נדב בושם וחזי כהן מעולם לא תכננו לגדל ילדים, אבל לחיים היו תוכניות אחרות עבור בני הזוג. השניים, שהיו משפחת אומנה לילד של פליטה אריתראית במשך שש וחצי שנים, מצאו את עצמם נאבקים באטימות של גורמי הרווחה, עד שלבסוף הוא נלקח מהם בלי התראה ובלי שניתנה להם האפשרות לראות אותו שוב. "י', ילד האומנה, נכנס במקרה לחיים שלנו ונכנס לנו גם ללב", מספר בושם בשיחה עם mako. "מי שהפתיעה אותנו הייתה דווקא המדינה, בדגש על משרד הרווחה".
את המסע המטלטל של בני הזוג מול שירותי הרווחה מביא בושם בהצגה "הוועדה", שעלתה בימים לבמה במסגרת פסטיבל הקומדיה הישראלי על שם קישון, ביוזמת משפחת קישון ותיאטרון האינקובטור. "חזי הופיע בהתנדבות בגן של עמותת אליפלט, הפועלת למען ילדי פליטים", מתחיל בושם לספר את סיפורם, שהחל לפני יותר מעשור. "הוא התחיל להתנדב שם באופן קבוע ושם לב שיש ילד אחד שתמיד נשאר בגן בסוף היום. הוא ניסה לברר מי אחראי עליו וגילה שאמא שלו משלמת יותר כסף כדי שהוא ישאר שם, ואחת לכמה חודשים היא הגיעה לבקר אותו".
באיזה מצב היה הילד כשפגשת אותו לראשונה?
"יום אחד עשו ריסוס בגן ואף אחד לא בא לאסוף אותו. זאת הייתה הפעם הראשונה שלקחנו אותו אלינו לכמה שעות, עד שהיה בטוח לחזור. הוא היה בן שנתיים וחצי אז, אבל נראה קטן מאוד לגילו. כמעט ולא הוציאו אותו מהלול. בדיעבד גילינו שאם לא היינו מתחילים לטפל בו הוא היה עלול לסבול מעיכוב התפתחותי. חזי גם שם לב שהוא סובל מגזזת וטיפל בו. כשהיה צריך לגמול אותו מחיתולים אף מתנדב לא הסכים לעשות את זה, אז לקחנו את זה על עצמנו. הוא פשוט היה לבד בעולם ואף אחד לא ראה אותו".
בושם מספר כי בין בן זוגו ובינו לא התקבלה "החלטה רשמית" לטפל בי', ולמרות שניסו לפנות למחלקת הרווחה של עיריית תל אביב פעמים רבות בנושא הם מעולם לא זכו למענה. "אחרי שהצלחנו לאתר את האמא בעצמנו היא הסכימה שנטפל בו", בושם נזכר. "הוא היה אצלנו בסופי שבוע, האכלנו אותו, עזרנו לו לחלץ עצמות כי הוא היה כל השבוע כלוא בלול. שמנו לב שהוא אוהב טבע, אז השתדלנו לטייל איתו ולקחת אותו לים. בחורף הזדעזענו מהתנאים בהם הוא נאלץ לישון אז לקחנו אותו לישון אצלנו ובבוקר החזרנו אותו לגן. כל אחת מהפעולות היו בהסכמה מלאה של האמא, שהופיעה ונעלמה לסירוגין".
קיבלתם במשך הזמן הזה סיוע כלשהו מהרווחה או המדינה?
"הלוואי שזה היה הסיפור. מחלקת הרווחה של עיריית תל אביב החליטה לתקוף כל דבר שעשינו. מבלי להתכוון, חשפנו את חוסר התפקוד של המערכת, והיא בתגובה פתחה מולנו במלחמה. ניסינו ליצור איתם קשר במשך יותר מחצי שנה, אבל הם לא הגיבו. בדיעבד שאלנו את הפקידים אם היינו אמורים להשאיר ילד קטן חסר ישע על המדרכה - והתשובה שלהם הייתה שכן". 
"אתה לא אבא שלו - אתה אבא של קומבינה"
מחלקת הרווחה החליטה להוציא את י' מחזקתה של האמא, ובתגובה בושם ובן זוגו שכרו עבורה עורך דין. "ידענו שאם זה יקרה נאבד איתו קשר", הוא מסביר. "האמא הייתה צריכה להוכיח שהיא כשירה ולטפל בו במשך שבועיים. אחרי שבוע, בעקבות איומי סכין מבן זוגה, היא התקשרה אלינו שניקח אותו חזרה. ברווחה אמרו לנו שאנחנו יכולים להגיש בקשה לאומנה, אבל כשעשינו את זה אז, עובדת סוציאלית אמרה לנו 'אין דבר כזה גייז שעושים אומנה, ואנחנו גם לא נמליץ על זה'".
בני הזוג הגיעו אז לעמותת אור-שלום, הפועלת לאיתור והכשרה של משפחות אומנה מטעם משרד הרווחה והביטחון החברתי, ושם החליטו להוציא את י' לבית קלט לתקופה של חודשיים, עד שבני הזוג יצלחו את מבחני האומנה. בתקופה הזו ראו השניים את י' רק אחת לשבוע, בביקור משותף עם האמא, שלא תמיד הגיעה. לאחר שעברו את כל המבחנים הדרושים, חזר י' אל השניים במסגרת אומנה. אמו של הילד נעלמה לתקופה ארוכה של שנה וחצי וכשחזרה במפתיע לתמונה עשתה הרווחה כל הניתן כדי להחזיר אליה את י'.
"רצינו להיות בקשר עם האמא ורצינו שהיא תהיה בקשר עם הילד", מספר בושם. "הצענו גידול משותף, כדי לתמוך בי' גם נפשית וגם כלכלית, אבל הרווחה הייתה עסוקה בלנסות לסכסך בין האמא לבינינו. הם אמרו לה שחטפנו אותו, וזאת גם הייתה העמדה שלהם כלפינו בבתי המשפט ובתקשורת - 'זוג לבן ועשיר חטף ילד שחור'".
האמא נפגשה עם י' בתדירות הולכת וגוברת, עד שברווחה החליטו שהוא צריך גם לישון אצלה. הפסיכולוגית הקלינית שטיפלה במקרה טענה כי הדבר לא פועל לטובת הילד, כך מספר בושם, וי' עצמו אף אמר כי הוא לא מעוניין בכך. בנוסף, כשהילד היה חוזר מביתה של האמא הוא היה מספר שהיא משאירה אותו לבד והולכת, אבל לטענת בושם פקידי רווחה טענו שהוא ממציא סיפורים. 
"הציפו אותנו עם זימונים וביקורים בוועדות, לפעמים בהתראה של כמה שעות לפני הפגישה", משתף בושם ומספר אף על אמירות הומופוביות שהוטחו בפניהם של בני הזוג. "באחת הוועדות של העירייה סיפרנו שלפעמים יש לו סיוטים בלילה והוא בא לישון יחד איתנו. עשו מזה עניין מטורף. זה השאיר אותנו בהלם. זה לא טבעי שילד רוצה להרגיש מוגן? אם היינו גבר ואישה לא היו מתעכבים על זה בכלל. בהזדמנות אחרת עלתה השאלה 'איך גבר שנמשך לגברים לוקח ככה ילד?'. במחלקת הרווחה ניסו בכל הכוח לצייר אותנו כזוג סוטים. השתדלנו לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי שיהיה לילד טוב, ובסוף עובדת סוציאלית אומרת 'אתה לא היית אבא שלו, אתה אבא של קומבינה'".
רשויות הרווחה העירוניות המשיכו לטעון שבני הזוג מרחיקים את הילד מהאמא ולא מופיעים לדיונים משפטיים, אבל שום דבר לא הכין את השניים לצעד הבא, כשי' היה בן תשע, שש וחצי שנים אחרי שהכניסו אותו לביתם. "אני בדיוק חזרתי מביקור משפחתי בארה"ב וחזי אמר שהוציאו לנו צו הרחקה מבית-הספר של י' ומהבית של האמא", מספר בושם. "התקשרתי למנהל בית הספר כדי לתאם שמישהו אחר יאסוף את י' והוא אמר לי שכבר לקחו אותו. גילינו שהילד נלקח ישירות מבית-הספר בליווי עובדת סוציאלית ושוטר. אפילו לא הייתה לנו הזדמנות להיפרד".
מספר ימים אחרי המכה שנפלה עליהם, שלח י' הודעה לבני הזוג: "אבא, אני רוצה לחזור אליכם". "היה אסור לנו אפילו לענות לו בגלל צו ההרחקה", נזכר בושם בכעס. "זה רוע שאין לתאר, בעיקר כלפיו. הוא היה בהלם, ברגרסיה קשה מאוד. ערערנו על ההחלטה בבית המשפט ואמרו לנו שאנחנו לא צד בעניין. י' ברח אלינו וסיפר לנו שהיא מרביצה לו, שהוא רוצה לחיות איתנו. הגשנו תלונה במשטרה, חזרנו לבית המשפט והעובדת הסוציאלית מטעם הרווחה טענה שהכל שקרים, שאין תלונות על אלימות מצד האמא, אבל יש תלונות על אלימות מהצד שלנו. היא גם טענה שאנחנו נותנים שוחד לילד ולאמא שלו. ומה היה השוחד? כרטיס רב-קו שהיה ריק מכסף. השופטת לא טרחה לבדוק את העובדות או לשאול את י'. ביטלו לנו לגמרי את האופציה לפגוש אותו וחייבו אותנו בכל הוצאות המשפט".
"הפרידה הייתה קשה, אבל אנחנו מבינים שזה לטובתו"
אחרי שהרגישו כי מערכות מרכזיות במדינה ירקו בפניהם, ביקשו השניים סיוע מארגוני הקהילה הגאה, אך לדבריהם הוא מעולם לא הגיע. "נפגשנו עם אנשים בכירים בקהילה והם דפדפו אותנו הלאה", טען בושם. "חלקם התעוררו כשכבר היה מאוחר מדי. אחרי שהבעתי את דעתי עליהם בפוסטים בפייסבוק למשל, קיבלתי מבול של קללות ואיומים. מה שאכזב אותי ופגע בי זאת ההרגשה השקופה שחוויתי בבית המשפט, אבל גם מול הקהילה, שאמורה להגן עליי, שאמורה להיאבק על הזכות של זוג גאה להיות משפחת אומנה. למדתי שאוהבים להשתמש בקהילה הגאה לצרכי שיווק, אבל לא נמצאים שם בשבילנו ברגע האמת. אלמלא החברים שלנו שהיוו את רשת התמיכה, לא היינו מצליחים לשרוד שום דבר מכל מה שקרה".
כשאסור לו ליצור קשר עם י' ועם תחושה שכל המערכות הפנו לו גב, פנה בושם ליצירה. "רציתי להעלות את המודעות למה שהמשפחה שלנו עברה, ולנסות להשפיע על המערכת האטומה", הסביר בושם. הפרויקט הראשון שיצר בשנה שעברה ועלה במסגרת מוזיאון תמונע, "חדרו של הבן", היה שחזור וירטואלי של חדרו של י'. לאחר מכן יצר בושם את הצגת היחיד "אתה לא אבא", שעלתה במסגרת 'פסטיבל תיאטרונטו' ואף זכתה בפרס הראשון בתחרות המונודרמות הקצרות.
עכשיו, עולה היצירה השלישית שלו: ההצגה "הוועדה", קומדיה הסובבת סביב ועדת טיפול והשגחה, אשר מתכנסת אחת לשנה ומחליטה האם להמשיך את האומנה, או להעביר את הקטין בחזרה אל הוריו הביולוגיים. במחזה החדש אנחנו מקבלים הצצה לוועדה טעונה במחלקת הרווחה בין איתן, אב אומנה, לבין חמש עובדות סוציאליות וילד נוכח-נפקד. "בהצגה אני דווקא מתמקד בחברות הוועדה", מסביר בושם. "איך הן לא רואות את מצוקת האדם שלפניהן, וגם לא את עצמן כשהן הופכות למקשה אחת. אני בוחר לשים את הזרקור על משהו שאף אחד לא מדבר עליו. הנושא הזה לא חשוף. זו לא הצגה מבחינתי, זו שליחות".
שבועיים לפני עליית ההצגה לראשונה, עזבו י' והאמא את הארץ בפתאומיות. "יום לפני הטיסה התקשרו אלינו מטעם הרווחה ואמרו ש י' עוזב יחד עם האמא לקנדה", נזכר בושם בעצב. "שאלו אותנו אם אנחנו רוצים 'מפגש מסכם' בעוד שעתיים. למרות ששוב הודיעו לנו מעכשיו לעכשיו, כמובן שביטלנו הכול והלכנו להיפרד ממנו. זה היה קשה, אבל אנחנו מבינים שזה לטובתו וזה הכי חשוב. בארץ הוא היה נשאר חסר מעמד לנצח. בקנדה תהיה לו אזרחות והזדמנות לחיים אמיתיים ומלאים. השתדלנו להכין ולחזק אותו לקראת הנסיעה והראינו לו איזה טבע מצפה לו שם. אנחנו תמיד נהיה כאן בשבילו, לא משנה מה המרחק הפיזי".
איך סיפור כואב כל-כך הופך להצגה קומית?
"כמו בחיים, המציאות יכולה להיות מצחיקה ומייאשת. בוועדות הרבות שעברנו הסתכלתי על הסיטואציות ועל ההתנהגויות של מי שעומד מולנו. עם כל הכאב, הכל היה נורא מגוחך, באמת. הטקסטים בהצגה הם ציטוטים מהוועדות המקוריות. חברות הוועדה אומרות משפטים בחוסר מודעות מוחלט, כמו 'אסור לכם להיקשר יותר מדי לילד'. אני זוכר ששלחתי את הסיפור לאחד מכתבי הרווחה של אחד העיתונים המובילים בארץ והוא אמר 'אנחנו לא מטפלים בסיפורים כאלה'. אבל אתה כתב רווחה, הסאטירה הזאת פשוט כותבת את עצמה".
יחד עם בושם, שכתב וביים את ההצגה, משחקות גם השחקניות נולי עומר, עדילי ליברמן, אורה מאירסון, מיכל אטלס ולאה יונגר. "הייתה לי תמונה ברורה בראש של איזה שחקניות אני רוצה בהצגה", מספר בושם. "כל אחת מהן מביאה צבע מיוחד לה. בזכות ההתמסרות והכישרון שלהן מתאפשר לי לספר את הסיפור החשוב הזה. אני אסיר תודה".
באפריל האחרון, הגיבו מחלקות הרווחה והחינוך של עיריית תל אביב לפניית "כלכליסט" בנושא: "מפאת החיסיון הקבוע בחוק, שלו זכאית המשפחה הביולוגית, לא נוכל להתייחס לגופם של הדברים. עם זאת נציין, כי ככלל אומנה היא דבר זמני ויש לקוות ולשמוח כאשר מתאפשר להשיב קטין חזרה לבית הוריו מולידיו. נוסיף כי כל החלטה הנוגעת לקטינים ניתנת אך ורק על ידי בית המשפט המוסמך, ולאחר ששקל את טענות כל הצדדים, וכי כל טענה בעניין זה יש להפנות לבית המשפט".