תעשיות הקולנוע והטלוויזיה תפחו בשנים האחרונות למימדים שלא הכרנו - יותר ערוצים ופלטפורמות סטרימינג, יותר חברות הפקה והרבה הרבה יותר יוצרים מוכשרים. היתרון: סוף סוף יש לנו אפשרות לצפות בסיפורים ולהכיר דמויות שלא זכו לייצוג ראוי בקולנוע, בין היתר להט"ביות. החיסרון: עם כל כך הרבה תכנים, קל מאוד לפספס יצירות שאסור לדלג עליהן, כמו הסרט "הדוד פרנק", שיצא לפני שנתיים וזמין היום לצפייה באמזון פריים.
לפעמים התחושה היא כי סרטים מספרים סיפור גאה על אותה תבנית - הדמות הראשית תהיה הומו, המשפחה תהיה שמרנית (אך אוהבת), לצידו תעמוד לפחות סטרייטית אחת שתחזיק לו את היד באהבה ותמיד יהיה נבל אחד עם הומופוביה מתובלת עם רוע טהור. "הדוד פרנק" לא חורג מהתבנית הזאת, אבל בניגוד לסרטים אחרים הוא מגובה במשחק דרמטי מוצלח, כתיבה חכמה ובימוי קולע.
הסרט מתרחש בשנות השבעים ובהתחלה נדמה שהדוד פרנק עצמו הוא רק דמות משנית לגיבורה האמיתית: בטי (סופיה ליליס), תיכוניסטית צעירה שמרגישה כמו הכבשה השחורה במשפחה הדרומית והשמרנית שלה. כמו כל נערה בגילה, גם היא משוכנעת שאף אחד לא מבין אותה, חוץ מהדוד החביב אך המסתורי, פרנק (פול בטאני), שחי אי שם בניו יורק הרחוקה. הוא מדבר איתה על ספרות, מעריך את האינטלקט שלה, מקפיד להבהיר לה שיש עולם גדול, עשיר וכיפי נורא הרחק מהפריפריה שגדלה בה, ומעודד אותה לרכוש השכלה גבוהה בדיוק איפה שהוא מוכר אותה: באוניברסיטת ניו יורק.
בטי מתחילה את לימודיה האקדמיים בניו יורק, כשהדוד היקר בצד השני של המסדרון. ערב אחד בו היא מרגישה הרפתקנית במיוחד ומסתננת למסיבה פרטית של הדוד שלה, שם מקבל את פניה בחור מזוקן עם מבטא קל - וולי. רק אז היא מגלה את הסוד הגדול: וולי הוא למעשה בן זוגו של פרנק מזה עשור, "אבל תשמרי את זה לעצמך, סבבה?", הוא מבקש ממנה.
ביום למחרת, אחרי שאביו של פרנק וסבה של בטי נפטר, השניים יוצאים למסע מניו יורק לדרום קרוליינה, שם העוף מטוגן, האנשים דתיים נורא, נערות בנות 18 הן כבר אמהות ושדים מהעבר שבים לרדוף את פרנק, שגדל במקום שהבהיר לו כי הוא אינו רצוי. למרבה המזל, גם בלי שביקש, לטיול מצטרף וולי, כדי לתמוך באהוב ליבו, גם ברגעים בהם הוא מתנגד כאילו התמיכה הזאת כלל לא מגיעה לו.
יש משהו מאוד בנאלי ב"הדוד פרנק", אבל זה לא בהכרח לגנותו. רוב הזמן, הביצוע של כל התחנות המוכרות בז'אנר ה"הומו עם משפחה שמרנית שמתעמת עם העבר שלו" נעשה בצורה מספיק מחבקת כדי שהסרט יהיה יצירה מושלמת לשעה וחצי של כרבול. 
ליליס, שהתפרסמה בזכות תפקידה בסרט האימה "זה" (וחדי העין יזכרו גם מ"חפצים חדים" המצוינת), חיננית, מאופקת ומצליחה להבהיר מה עובר על בטי גם כשהיא לא אומרת מילה, מבלי להידרדר למשחק מוגזם. חברי הקאסט סביבה עושים עבודה מצוינת, עם שחקניות אופי מנוסות כמו לויס סמית', מרגו מרטינדייל וג'ודי גריר, שבונות את אופי המשפחה של פרנק ובטי כאחת שכיף לראות איך היא פשוט מתנהלת.
אבל הסרט שייך לבטאני ("דוגוויל", "וונדה-ויז'ן"), שחקן בריטי שמוכר בעיקר מסרטי מארוול ומביא כאן את אחת ההופעות הטובות ביותר בקריירה שלו. פרנק בדילומו מיוסר בלי להיות בלתי נסבל, פגום בלי להיות מרתיע ולבבי בלי להיות מזויף. הוא אנושי, מכמיר לב ומכעיס, לפעמים בו זמנית, וההופעה שלו היא סיבה מספיק טובה לשקוע בצפייה.
אלן בול, שכתב וביים את "הדוד פרנק", הוא יוצר מוערך ומנוסה. הוא זכה באוסקר על "אמריקן ביוטי", הביא למסך הקטן את "עמוק באדמה" המופתית, שפרצה דרך עם הייצוג הגאה שלה, וגם את "דם אמיתי", שפשוט הייתה טראש סקסי וכיפי. "הדוד פרנק" הוא סרט אלגנטי שהופך לקראת סופו למלודרמטי, בדיוק כמו שתי הסדרות שכתב ידעו להיות. 
לקראת סוף הסרט, "הדוד פרנק" הופך מדרמה עדינה על אחיינית שלומדת מיהו הדוד שלה, שמנסה ללמוד בעצמו מי הוא, למלודרמה על עימות כואב עם פשעי העבר, אבל המעבר בין זה לזה לא הרמוני. זה לא פוגע בחוויה כולה, כי "הדוד פרנק" הוא סיפור יפה מהסוג המוכר, ולמרות שהוא עוסק בנושאים כבדים יש בו תמימות האופיינית בעיקר לסרטי ניינטיז על עיירות אמריקאיות נידחות כמו "עגבניות ירוקות מטוגנות" או "מגנוליות מפלדה". הוא אולי לא עומד בגאווה לצד כל אלה, אבל הוא הולך למלא אתכם בתחושת חמימות נוסטלגית מרגיעה. וגם יש בו הומואים, שזה תמיד פלוס.