>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
"העולם שלנו, והטקסטים בתוכו, שווים הצצה", כך מעידות חברות להקת "טרנטינה" שבימים אלו מוציאות את הסינגל הראשון שלהן "מקום קטן". בהרכב ארבע נשים ענוות וביישניות לפרקים, שמצליחות להפיק מוזיקה בועטת ומסקרנת, ובעיקר תוכן בוגר ומלא כוונה.
את הבנות הירושלמיות, שכבר בטוחות בצעדיהן בתל אביב, פגשתי בקפה קטן ברחוב לונץ לשיחה על מוזיקה, בירה, אמת ויצירה. "נפגשנו לראשונה לפני כמה שנים בחומוס בשכונה", מספרת אתי ביבי (שירה וגיטרה) שהקימה את הלהקה עם דין אהרוני (שירה ובס).
ירושלים היא השורש
השתיים החלו לנגן את החומרים של ביבי בחדרים קטנים בבירה – חלמו לצמוח אבל לא הקליטו מאום, ניגנו רוק ומוזיקה אלקטרונית אבל לא הופיעו. אז, דרך חברה משותפת, הכירו את סיגל נחום (גיטרה) שכבר צברה ניסיון בלהקות אחרות, אהבה את החומרים ששמעה והצטרפה אליהן. "הייתה איכות בשירים ומיד נוצר חיבור", מספרת נחום. "אתי הייתה מוכנה לשיר אז רק בחושך, הן היו ביישניות ונחבאות אל הכלים".
אך מאז עברו כמה דיסטורשנים בנחלאות, האבן הירושלמית התחלפה בגרפיטי, ו"טרנטינה" צברה אומץ, תעוזה, רפרטואר וקהל מעריצים גדל. מתופפים באו והלכו והיום מתופפת בהרכב שירי בורשטיין שהחליפה את נעה סגל. "ירושלים היא חלק מאוד משמעותי מהחיים שלנו, מהיצירה שלנו. החלום נולד שם, ירושלים היא השורש שלנו", לדברי אהרוני.
יש סברה שבירושלים קל יותר ליצור, שהיא אמנותית יותר, סקסית יותר. אז למה לא להישאר שם?
"ייתכן שזה נראה כך בעיני התל אביבים. בשבילנו זה פשוט בית, אדמה פורייה". לדבריהן, בירושלים יש יותר תנאים ליצור כיוון שזו עיר מכונסת עם פחות מקומות בילוי ואטרקציות. כך, אומן חילוני קצת מנוכר לסביבה, נבדל ממנה, וזה יוצר קרקע להסתכלות מהצד, זרות ועימות שטובים לתכנים ולאמנות.
"תל אביב היא יותר 'פאנית', ולכן יותר קל להוציא בה את האמנות", הן טוענות. "יוצרים וכותבים בירושלים – ומופיעים פה". "התלבטנו מאוד איזה שיר לשחרר", הן מספרות, כשבאמתחתן טקסטים ולחנים שצברו עם השנים. "אולם הבחירה הייתה דמוקרטית ואי אפשר להגיד שזה שיר יותר טוב מאחרים".
מקום קטן - הסינגל הראשון של ההרכב
אהרוני, שכתבה את המילים והלחן של הסינגל, מספרת שהשיר, שמדבר על אהבה – וכאבה, נכתב בערב שישי ובשכונה חרדית. "אין שם לאן לברוח, והבדידות יוצרת שירים. העולם הגדול נמצא פסיעה ליד, והכתיבה צמחה מתוך נאיביות רומנטית ואף מבורכת, ומתוך משהו קצת פחות מהוקצע, פחות יודע".
אבל הן כבר יודעות ומהוקצעות, בעלות ניסיון חיים – שטותניקיות שלובשות ג'ינסים קרועים וכובעים, אך חלקן גם אמהות לילדים ומטפחות זוגיות רבת שנים. הן לא ילדות, רובן נושקות לגיל 40, והשילוב בין גיטרות ורוק לבין הבנה נעימה, רכה, חכמה של החיים, מצליח לפצח איזו נוסחה ייחודית ומסקרנת."אנחנו פונות לכל מי שאוהב טקסטים ומוזיקה - צעירים שרוקדים או מבוגרים יותר שמקשיבים, אנחנו אוהבות את הקהל שלנו מגוון".
את הפריצה שלהן החלו לאחר שהכירו את רונית רולנד, שלקחה אותן תחת חסותה והפיקה את האלבום שלהן. "הכרנו אותה בהופעה שלה, והיא הזמינה אותנו להקליט אצלה", הן מספרות, ומאז היא מלווה אותן, מדריכה ומייעצת, ואף מופיעה עימן.
לא מחפשות הגדרות
הן שומרות על פרטיותן, אך מתוך הטקסטים צומחים סיפורי אהבה לנשים שלצידן, לנשים שהיו והלכו, תקוות וזעקות. "אין לנו בעיה עם חשיפה מינית, אבל יש לנו בעיה עם זה שמכניסים אותנו לאיזשהיא מגירה". הן אינן רוצות להצר את המהות שלהן כבני אדם, כנשים יוצרות.
לדברי ביבי, "אני יכולה להיות הרבה דברים, אני לא מסתירה שום דבר - אבל זה גם לא אומר עלי שום דבר". הן לא מדברות על הגדרות או תוויות, ולא מטפחות שלטים או סמלים גאים, ומאמינות שהן לא צריכות לתפוס את הלפיד שמנחה ומקדם את הקהילה הגאה.
"אנחנו חושבות שהקהילה לא מחפשת סמלים, אלא להפך". הן חושבות שהקהילה לא אוהבת שמצרים את צעדיה, הקהילה דווקא מחפשת להיות כמו כולם ולא להיות שונה. "היופי הוא דווקא להתמקד במה שמעניין - יש נשים שימצאו בזה שפה שפונה אליהן, אבל זה רק בונוס, זה לא העיקר".
לדברי אהרוני, בשירים שלה היא מדברת גם לגברים. "אני מחוברת גם לגברים אז למה לשים אותי בתוך קופסא? זה נורא לתייג. רוצה שיזכרו אותי כמו זו עם השלייקעס, זה הרבה יותר אומר מי אני, מאשר את מי אני אוהבת".
ובכלל, הן היו מעדיפות לעטות על עצמן מסכות – כך היו צורחות חזק יותר, בועטות גבוה יותר, בטוחות במי שהן. כשהופיעו בערב נגד הדרת נשים החליטו לעטוף עצמן ברעלות והרעידו כלי תקשורת בארץ ובעולם. "היה משהו נורא חופשי ומשחרר כשרעלה עוטפת את הראש, זה רק מגרד נורא". והן לא באמת זקוקות לתחפושות, הן יפות – וכך גם המוזיקה. הן רוקיסטיות בנשמה אך אינן בוטות, הן נשיות וחזקות – כמו דמויות מתוך סרט של טרנטינו.