גיל רשף, אחד ממקימי ומחברי הקבוצה, מסביר על הקבוצה הייחודית ועל פעילותיה בקרב הקהילה.
תכנים שמדברים על אנשים ומערכות יחסים
איך ומתי הוקמה תהל?
כל חברי הקבוצה הם בני ובנות הקהילה?
"לא".
למה?
"כי בדיוק כמו שאני לא הייתי רוצה שיגידו לי בתיאטרון שאני לא יכול לשחק סטרייטים כי "אתה לא מבין דילמות של סטרייטים אז אל תיכנס לקבוצה", אני לא אמנע מבן אדם מוכשר שרוצה לקחת חלק בעשייה שיש לה כל כך הרבה משמעות, ואגיד לו שבגלל שהוא סטרייט אז אין לו חלק".
"אני לא חושב שזה אותו הדבר, כי בכל זאת, בגלל שאנחנו חלק ממציאות שאדם סטרייט לא חווה – עם כל הקשיים, הוא לא יכול להוביל קבוצה שעוסקת בזה".
אבל יש לו תסריט.
"הוא יכול לשחק, אבל בקבוצה שכולה בנויה מסטרייטים, יהיה חוסר בהכוונה מבחינת בימוי, לדברים הרלוונטיים. אגב, לדעתי חשוב שסטרייטים יקחו חלק בזה. כי אם המטרה שלנו היא שבסופו של דבר לא יהיה הבדל, לא בעייני האנשים ולא בעייני החוק, חייבים שהקבוצה תהיה מורכבת מכל המינים ומכל הגוונים – כל עוד המטרה היא משותפת ליצור דיאלוג".
"אין לנו הרגלי תרבות כמו בלונדון"
יש לכם הספק ממש מרשים לקבוצה שפועלת כל כך מעט זמן, חמש הצגות שונות עד כה, זה דבר חיובי?
אתה מוצא שלגייז יש מודעות תרבותית גבוהה יותר מסטרייטים?
"אני לא רואה הבדל. אני חושב שגם אם יש לגייז מודעות גדולה יותר, אין להם הרגלי תרבות. זאת אומר, יש חבר'ה להט"בים צעירים שיוצאים קבוע לשבת באויטה או בבית השואבה או יוצאים למסיבות של הקהילה, אבל אין תרבות של
יש בעיה נפוצה בכל יצירה סקטוריאלית, שהאג'נדה מעפילה על הערך האומנותי. איך אתם מתמודדים עם זה?
"קודם כל, אנחנו תמיד מתייעצים עם גארי בילו, שבין היתר הקים את תיאטרון באר שבע ואצלו האמנות היא ערך עליון. גם אם האג'נדה מדויקת, אם המחזה לא טוב, הוא לא יתן לנו לעשות את הטעות הזו. מעבר לזה, לדעתנו הדרך היחידה לתקשר עם קהל, היא רק אם החומר הוא איכותי. אם הדברים לא יהיו טובים אני לא אעביר שום מסר, אני לא אגע באף אחד בקהל שלי. ומה עשיתי בזה? הבאתי אנשים והם לא ירצו לחזור, סגרתי את התיאטרון והלכנו הביתה".
יש לכם מטרה להגיע למיינסטרים, עם כל המגבלויות והפשרה שבדבר?
"אני חושב שמיינסטרים לא חייב להיות התפשרות על איכות, גם הביטלס ופינק פלוייד הם במיינסטרים. המטרה היא להגיע למיינסטרים כשם דבר בזכות האיכות שלנו. אני מכיר אנשים, חברים שלי, שהם אמנים ומוסיקאים וקולנוענים, אבל הם לא הולכים לראות תיאטרון. אני רוצה שהם ילכו לראות תיאטרון. עכשיו הם באים לראות אותנו, יוצאים מההצגה ומיד שואלים מתי ההצגה הבאה".
"חוץ מזה, הקהל הולך לאן שיש – אני אלך למסיבה או לפאב כי שם יש אנשים שהם כמוני, או שאני רוצה לראות איך הם, או שיקבלו אותי כמו שאני למרות שאנחנו שונים. הדיאלוג הזה קיים במציאות מצומצת, ויש צורך במקום אחר לנהל בו דיאלוג אומנותי, חברתי בין הקהילה הגאה לסטרייטים ובתוך הקהילה עצמה".