ח"כ עידן רול | הסדרה Please Like Me
את הסדרה Please Like Me הכרתי במקרה בשיטוט בנטפליקס בזמן חופשה באיסלה מוחרס, המקום האהוב עלי בעולם. כבר סיימתי לצפות בכל הסדרות שלי והייתי ער בחמש בבוקר בגלל ג׳טלג קל, אז החלטתי לנסות. מה שעושה את הסדרה הזו מיוחדת בעיני היא העובדה שג׳וש, גיבור הסדרה, אשר יוצא מהארון כהומו, חי בקבלה מוחלטת מצד הסביבה שלו. המשפחה והחברים שלו לא עושים עניין מהיציאה שלו מהארון, גם לא החברה שלו עד אז כשהוא מספר לה באגביות.
כשג׳וש מביא את החבר שלו להכיר את המשפחה, כולם מרכלים על האופי של החבר. העובדה שזה גבר לא מהווה עניין. במובן מסוים, הסדרה הזו מתארת את המציאות אליה הקהילה שלנו שואפת: מציאות בה אהבה זו אהבה וכל אחד מיוחד אבל שווה.
רונה קינן | הדמות אנדראה מרטל מהסדרה Call my Agent
לסדרה הזאת הגעתי קצת באיחור. אנדראה מרטל היא סוכנת שחקנים צרפתית עם אף אקספרסיבי, אשה מתוקתקת שמרוכזת בעיקר בעצמה ובקריירה שלה. היא מוצאת בחורות בטינדר, נעלמת להן אחרי לילה ושוברת להן את הלב, עד למפנה הדרמטי.
על פניו, היא ההיפך הגמור ממה שמדבר אלי, היא עובדת בתעשיה דורסנית, היא מניפולטיבית ויש לה יותר מדי כסף, היא מייצגת זן חדש ומלחיץ של לסביות שלא מתעניינות בזוגיות ומורדות בבדיחה הישנה על שתי הנשים שמגיעות לדייט הראשון עם משאית הובלה כי הן מיד עוברות לגור יחד. ובכל זאת, אני נאלצת להודות שיש לי קראש קטן עליה. מה לעשות, משיכה היא לא עניין רציונאלי.
דניאל מורשת | הספר "לס"
כשנחשפתי בגיל ההתבגרות לכל נכסי צאן הברזל התרבותיים הגאים, לא מצאתי מקור הזדהות באף אחד מהם. כולם עסקו באהבה אסורה סטייל רומאו ויוליה גרסת הגברים (דוגמה "הר ברוקבק") או בסדום ועמורה (דוגמה "הכי גאים שיש"). לא הצלחתי למצוא את עצמי באף אחד מהם, בתור נער חנון בורגני לא מתוסבך במיוחד, שגדל בקבלה מוחלטת ממשפחתו וחבריו בלי אפילו להשתמש בשורש ק.ב.ל. בגלל זה מאוד שמחתי לקבל את ההמלצה לספר ״לס״ (שזכה בפרס פוליצר) מחבר שאמר לי ״את הספר הזה אתה תאהב, סמוך עליי״. והוא צדק.
לס מספר את סיפורו של ארתור לס, סופר כושל בן 50 שצריך להחליט אם ללכת לחתונה של האקס המיתולוגי או לסרב להזמנה ואז להיות נתון לרחמים של האורחים בחתונה שיבינו שלא התגבר על הפרידה. הוא בוחר באופציה חלופית: לענות לערימה של הזמנות לאירועים ספרותיים מוזרים ברחבי העולם, וכך עם אליבי מצויין יפספס את החתונה.
למרות שמדובר באודיסאה הומואית סאטירית, אי אפשר לומר שהנושא של הרומן של שון גריר הוא הומוסקסואליות. הוא מאוד הזכיר לי את ״הערת שוליים״ המופתי של סידר. זה רומן על הצלחה וכישלון, על הזדקנות בתוך חברה שמקדשת את הצעירות, על חשיבות עצמית אל מול האדישות הציבורית, ובעיקר על האומללות של אנשי הספרות הבורגנים. רגעי צחוק והתרגשות מובטחים.
בל אגם | הזמר הדרוזי לואי
אני בחרתי בזמר הדרוזי לואי. אני חושבת שהוא עשה צעד אמיץ ויפה השנה, כשהוא הכריז שישתתף במצעד הגאווה עם שיר חדש, שמדבר על תהיה מי שבא לך ומי שלא טוב לא יום טוב לא. הדבר המיוחד בסיפור זה שבחור סטרייט מעדה כזו שמרנית לוקח צעד קדימה, ומראה שאנחנו מתקדמים עוד צעד בקבלה והחופש של החברה כולה.
אני מאחלת לנו חג גאווה שמח ורוצה לשלוח מכאן מסר לכל נער ונערה שנמצאים ברגעים לא פשוטים מהיציאה מהארון. שלא יפחדו וילכו בראש מורם ויהיו חזקים ושלמים.
מוטי רייף | אסי עזר
לו היה לי את אסי עזר בשנה שאילנית שרה את ׳אי שם׳ או כששוקולד מנטה מסטיק שרו את ׳אמור שלום׳, חיי כילד מבוהל ומפוחד היו וודאי הרבה יותר קלים.
לפני חודש, כשיצאה רביעיית המנחים אל במת האירויזיון לא יכולתי לעצור את הדמעות בעיקר מהנוכחות של אסי (למרות שכולם היו שווים ומצוינים). אלפי ילדים כמוני צפו השנה באסי מדבר בפתיחות על עצמו כילד בארון,
אלפי ילדים הבינו מאסי שהם לא לבד, שהם בסדר, שאין להם מה להסתיר. אלפי ילדים כמונו, בזכותך אסי הרימו את הראש והזדקפו. אלפי ילדים קיבלו ממך את הכוח להפסיק לפחד, להיות מי שהם.
לו היה לי אותך אסי עזר, כשכוורת שרה את ׳נתתי לה חיי׳ או כשאילנית חזרה פעם שניה עם ׳אהבה היא שיר לשניים׳, היית חוסך לי הרבה שנים של כאב מיותר. תודה על נוכחותך ועשייתך המקודשת לדור שלם ולכולנו בכלל, על כל אלה, תודה לך אסי עזר!
ג'ייסון דנינו-הולט | "פה גדול"
נטפליקס שידרו השנה את העונה השנייה של סדרת האנימציה שכולה הורמונים של נעורים מוקדמים ״פה גדול״. כבר בעונה הראשונה הסדרה הזאת הבריקה בייצוגים של מיניות והשיח עליהם (מי שפספס את הסצנה בה ג׳סי מדברת עם הוואגינה שלה שמדובבת על קריסטין וויג, מיד לעוף ליו טיוב ללמוד דבר או שניים על קומדיה ועל פות), אבל בעונה השניה היצוג הלהט"בי סיפק טוויסט עלילתי מלא בנחת ביציאה מהארון של ג׳יי כביסקסואל.
בעולם שעדיין מאמין בחלקו שביסקסואליות אינה קיימת (אבל זה נושא לדיון אחר) - הסדרה הזאת הפכה את אחת הדמויות שבעונה הראשונה היו הכי מאצ׳ואיות וחרמניות (מנהל רומן והמון המון יחסי מין עם הכרית הנקבית שלו), מגלה שוואלה, הוא נמשך גם לכריות ממין זכר. הקלילות של היציאה מהארון, חוסר הסבל שבה והאדישות היחסית מהנושא, הם שיעור מדהים בנראות ביסית ושתי העונות בנטלפיקס. אני מאוד מאוד ממליץ.
נדב בורנשטיין | "הנוקמים: סוף המשחק" (2019)
אני חושב שזה היה פחות מ-2 דקות, כלום ושומדבר ביחס לסרט של 3 ומשהו שעות, אבל אני זוכר איך גם בזמן אמת לא האמנתי שאני רואה את זה: איך בסרט הכי נצפה של השנה, שיהפוך ממש בקרוב להכי נצפה אי פעם, סרט שהקהל שלו הוא בני נוער וחנונים בכל הגילאים וכולו אקשן ואפקטים - דווקא בסרט הזה יש רגע שבו גבר בשנות ה-40 לחייו מספר על ההתמודדות הקשה עם האובדן של בן הזוג שלו ועל הקושי לצאת חזרה לעולם הדייטינג.
זה היה רגע יפה - בגלל שהוא היה כל כך נורמלי. התרגלנו שבהוליווד הומו בסרט חייב להיות פונקציונלי ובעיקר מאוד מאוד הומו. החבר הטוב והמוחצן, השמח ומלא החיים ולרוב גם החתיך שעוזר לגיבורה לעבור זמנים קשים. לא כאן. דווקא כאן, בסצינה שבה להוליווד השמרנית היה הכי קל לספר סיפור על סטרייט שמתאבל - בחרו בגבר הומו, מבוגר, שמספר על האהבה הגדולה שאיבד. והאיש שמנחם אותו הוא אולי הגבר- הכי-סטרייט-בעולם קפטן אמריקה, שמגיב כאילו זה הדבר הכי ברור בעולם.
אין כאן צירופי מקרים. את הגבר מגלם הבמאי-תסריטאי של "סוף המשחק" ג'ו רוסו, כך שברור שזו בחירה מכוונת - שהטקסט נכתב עבור גיי ושהיה לו חשוב גם לשחק את התפקיד. וכשמדובר בסרט עם תקציב של מעל 350 מיליון דולר ברור גם שזה לא משהו שמישהו פספס. האולפנים, המנהלים, המפיקים - כולם בחרו להציג לעולם משהו מאוד נורמלי ובאופן כל כך אגבי שהופך את זה לעוד יותר נורמלי.
זו לא היצירה היחידה שעשתה את זה השנה. ב"חינוך מיני" המתוקה גילינו פתאום שלג'קסון יש שתי אימהות. ב"good trouble" (הספין אוף הסליזי של "משפחת פוסטר") הגיחו לפתע האימהות של קאלי ומריאנה לבקר אותן. ומה שיפה הוא שבסדרות האלה יש גם דמויות ראשיות שהן LGBT, ממש כמו בחיים, אבל ברור לכולם שגם דמויות המשנה וסיפורי הרקע צריכים להיות כאלה, ממש כמו בחיים.
אז נכון, בטלווייזיה זה אחרת. ובקולנוע סצינה של 2 דקות זה כלום ושומדבר ביחס לעשרות גיבורי על שהם הכל חוץ מלהט"ב. אבל זו התחלה. אחרי "וונדר וומן" ו"הפנתר השחור" שהוכיחו שזה לא רק מתבקש אלא גם מאוד מאוד רווחי שהגיבור של הסרט הוא לא עוד גבר סטרייט לבן, חובבי היקום הקולונעי של מארוול מחכים לסופר הירו גאה (הכי כיף יהיה אם וויקן והאלקלינג יגוייסו לדור הבא של "הנוקמים" אבל נסתפק גם בנורת'סטאר הצונן). וזה יקרה. וזה מתחיל דווקא ברגע הכאילו כל כך שולי הזה, שרק כשהוא הגיע הבנתי כמה חיכיתי לו.
תומר היימן | אמן הספוקן וורד יוסי צברי
"תמיד רציתי להיות אשכנזי","תרשמירי","אני הומו" - וזו רק תחילת הרשימה של אמן הספוקן וורד יוסי צברי שמעיד על עצמו: "אני אכן יפה נפש וגאה בכך". בעיני היום האמן הכי מענין שפועל בסצינה המקומית, וכל דבר שהוא נוגע בו הופך לחפלה של מילים מוזיקליות מחאתיות, רדיקליות, חתרניות, ומחזיר כבוד ומשמעות למושגים אלו "מחזיר עטרה ליושנה".
המנעד שלו כה רחב - מהופעות טלוויזיה בדמות רואה החשבון החננה בסדרה של מיקי גבע, דרך תאטרון וריקוד - אבל אותי הוא הכי מהפנט בערב שלו "יפה נפש", שם הוא על במה עם הלהקה שלו, וכשהפה שלו מתחיל להשתולל כל הגוף צוחק. עושר לשוני, הומור עצמי חריף, שחיטת כל פרה קדושה שהסתובבה באזור, ומילוי בתוכן משמעותי של המילה קוויר. אני פה, אני קוויר משמע אני קיים, ואתם תקשיבו לי.
חלק מהקהל זז באי נחת שזה סימן מעולה לאומנות שלא עושה רק דיגי דיגי בבית השחי, אלא שואפת לאתגר לעצבן לקומם להתריס, ויוסי צברי לא מתימר לירות לכל הכיוונים, אלא מממש ופוגע בלב. חץ עמוק לנשמה. בעידן של סתימת פיות וחשש להיות מנודה בשל דעות, יוסי צברי משמיע קול ביקורתי נוקב שמשאיר בכל זאת קריצה והרבה חומר למחשבה. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא? עבורי זה שיר שבכלל נכתב על יוסי צברי. מזל שיש פה איש כזה. לכו לראות את ההופעה שלו. עדיף בלי קרובי משפחה או בורגנים למינהם. לכו בעצמכם, הוא פשוט מעולה.
גל אוחובסקי | הסופר יותם ראובני
השנה יצא שוב ספרו הנפלא של ראובני ״בעד ההזיה״, ובו אחד התיאורים האותנטיים והמצמררים ביותר של חיי הומואים בישראל בשנות השישים. במקביל משתתף יותם בסרט התעודי ״הדווקאים״, המתחקה אחרי סיפוריהם של הומואים שגדלו כאן בשנות החמישים והשישים.
יותם ראובני הוא אבן דרך בהיסטוריה של הקהילה הגאה בישראל, איש שהקדים את זמנו. למרות שדעותיו כיום נשמעות לעיתים חריגות ולא נעימות לאוזן, חייבים להקשיב לו ולסיפור שלו. ובעיקר לתת לו את הכבוד המגיע לו. כאקטיביסט וכסופר.
ינאי פרישר גוטמן | אירוויזיון 2019
דווקא האירוויזיון בתל אביב הכי להט"בי שהיה. מכירים את הבדיחות האלה שהאירוויזיון הוא המונדיאל של הגייז: נו כן מדובר בתחרות שירים שהיא קאמפית, עם שירי קיטש, תלבושות ושואו- נו כל מה שהקהילה אוהבת. אבל בפועל את האירוויזיון רואים 200 מיליון איש ברחבי העולם, קהל יעד רחב מאד ומקום מעולה להעביר מסרים.
ונראה שהשנה העזו דווקא בארץ לעשות את זה מה שלא העזו לעשות אף פעם באף מדינה, לתת לקהילת הלהט"בית בעולם ביטוי: מצד אחד בצורה מכוונת בלי להתנצל ומצד שני בלי לשכוח שמדובר במופע בידור ולכן עשו זאת בצורה הכי טבעית והכי לא מטיפה.
אז כאמור זה לא מקרי, מי שהוביל את התוכן השנה הוא יובל כהן הבמאי הראשי המוכשר שהוא הומו נשוי ואבא לשתי בנות בהורות מושתפת, ביחד עם הצוות שלו שכלל לא מעט אנשים מהקהילה (ביניהם: הבמאי אלדר גרויסמן, הארטדרייקטור שמואל בן שלום, התסריטאי אמיר תומר ורבים וטובים אחרים) וכמובן יחד עם אסי עזר הם הפכו את המשדר הזה לכזה שבתוך הבידור והספקטקל יועברו גם להמונים המסרים החשובים.
הנה כמה דוגמאות קטנות: אסי סיפר על היותו גיי ועל היציאה שלו מהארון במהלך המשדר, השיר של דנה הביא את אסי לסיפור היציאה שלו מהארון וגם בשיחה שלו עם מדונה הוא בכוונה הזכיר את היותו נשוי לגבר. השיר של דנה אינטרנשיונל דיבר על הזכות של כל אחד לאהוב והמצלמה כמו במשחקי פוטבול צדה לצד הזוגות הסטרייטים המתנשקים גם בכוונה נשיקות להט"ביות. הכל היה מעורבב בהכל להראות שהכל הוא נורמה.
השיר ״הללויה" של 2019 בתל-אביב הוא לא "הללויה" של 1979, השנה לצד גלי עטרי היו מונס ואלני וגם היו קונציטה וורקה, כל אחד לבש מה שרצה וכל אחד בחר אם להיות הוא עצמו או בדמות (וורקה). והיו המון קטנות: היה טקסט על גריינדר, היו רקדנים על עקבים אצל נטע ברזילי, ובאחד הראיונות בגרין רום, אסי שלף תמונה של אחד המתמודדים בלי חולצה, ודיבר על כמה הוא חתיך עם רמזים ברורים.
האם זה מקרי שהזוכה הוא דו מיני מוצהר? נדמה לי שלא. אז למרות שאנחנו לא שווי זכויות ויש עוד חוקים לשנות ויש עוד המון עבודה - יש מקומות בהם אנחנו מובילים בנושא וזה בהחלט משמח לשמוע.
>> אירועי הגאווה 2019: כל הכתבות
>> "חשוב לי שימשיכו לצפות בסרטים שלי אחרי שגומרים"
>> איך זה מרגיש להיות טרנסית דתיה ולסבית בישראל 2019
ומילה אישית על אמיר פרישר גוטמן ז"ל אהובי, אירוויזיון היה החלום הגדול שלו. הוא היה מהצופים האדוקים – לא הרבה יודעים אבל דורון מדלי נטע ברזילי וסיון יאנג מיד אחרי הזכייה בליסבון, הקדישו לו את הפרס וגרמו לנו למשפחה להרגיש חלק מהגאווה הזו. וזה החלק הקטן שלנו בפאזל הזה.