ביום חמישי שעבר הלכה לעולמה לאחר מאבק במחלת הסרטן דונה סאמר, מלכת הדיסקו הבלתי מעורערת. החיבור בין סאמר לבין הקהילה הגאה, ממש כמו החיבור בין דיסקו למכנסי פדלפון, נעוץ אי-שם בשנות השבעים העליזות. התנועה לזכויות האזרח הובילה את מאבק השחורים, הקהילה הגאה הרעישה את ארצות הברית וההמונים הציפו את הרחובות בעצרות מחאה ומפגני כוח פוליטיים.
במקביל, התפתח פס הקול של התקופה, ז'אנר הדיסקו, ששורשיו נטועים במוזיקה עמוסת הכאב של דור העבדים בארצות הברית: הסול, בי-בופ והפאנק מצד אחד ומצד שני מוזיקה שמחה, עדכנית, וצעירה המכילה בתוכה את רוח הדור של התקופה. תרבות המועדונים יצאה מהארון והדיסקו הפך את המאזינים והרוקדים לשווים בין שווים; פועל בניין שחור, נער הומו לבן משכונת עוני, בת עשירים מפונקת והסלבריטאי התורן נפגשו על רחבת הריקודים ומצאו מכנה משותף.
I Feel Love
הדיסקו הציב לראשונה את המפיקים והתקליטנים בחזית תעשיית המוזיקה ואחת התוצאות של תהליך זה הוא התפתחות המושג "One Hit Wonder". לא שלא היו עוד קודם לכן אמנים עם רפרטואר מרהיב של להיט בודד, אבל בתוך "שגעת הדיסקו" השתנו חוקי התעשייה והדבר הפך נפוץ יותר. על הרקע הזה הפכה דונה סאמר למנצחת על התקופה, בתוך ים הכינורות והאפקטים הזולים הצליחה להקליט מספר רב של להיטים שהקדימו את זמנם והפכו להמנוני מועדונים נצחיים.
יקירת הקהילה או הומופובית?
הדיסקו, וכל מה שהוא סימל, הפך להיות שנוא נפשם של הימין השמרני בארצות הברית. כאשר התפרצה מגפת האיידס בתחילת שנות השמונים הפחד מהמחלה שיתק את ארצות הברית, הקהילה, שזוהתה עם המחלה, הוחזרה לארון וספגה מכה קשה במאבקה לשוויון. הדיסקו, כמוזיקת הרקע של המהפכה הועלה על המוקד. הרדיו האמריקאי החל לדרוש בחזרה רוק "לבן" והמוזיקה השחורה הוחזרה לגטאות לעוד כמעט שני עשורים עד שהשתלטה מחדש על העולם.
במקביל לשינוי במצב הפוליטי-תרבותי, באמצע שנות השמונים התמודדה דונה סאמר עם משבר מקצועי ואישי; המוזיקה שלה הפסיקה להיות מוצר מבוקש ונדמה היה כי עתידה מאחוריה. במקביל, כמו בכל קלישאה טובה, נכנסו לתמונה התמכרות לסמים, תהליך שיקום וכמובן - חזרה לשורשיה הנוצריים. באותה תקופה צוטטה בעיתון כמי שאומרת ש"אלוהים לא ברא את אדם וסטיב אלא את אדם וחווה" (זה מתחרז יותר טוב באנגלית, אבל נשמע רע בכל שפה), וכי "איידס הוא העונש של ההומואים על ההתנהגות המינית המופקרת שלהם".
המעריצים הגאים התקוממו והחזירו תקליטים לחנויות, סאמר מיהרה להכחיש את הדברים אם ביוזמתה ואם בלחץ של חברות התקליטים שחששו מפגיעה בהכנסות. בהמשך פרסמה מכתב תמיכה ציבורי בארגון האמריקני למלחמה באיידס, "ACT-UP" ולימים אף הגישה תביעה נגד עיתון שפרסם מחדש את הציטוטים השנויים במחלוקת, בטענה שלא נאמרו מעולם.
On the Radio
עם בוא האלף החדש, בעיכוב קל של כמעט עשור הפכה הקהילה הגאה בארצות הברית למבוססת וממוסדת יותר מאי פעם. גם המאבקים קיבלו צביון שונה והתמקדו בזכות לחתונה ומשפחה. וגם הדאנס והמוזיקה השחורה מצאו מחדש את מקומם בתחנות הרדיו ובערוצי המוזיקה. הזדמנות מושלמת לכוכבת עבר עם ניחוח סבנטיז רענן, להוציא מהבוידעם את השטיקים הישנים, לקרוץ לקהילה הגאה ולחזור לתמונה. וזה בדיוק מה שעשתה דונה סאמר. בעשור האחרון היא חזרה להיות אורחת מבוקשת במועדוני גייז ומצעדי גאווה, והקהל, אהב לאהוב אותה עד כדי כך שלא פחות משישה שירים שלה הגיעו לראש מצעד הדאנס האמריקני. הישג שמזכיר את ימי הזוהר הגדולים שלה.
שוב הדיסקו כאן
בשיאו נחשב הדיסקו למוזיקה נהנתנית, המקדש את הנאות הגוף והרגע. אולי בגלל זה כל ניתוח שלו מכביד עליו בחשיבות עצמית וחוטא למסורת. ובכל זאת, קשה שלא לייחס משמעות לזיקה שבין הדיסקוטקים מהסבנטיז לבין המועדונים שאנחנו יוצאים אליהם היום. לקשר בין הדיסקו וילדיו; מוזיקת הפופ וההאוס. ולקו הישר שעובר בין סם קוק, בילי הולידיי ואטה ג'יימס לבין דיאנה רוס, דונה סאמר דרך מדונה, הפט-שופ-בויז ועד לביונסה וליידי גאגא.
Hot Stuff
ובאשר לדונה סאמר, עוד בטרם סומנה כ"פג-תוקף" אורך חיי המדף המוזיקליים שלה מובטח; מדונה, ליידי גאגא וכוכבות הפופ הצעירות מחזירות אותה שוב ושוב לחיים. למעשה האלבום המצליח ביותר של מדונה מהעשור האחרון "Confessions On The Dancefloor" ומסע ההופעות שליווה אותו היה עמוס במחוות לדיסקו של סאמר וגם גאגא לא טומנת ידיה בפטיפון ונשענת על אבבא וסאמר ומזכירה כי הם ההורים המוזיקליים שלה.
כוכבות עבר לא מתות לעולם, לא כל עוד הומואים רוקדים לשירתן במועדונים חשוכים. זו הסיבה שכמו רבות מחברותיה לז'אנר, גם סאמר מחוברת לקהילה ואולי גם קצת תלויה בה אפילו אם עמוק בלבה היא סלדה מהזוגיות של "אדם וסטיב". לכן נלווה את ארונה לצלילי מכונת התופים, נוריד את כדור המראות לחצי התורן, ונרקוד לזכרה. וכמו שמכתיב לנו הדיסקו, נרקוד עם דמעות בעיניים.