אני בן עשרים ואחת. אני הומו. אני אוהב את השמש של אחר הצהריים.
הדירה שלי נמצאת בפאתי העיר. ליד הרציף. במקום שהוא ממשלת הצדפים, ממשלת האלמוגים, בסמוך לצערם האינסופי של הצבים.
אמי מתגוררת בַּימים. בשרידיה של אוניה עתיקה, על מצע של אצות. שערה בוהק כמו כתר כסוף על ראשה. אמי עירומה תמיד. היא מגיעה לבקר אותי מפעם לפעם. בדירתי שבפאתי העיר. קודם היא חוצה את הרציף. היא מרחפת בתוך הניחוחות הנידפים של השוק. אחר כך היא מבקרת את הדייגים המתגודדים בבתי הקפה שלאורך החוף. היא טומנת במרכולתו של כל אחד מהם פנינה, ואז עוזבת ושבה אלי, למיטתי. לאורך כל הדרך, כמובן, לא נגרע דבר מערייתה.
פּוֹקר; כך אני קורא לו. הוא החבר היחיד שלי. הכרנו בתקופת הטירונות בצבא. הוא בן עשרים ואחת. הוא אוהב את השמש של אחר הצהריים, והוא לא הומו.
העניין הזה מאיים עלי. מעולם לא דיברתי עם איש על הנטיות המיניות שלי. למעשה, אני מסתיר אותן. אפילו משותפי הבודדים למשכב. אני מעמיד פנים מולם שזאת הפעם הראשונה שאני מתנסה בחוויה כזו.
שותפי למשכב הם רועי לילה. רועי לילה אלמונים. פוקר לא רועה לילה. פוקר לא אלמוני. והכאב הזה מאכל בי מבפנים.
(פרק ראשון מתוך "אני אצמח ואניב פירות; תאנים" מאת פיאם פילי)
מאז ראו אור בעברית שני הספרים שתרגמתי, "דודי נפוליאון" ו"שקיעת הקולונל", קיבלתי כמה וכמה כתבי יד מאת סופרות וסופרים איראניים, בעיקר בגולה, שביקשו לתרגם את ספריהם לעברית. הפניות תמיד מרגשות וכתבי היד מעניינים וראויים ברובם, אך בהינתן המצב הקשה של שוק הספרים בארץ, את רובם לא הצעתי אפילו למו"לים ישראליים מפני התשובה הצפויה.
הטקסט הזה של פיאם היה שונה. הוא היפנט אותי מהרגע הראשון שפתחתי אותו, בכישרון הבלתי רגיל שלו, בפיוטיות השברירית והטראגית שריסקה לי את הלב, והקשר עם פיאם פתח לי חלון לעולמו המסויט של צעיר הומו באיראן. לא היה לי כל ספק שאני חייבת לתרגם את הספר הזה ולמצוא לו בית בעברית. הספר תורגם, ואני מקווה שהוא בדרכו למצוא גם בית. פיאם, 28, הציע שנקיים שיחה ונפרסם אותו בצורת ראיון.
אני מוכרחה לומר שאני קצת מודאגת מהריאיון הזה. לא מפחיד אותך להתראיין בשמך המלא, בגלוי, לאתר ישראלי?
"אני מודע היטב למקום ולנסיבות שלי, אבל ההחלטה להתראיין לאתר ישראלי לא היתה כרוכה מבחינתי בהתלבטויות מיוחדות. אני עושה את זה בטבעיות גמורה, כמו ראיון לכל כלי תקשורת אחר. צריך להבין שאני כבר מעבר לשלב הפחד; אני מאמין שאסור לתת לפחדים לשתק את חיינו. אני סופר. להיות סופר אין פירושו רק לכתוב. אתה מוכרח להיות מסוגל להציג את עבודתך. לדבר על עצמך ועל אמונותיך. מהרגע שאתה מפיק את הטקסט. אני עושה את העבודה שלי: כותב, מפרסם ומקיים קשרים שוטפים עם המדיה. זה מה שמוטל עלינו לעשות בכל מצב: לעשות, לכתוב, לדבר, לבנות. אווירת האימה היא כמו סיוט שמתפוגג ברגע שאתה נעשה מודע לו. כשאתה ער לעובדה שאתה חווה סיוט, הסיוט קורס לתוך עצמו, נלעג".
מאיזה גיל אתה כותב? מה מקום הכתיבה בחייך?
"התחלתי לכתוב בגיל צעיר מאוד. כתבתי שירים קלאסיים. שירת אהבה. אז לא העליתי בדעתי שאי פעם אכתוב רומן ואהפוך לסופר ואכניס את עצמי לבוץ הזה. גם כיום, הסיפורים שאני כותב הם ליריים כמו השירים. אני לא אומר זה את בהכרח כמעלה, אלא כדי להצביע על המשכיות שישנה בכתיבתי. למען האמת, כל מה שחשוב לי הוא לכתוב. אם לא אכתוב, מצבי יהיה גרוע בהרבה, ואיך אוכל לברוח אל תוך סיפוריי? אני חי בעולמות שאני בורא לעצמי. ללא הכתיבה, אני אבוד".
מפרסמים אותך באיראן?
"כל ספריי מלבד אחד ראו אור מחוץ לאיראן, בפרסית, בין אם בגרסה אלקטרונית או בדפוס. בארבע השנים האחרונות פרסמתי שני ספרי שירה ושני רומנים. עוד ספר שירים ועוד רומן אחד מוכנים לדפוס, בנוסף לאסופת סיפורים קצרים שאמור לצאת לאור בעוד מספר ימים. כמו שאת מבינה, החיים שלי הם בריחה אחת גדולה".
בספריך ובשיריך אתה כותב בגלוי על עצמך ועל ההומוסקסואליות שלך. זה לא מעמיד אותך בסכנה?
"אני מאמין שכן. במערכת המשפט האיראנית ישנם עונשים הקבועים בחוק נגד אנשים בעלי זהות כשלי".
הכתיבה הסוריאליסטית היא, אם כך, סוג של בריחה?
"הכתיבה שלי איננה ריאלית אבל היא גם לא בדיוק סוריאליסטית. זה סוג טקסטים שאני יוצר מתוך הפנטזיות שלי ומתוך הקצב הפנימי שלהם. אולי פעם יימצא מישהו שיקרא לזה בשם. ולא שאני מתיימר להמציא ז'אנר חדש. על כל פנים, התשובה היא כן. אני בהחלט בורח אל תוך הכתיבה".
אפרופו בריחה, ב'תאנים' יש הרבה תימות יהודיות: כוכב דוד, מלכת ישראל האבודה, ועוד. איך הם מצאו את דרכם לעולמו של צעיר איראני שאיננו יהודי?
"לדמיון אין גבולות, במיוחד כשהוא מגיע ביחד עם תשוקה. אני מדמיין את כל זה. ולפעמים גם זוכר. תקופות, מקומות, היסטוריות, בני אדם… אני מרותק אל האלמנטים היהודיים האלה שאני מכניס אל ספרי. מה שאני אומר הוא כל כך פשוט בעצם עד שאנשים לא מאמינים לי שהיחס שלי אל אדמת ישראל הוא עניין אישי ורוחני לגמרי. אני לא פוליטיקאי. אין לי עניין בבניית התנחלויות. אני מתנגד להרבה ממדיניות הממשלות, אבל כל דבר במקומו. אסור לערבב בין הדברים. יש לי חיבה לישראל בגלל האספקט ההיסטורי שלה, במיוחד זו המאוחרת יותר. בגלל האנשים שלה. בגלל מה שעוללו להם. בגלל השפה, התרבות, בגלל פרדסי התפוזים ובגלל דברים רבים נוספים. אין לי עניין מיוחד ביהדות, או בדתות בכלל, אלא בגלל הקשר שלה עם אדמת ישראל".
שדיה המעוצבים של מלכת ישראל הושלמו. החצרן האפגאני נעמד בצד ומניח לנו לסקור את מלאכתו. פוקר נותן בשדיה של מלכת ישראל מבט משונה… ואני נותן מבט משונה בפוקר.שלושתנו ניצבים כעצים מול מלכת ישראל.
אני מכה שורשים מתחת לרגליו של פוקר.
פוקר משתרג אל תוך ענפיו של החצרן האפגאני.
אני צומח… אני מניב פירות… תאנים.
החצרן האפגאני מסוכך עלינו בצלו.
פוקר גובהה. ענפיו הופכים לקיני ציפורים.
אני מושיט את אחד מענפי, מלפף אותו סביב כוס מים ומשקה את רגליו של פוקר.
פוקר סופג את המים פנימה דרך שורשיו.
קרביהם הרכים והלוהטים של הגוזלים מצטננים.
האוויר מתלחלח.
הציפורים רוחצות את גופן.
מלכת ישראל מחייכת.
שעת חצות. החצרן האפגאני הפסיק לעבוד. עירומים מגלימות העצים, אנחנו יושבים.
נותרו כמה תאנים בכף ידי.
קן קטן ובו שתי ציפורים על כתפיו של פוקר.
צל לח ומבושם תלוי בעיניו של החצרן האפגאני.
פוקר אומר:
זה בגלל קרינת אורות ארם נהריים על יערות העולם.
אני אומר:
זה בגלל הבזקי הלילה של ארצות ישראל.
המלכה אומרת:
זה בגלל כוכב דוד התועה בין מערכות הכוכבים.
פוקר מלטף את שפת הכוס. אחר כך הוא מסתכל על רגליו, הלחות עדיין. הוא מחזיק את הכוס מול עיניו ומביט בי דרכה… וצוחק… אני מרגיש צמא… הוא ממלא את הכוס במים ומחזיק אותה מול פני… אני נוטל אותה מידו… אני גומע… הוא עדיין מביט בי… מחייך… אני מציע לו תאנים… הוא קוטף אותן מכף ידי… הוא נותן לי את אחת הציפורים שלו… ציפור אחרת עפה מעל כתפו ונמלטת את תוך עיניו של החצרן האפגאני. אלילת ישראל מחייכת…
אני אצמח… אניב פירות… תאנים.
(מתוך "אני אצמח ואניב פירות, תאנים")
תוכל לספר קצת על חייהם של הצעירים באיראן, ובמיוחד מצבם של להט"בים?
"חייהם של כל תושבי איראן, ולא דווקא ההומואים והלסביות, הם חיים פגומים של פחד ולחצים. אין לאנשים את החופש לומר, לכתוב או לעסוק במה שהם רוצים. המוסיקה היא תחת פיקוח. הקולנוע תחת פיקוח. אגודות התרבות נמצאות תחת פיקוח ופועלות תחת מגבלות רבות. החירויות החברתיות הוגבלו מאוד בשנים המקוללות האלה, והצנזורה הפכה פה לטבע שני. באיראן, בכל כיוון שבו תלכי תגיעי למבוי סתום, אלא אם כן תצליחי להציג את עצמך מעבר לגבולות המדינה".
"במקום שבו אין לאנשים את הזכות להחליט אפילו על הבגדים שהם לובשים, במקום שבו מחוקקים חוקים אלימים נגד פרטיותן של נשים, מה בדיוק את מצפה שנגיד על חיי היומיום? כולם נמצאים כאן תחת מצור: פעילי זכויות אדם, פעילי זכויות עובדים, אפילו הבלוגרים… המדינה הפכה לכלא ענק. אם תעז לפתוח את פיך כדי לשאול איך זה שהדרגים הגבוהים מבצעים פשעים בחסות החוק, תצטרך לקחת בחשבון את הרע ביותר. אם תרצה לחיות בגלוי את הזהות איתה נולדת, אתה מעמיד את חייך בסכנה".
"לצערי אין לי שום דבר אופטימי לומר לך. החיים שלנו נשלטים כאן בידי אנשי דת ששוכבים עם קטינות. חוסר שביעות הרצון הזה היה כנראה גם מה שעמד בבסיס המהומות שפרצו ב-2009. לאנשים נמאס. איראן היא מדינה צעירה ולצעירים יש השפעה רבה על ההתפתחויות החברתיות בה, אבל זה לא צלח. החברה האזרחית באיראן לא דומה לחברות האזרחיות בצפון אפריקה שגילו התנגדות עקבית למשטרים אלימים ושילמו מחיר אדיר. איראן היא לא סודן או לוב. החברה האיראנית לא מסוגלת לשלם את המחיר ששילמו אזרחי מצרים או לוב, כדי שחבורת הרפובליקה האסלאמית תחזיר את המדינה לעם".
"אני חושב שהדבר החשוב והמדהים ביותר שקרה אחרי מאורעות 2009 זה שהעולם ראה את איראן באור אחר. תמונה לא מבויימת שלה, שהיתה שונה מאוד מזו שקידמו השלטונות. בתור אזרח איראני, אני מחשיב זאת כניצחון. אבל כמובן שזאת לא חזות הכל. המצב קשה, וגורם לי לתסכול וייאוש. אני פועל למצוא כל מוצא כדי לתקן ולו עוולה קטנה אחת. אני רוצה להראות את הפנים היפות – אם כי לא מזוייפות – של ארצי. לא יודע. המצב כאן מפחיד ומאיים, כמו שאת רואה. לא כך רציתי לראות את איראן".
ספר לי על הקמפיין הבינלאומי שנערך למענך.
"כשסיפרו לי לראשונה על הרעיון לערוך למעני את הקמפיין הזה הייתי במצב קשה מאוד, בסוג של תהום. כשהקמפיין יצא לדרך הייתי מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי ולא היה לי מושג מה קורה בחוץ. אנשים מבחוץ היו מדווחים לי מה קורה, וגם את בעצמך, שהיית מתקשרת ומעדכנת אותי לגבי התרגום של 'תאנים'. הקמפיין נועד לעורר מודעות למצב שלי, תמיכה בסופר שחירותו נשללת באיראן ושעל אף כל הקשיים כותב את מה שיש לו לומר ומנסה לפרסם אותם. אזרחים ממדינות שונות שלחו לי את המסרים שלהם, שחלקם הוקלטו ועלו לרשתות".
אתה אופטימי לגבי עתידה של איראן?
"אם את מתכוונת לעתיד בטווח הקצר, אז לצערי לא. בכלל לא. ואני מאמין שמצפים לנו עוד אירועים קשים. גם מי שמכהן כעת כנשיא איראן, וככל הנראה יכהן בתפקיד במשך שתי קדנציות (שמונה שנים), הוא מי שלמעשה "הפקיע" את המשרה, החרים אותה. הנשיא האמיתי שנבחר על ידי העם נמצא במעצר בית (הכוונה למיר-חוסיין מוסווי, א.נ). אני לא יודע כמה תקדימים יש לדבר הזה בהיסטוריה, שלמדינה אחת יהיו שני נשיאים בו בזמן – אחד שנבחר חוקית ושוהה במעצר בית, והשני שנבחר תוך זיופים ויושב בלשכת הנשיא. מתוך כך כל החלטה של רוחאני היא בלתי חוקית באופן מובנה, כיוון שהגיע אל משרתו שלא בדין. האם אלה האנשים שאמורים להיטיב את מצבנו?".
"ובכל מקרה, המנהיג העליון (ח'אמנהאי, א.נ) השתלט גם על משרת הנשיאות כמו על כל יתר משרות המפתח במדינה, כך שלזהות הנשיא אין משמעות רבה. אבל אין לי ספק שבסופו של דבר, החבורה הזו של הרפובליקה האסלאמית תלך לאבדון כי ההיסטוריה מוכיחה שאף משטר דיקטטורי ופשיסטי לא מאריך ימים. אני מאמין שהעתיד יביא אתו התפתחויות חיוביות. ישנם רבים שפועלים כעת ללא לאות למען השינויים האלה באיראן, כל אחד בתחומו. עם כל הצרות שפוקדות אותנו, אסור לנו להתייאש מהחיים. אנחנו חייבים להתנגד, להגיד "לא", ולגייס לצורך כך את כל הכוחות והחיוניות שבנו. אני יודע שעבור רבים מאיתנו, חלון ההזדמנויות כבר כמעט נסגר, אבל אנחנו חייבים לפעול כדי להשאיר אותו פתוח עבור אלה שיבואו אחרינו".
אני רוצה לשאול אותך על הזירה הספרותית כיום באיראן. יש טענה שאומרת שלמהפכה היתה, בסופו של דבר, השפעה חיובית על הקולנוע האיראני, כיוון שהאיסור על סצינות אהבה מפורשות וכדומה אילצה את הקולנוע לעסוק בנושאים חברתיים עמוקים יותר, מה שהוביל לשגשוגו המרשים. האם יש לזה ביטוי גם ביחס לעולם הספרות?
"זה נושא שאפשר לדבר עליו שעות, ולצערי אין לנו את המקום והזמן. ישנם עשרות פקטורים שצריך להביא בחשבון. אני חושב שאחרי המהפכה, התרבות הכתובה קיבלה אופי מובנה וממסדי יותר שנכפה עליה על ידי הממסד, באמצעות צנזורה ויצירת אווירה של פחד. בשורה התחתונה אני חושב שבאופן עקרוני, התרבות האיראנית עברה בעקבות המהפכה תהליך של טריוויאליזציה ודעיכה. יש עולם שלם של עדויות לכך. אני גם לא חושב שלקולנוע האיראני אירע משהו מיוחד, חוץ מסוג של העמדת פנים. הוא הפך לשקרן. חלש. ישנן עבודות ספורות בלבד שיש להן באמת ערך, וזה לא פסח גם על התרבות הכתובה".
"אלה הם "ניצוֹליה" של המהפכה, גם אם הם לא באמת מעיזים לדבר על הרבה דברים, גם אם נכתבים מתוך פחד גדול. תרבות שלמה מצונזרת פה. נמחקת. נלחצת. סופרים כמו סימין בהבהאני, ידאללה רויאא'י, רזא קאסמי, אחמד רזא אחמדי ועבאס מערופי הוותיקים נשארו וממשיכים לכתוב, ולצדם יש שכבה רחבה של צעירים שכותבים ומפרסמים וכך או כך כותבים עוד פרק בספרות הפרסית שאיננו כלל בר השוואה לתרבות הכתובה שלפני המהפכה".
"בכתיבה שלי, אני מנסה לקחת את התרבות הפרסית העשירה ולתת לה מימד אוניברסלי. אני חושב שחשוב מאוד שאנחנו, סופרים איראניים שכתובים בפרסית, נפיק כמה עבודות או אפילו עבודה אחת שתהיה משמעותית בעיני העולם. לכן אני שמח מאוד שהספר שלי תורגם לעברית ויראה אור בישראל. כך אני יכול לדבר ממרחק עם אלפי בני אדם שאני מרגיש כלפיהם חום, מבלי לראות אותם, אפילו אם נתעלם מהעובדה שאת הספר הזה כתבתי במובן מסויים עבור תושבי ישראל, זה סיפור שאני מספר להם".
"זאת המשמעות האמיתית של המילה קשר בעיני. ידידות. התעלות מעל לשנאות. התנגדות לקומץ בטלנים שמפיצים בשם המדינה שלי סיסמאות של מוות לישראל. אני לא נציג של איראן וגם לא מתכחש לעובדה שרבים מושפעים מהתעמולה המניפולטיבית של הממשלה נגד ישראל, אבל אני מכיר גם הרבה אנשים אחרים שלא מושפעים ממנה. שמכירים בשואה כפשע נתעב נגד האנושות. אבל נניח לזה".
מי הסופרים האיראניים האהובים עליך?
"מעטים מאוד. קודם כל צאדק הדאית, שהוא כמו פיצוץ אינסופי בתוך כדור השמש. קשה לי להסביר איך אני חווה אותו. כשקראתי את 'הינשוף העיוור', לא ידעתי את נפשי והייתי קרוב לאבד את שפיות דעתי. מבין הכותבים העכשוויים, אני אוהב מאוד את הכתיבה של רזא קאסמי|.
יש משהו שאתה רוצה לומר לקוראים הישראליים של הספר שלך?
כן, אם כי לא "מסר", מסרים זה משהו שאייתוללה חומייני היה שולח, וחבל שכך. מה שאני רוצה לומר לקוראים העתידיים של הספר בעברית הוא שיתייחסו אליו כיצירה עצמאית העומדת בפני עצמה. כסיפור. נבדל מכל עכבה שאולי תמצא את דרכה לתודעה שלהם. שלא יחשבו על זה שאני צעיר איראני, או על הקיצוניות השלטת במדינה שלי ומה עמדתה ביחס לישראל. אני שמח שהספר שלי יהיה בין הספרים הפרסיים הראשונים המתורגמים ורואים אור בעברית. מבחינתי זה מסר של שלום".
הכתבה פורסמה במקור באתר "שיחה מקומית"
עוד ב-mako גאווה: