבר יש ילד בתמונה ואני חושב שבדמות של ארז (יפתח קליין) מאוד רואים את זה. בגרסאות הראשונות של הסדרה היו פלאשבקים להריון ולתקופה של לפני ההחלטה. אבל זה נראה לי כמו מעין ה'בקרוב' של הסדרה. את כל החרדות, הפחדים והשאלות היותר מורכבות שאני רוצה להעלות לגבי הבאת ילד לעולם אני יכול להראות בצורה הרבה יותר דרמטית כשהילד כבר נמצא בבית ולא בתאוריה. הרי לפני שיש ילד אתה לא באמת יודע מה זה אומר שיהיה לך ילד".
בגלל זה, אגב, חושב ברנהיימר שהרבה סטרייטים מתחברים לסדרה. "זה כמו שתמיד אומרים ש'כשתצא מהארון הכל יהיה בסדר' אבל אז אתה יוצא מהארון והרבה לא נהיה בסדר והרבה מהחרדות רק מתחילות. זה אותו דבר לגבי לעשות ילד- זה הרבה יותר דרמטי עם ארז כשטליה (מיה דגן) כבר הולכת ללדת והוא מבין שהוא בכלל לא מוכן לילד ולא מתחבר ומזהה אותו ולא בטוח שבתור הומו הוא בכלל רוצה לעשות ילד. את כל שלבי הבירוקרטיות, ההריון וההזרעות אני ארוויח בעונה או שתיים הבאות כשטליה תלך ותנסה לעשות ילד עם סמי (יהודה לוי)".
טענה נוספת בכתבה היא שבישראל הומואים מתקבלים לחברה בצורה הרבה יותר רחבה כאשר הם מבססים משפחה. הכתבה טוענת שאחת הסיבות לכך קשורה אולי ללחץ (מודע או לא מודע) של החברה הישראלית-יהודית להמשך הזרע היהודי כחלק מ'אובססיה דמוגרפית' לגבי מאזן האוכלוסייה בין יהודים לערבים.
"בבניית משפחות, הורים גאים תורמים למפעל הלאומי של שמירת רוב יהודי", נכתב. ברנהיימר מגיב לטענה הזו- "זה מאוד יכול להיות שבלא-מודע שלי עשיתי ילד כדי לשפר את המאזן הדמוגרפי של מדינת ישראל, אבל אבנר המודע יגיד שזאת בדיחה אחת גדולה- אני לא חי בשביל הפוליטיקה והדמוגרפיה, אם זה היה נכון הייתי עושה אולי 7 ילדים. אני נורא נורא שונא את הביקורת הפוליטית של התרבות ואפילו מזלזל בה. כל התפיסות האלה נורא משטיחות את המציאות והן גם לא מעניינות. אני בא ממקום הרבה יותר פסיכולוגיסטי ואנליטי. אני חושב שהדמויות בסדרה עושות ילד ממקומות כאלה וממש לא ממקום של 'ליישב את ארץ ישראל'. אני חושב שלעשות ילד זה מאוד אישי ולהפוך למשהו פוליטי זה נחמד ומעניין עבור האקדמיה ועבור כתבות בניו יורק טיימס אבל אותי אישית זה פחות מעניין. אתה לא תראה את ארז בסדרה מתלבט או מתייסר לגבי המאזן הדמוגרפי".
ועם זאת, 'אמא ואבאז' רחוקה מלהיות סדרה לא פוליטית. כבר בפרק הראשון, דמותו של יפתח קליין יוצא למלחמות עקרוניות על כך שגם הוא וגם בן זוגו הם האבות ולכן שניהם צריכים לקבל צמיד בכדי להכנס למחלקת היולדות, בעוד שהפקידה מתעקשת להעניק רק אחד. אבל לברנהיימר הסבר אחר- "ארז הופך עולמות כי הוא בהתקף חרדה. כלפי חוץ הוא מתקשר ללשכת ראש העיר אבל בפועל, האמת היא מה שטליה אומרת לו- יותר קל לריב על הצמידים מאשר להיות איתה בחדר. נכון שיש רובד ואקט פוליטי שהוא נכון וחשוב ובאמת יש בעיית צמידים בבתי חולים לזוגות הומואים אבל אם כבר אז ארז בורח לפוליטי כדי לא להיות באישי. מבחינתי זה קודם כל האישי והחרדות האישיות ואז המימד הפוליטי".
"קיים מנעד של ייצוגי גבריות"
דיבור רב על הסדרה מתעסק בכל זאת בייצוגים פוליטיים של הדמויות והעלילות השונות. למשל, אפשר לשמוע טענות שיש הפרש בייצוג הגבריות בין שתי הדמויות הראשיות.
"כיוצר, ברור שאני מודע לכל דבר וחשבתי על כל דראפט עשר פעמים. אבל האם באמת סמי פחות גברי מארז? ארז הוא קצת הומו אנאלי ונוירוטי ואני לא בטוח שזה נורא גברי. סמי יש בו אולי יותר נשיות 'בילט אין' אבל יש לו מנעד שהוא יכול לדבר בצורה נשית יותר עם החברים שלו אבל מול ארז וטליה הוא יכול להיות גם מאוד גברי ואסרטיבי. למשל בפרק השני כשהוא הולך לאוטו של אבא של טליה ומוציא את המפתח. אבל בכלל- מה נחשב נשי וגברי? ארז הוא מאצ'ו גברי? הכי לא! רציתי להראות מגוון גדול והגיוני של הקהילה ההומואית. למשל ה'אוחצ'ות' והשפה והחיים שלהם. אני גם חושב שהן יצאו דמויות עם המון לב ואמפתיות שגם הולכות ומתפתחות. לעומת זאת, לארז יש גם חבר 'קווירי'. דווקא לסטרייטים אין הרבה ייצוג וזה היה מאוד מחושב- היה אמור להיות זוג סטרייטי עם שני ילדים ואז החלטתי בהחלטה מודעת שלא צריך שהמשפחה ההומואית תעמוד כקונטרה לשום משפחה סטרייטית. המודל הזה ממילא טבוע אצלנו כ'דיפולט' ונקודת התייחסות ולכן לא חשבתי שצריך לעשות אחד מול אחד. אני שמח וגאה בהחלטה הזאת וגאה ב'הוט' שהלכו איתי לעשות סדרה גדולה רק עם גיבורים הומואים, חוץ מהגיבורה הראשית".
ומה לגבי הייצוגים של ה'אוחצ'ות'? האם גם הם לא מעין נקודת התייחסות שאפשר לחשוב עליה כשמעלים בראשינו תמונות של הומואים נשיים? "גם הם 'דיפולט'", אומר ברנהיימר, "אבל עכשיו אפשר להכיר אותם מקרוב. אני חושב שיהודה לוי למשל משחק תפקיד מאוד אמין, אולי הכי טוב שעשה אי פעם. לא הכל זה ייצוגים על ייצוגים, יש גם מהות ו'אני'. אני רואה אותו בהתחלה וחושב- 'אה זה הומו נשי ומשעשע' ואז מגלה בו עוד אלף ואחד דברים שהולכים נגד הסטריאוטיפ הזה".
ברנהיימר חושב בכלל שהשאלות האלה הן בעצמן הומופוביות. "המחשבה היא איך סטרייטים יקבלו ויראו אותם. יש המון הומופוביה בקהילה ההומו-לסבית ושנאה עצמית שאתה רואה בתופעות שמתגלות בתרבות מדי פעם. כל מיני הומואים נשיים ששונאים לראות הומואים נשיים על המסך כי הם מוטרדים מאיך יקבלו ומה יחשבו, וכנ"ל עם הומואיים חרדתיים. אני חושב שצריך לראות מעבר למפגש הראשון עם הדמות. למשל בפרק חמש ארז חושב שהוא מתאהב בטליה והולך לדבר עם הפסיכולוג שאומר שהוא מגלה בתוכו את ה'גן הסטרייטי'. הוא דמות של הומו שעוד לא לגמרי מקבל את עצמו ואני מנסה לא לטשטש את הדבר הזה ודווקא ללכת איתו עמוק".
המשפחה החדשה של החברה הישראלית
ואכן, הסדרה הפכה לנושא שיחה רווח בקרב ישראלים, הומואים וסטרייטים כאחד. "אני מרגיש שהסדרה מאפשרת לכולם לחשוב מחדש על המושג 'משפחה' ואני חושב שיש בה אלמנט מאוד משחרר", טוען ברנהיימר. "בא אלי מישהו סטרייט שאמר לי 'תקשיב, בזכות הסדרה אני הולך להביא ילד עם חברה סטרייטית. אנחנו לא נאהבים אבל נפל לי האסימון שלא בא לי להתחתן אבל הבנתי שאני כן רוצה ילדים'. גם בא לדבר איתי בחור גרוש שהולך להביא ילד עם הגרושה שלו".
ברנהיימר מספר שיצא לו גם לדבר על זה לאחרונה עם קבוצות של 'איגי', על העתיד שלהם. "כשמדברים על העתיד מדברים על כך שאתה הומו כאילו אתה עקר. כנער או צעיר, קיימת חרדה שיש אופציות שסגורות לפניו, כמו עניין המשפחה. כמו שפעם חשבו שעניין הזוגויות סגור בפנינו. כמי שיצא מהארון ב88', היה ברור שלהיות הומו זה להיות בודד כל החיים ולא מבחירה. אתה תהיה לבד, כנראה עם איידס, בלי ילדים ומשפחה ותמות ערירי. נוער היום שרואה את הסדרה הזאת ולטוב ולרע הוא רואה שכל האופציות פתוחות בפניו- אני אמצא אהבה, תהיה לי משפחה. כשכתבתי את הטור 'מיטה זוגית' ב'זמן הוורוד' (שיוצא בעקבות הסדרה בהוצאה מחודשת), אמרו לי הרבה גם אז שבזכות הטורים הם יכולים לדמיין שתהיה להם זוגיות. היום נוסף עוד עניין שאתה יכול להיות- הורה. אבל אני לא אעשה סדרה משעממת שהומואים יהיו בזוגיות משעממת ובלי בעיות- יש הרבה בעיות של להיות זוג הומואים שמביא ילדים, בעיות שונות מבעיות של סטרייטים ולכן הסדרה מנסה להיות אמיתית ומורכבת".
הקבלה של 'אמא ואבאז' בקרב הקהל הישראלי היא מפתיעה, וכעדות על כך ניתן לראות את הפוסטר הענק המתנוסס מעל נתיבי איילון בצומת השלום בתל אביב. "אפילו ש"ס לא התנפלו על זה לפני הבחירות וזה מאוד משמח", אומר ברנהיימר. "הסדרה זוכה לאחוזי צפייה נפלאים ולא רק הקהילה רואה אתה. אני חושב שיש פה משהו שבאמת נוגע בכולם ונורא קשה לשנוא אותך כשאתה מופיע ככה, עם כל המורכבות. תמיד יש טוקבקים מכוערים שאומרים ש'צריך לקחת ממך את הילד' אבל זה נהיה קיצוני ונדיר".
"אני פלורליסט ומאמין שכל אחד צריך לעשות את ההחלטות שמתאימות לו- יש לי חברים שעשו ילדים בפונדקאות ויש להם הורות נהדרת עם פלוסים ומינוסים שלה, ולנו שהבאנו ילד עם אישה יש את הפלוסים והמינוסים. ויש רווקים שזה בסדר, ויש בארון שזה בסדר ויש שעשו ילד לא בזוג וזה בסדר. אצל לסביות יש מיעוט קטן עם בעיות על כך שאנחנו מביאים ילד לשני בתים לעומת להביא ילד מתרומה. יש כאן איזה הנחה שתא משפחתי של בית אחד הוא האידיאלה שזה בימינו לא נכון לחלוטין. לא רק אחוזי הגירושים שיש סביבינו, תחשוב כמה שקרים מתחזקים את הפנטזיה ששני אנשים שמארגנים משפחה זה אידילה. כמה יצירות קולנוע וספרות נעשו על זה. ועם זאת יש אנשים בקהילה שאומרים 'זה לא יאמן, שני בתים!' ואני בשוק מרמת ההכחשה. אנשים שלפעמים גדלו בבתים איומים אבל יש להם איזה פנטזיה אידילית לגבי זוג שגר בבית אחד עם כל הילדים שלו. ובכל זאת, זה חשוב לי להדגיש שבאמת רוב האוכלוסיה, גם בקרב הקהילה, מתייחסים בצורה חיובית מאוד להורות שלי".