ווילי גרסון, השחקן האמריקאי שמוכר בעיקר בזכות דמותו של סטנפורד בלאץ', החבר היקר וההומו מאוד של קארי בראדשו, גיבורת "סקס והעיר הגדולה", נפטר בשבוע שעבר ולקח יחד איתו את אחד המייצגים הסטריאוטיפים הכי נפוצים של אותן השנים, שהשתרשו עמוקות עד היום: סטריאוטיפ החבר ההומו.
בהוליווד יש מנהג מגונה מוכר וידוע ללהק סטרייטים סיסג'נדרים לתפקידים של דמויות להט"ביות, בדיוק כמו גרסון, הסטרייט, שגילם את דמותו האוחצ'ית של בלאץ'. אבל בניגוד לדמויות גאות אשר מגולמות על ידי סטרייטים, דמות "החבר ההומו" הכתה שורשים עמוקים בתרבות.
ייצוג סטריאוטיפי הוא דבר שכולנו צריכים להתנגד אליו. לא, לא כולנו אוהבים אירוויזיונים ומחזות זמר (למרות שהם כיפיים במיוחד), לא כולנו מדברים בקול מאנפף (למרות שלפעמים זאת דרך מאוד נוחה להעביר את הנקודה שלך) ולא כולנו נהיה החברים העליזים של נשים צעירות ושיקיות מהעיר הגדולה. אבל סטנפורד וממשיכי דרכו יכולים להציע שאולי גם מתוך הסטריאוטיפים השחוקים ביותר, אפשר להגיע לאנשהו. 
סטריאוטיפ החבר ההומו אולי שם את הייצוג הקווירי בקולנוע ובטלוויזיה בקטגוריה מסוימת, אבל דרך אותן דמויות הקהל הסטרייטי למד להכיר, להבין ולאהוב את הגייז יותר עם השנים - בהתחלה בתור דמויות משנה חביבות ולא מזיקות, ואז בתור דמויות ראשיות מעוררות השראה.
הומואים הופיעו בקולנוע ובטלוויזיה פופולרית כבר מאז סוף שנות השישים, אבל לעיתים נדירות הם היו דמויות ראשיות. בכנות, עם מה שדמויות גברים הומואים עשו כשכבר כן היו במרכז הסיפור באותן שנים, אולי באמת היה עדיף להידחק לתפקידי המשנה, או פשוט לא להופיע. גורלם של הומואים שזכו לככב בסרטים באותן שנים היה כמעט אך ורק של סבל ושנאה עצמית מזוקקים (כמו ב"הנערים בחבורה", שזכה לגרסה מחודשת בשנה שעברה) או של מוות.
טום הנקס (השחקן הנפלא והסטרייט) זכה באוסקר על כך שגילם ב"פילדלפיה" גבר הומו אשר גוסס מאיידס. לכאורה, זה היה רגע מפואר של ייצוג להט"בי שזוכה להערכה מהממסד עצמו, אבל הייתה בו גם הבהרה: אנחנו מתים על ההומואים, בעיקר כשהם מתים.
עם השנים, בנוסף למוות בתפקידים ראשיים, ההומו הסטריאוטיפי התמקם בעמדה נוחה יותר: החבר הכי טוב של הגיבורה. סטנפורד מ"סקס והעיר" הוא אחת הדוגמאות המובהקות המוקדמות לכך, ולמרות שווילי גרסון המנוח גילם אותו באהבה ובחן, התסריטאים של "סקס והעיר" בקושי נתנו לו קו עלילה משלו. קשה להאשים אותם: הסדרה סיפרה על ארבע נשים סטרייטיות, והמטרה לא הייתה לתת לו לככב, אלא רק להיות עזר כנגדה של קארי. אגב, סטנפורד זכה להיות תחת אור הזרקורים רק בסרט "סקס והעיר הגדולה 2", אז התחתן עם מרקוס, החבר ההומו של שרלוט, שהיה היריב שלו לאורך רוב הסדרה.
שנה לפני ש"סקס והעיר הגדולה" עלתה לאוויר, יצא לאקרנים הסרט "החתונה של החבר שלי", בו עמדה במרכז ג'וליה רוברטס, שגילמה אישה שמנסה להפריד בין החבר הכי טוב שלה לארוסתו רגע לפני חתונתם. לצידה, עמד רופרט אוורט, אחד השחקנים ההומואים הבולטים של הניינטיז, שגילם את ג'ורג', החבר ההומו והיקר שלה, שהיווה את קול ההיגיון בסרט: הוא זה שאומר לה בכל דרך אפשרית שהיא עושה מעשה שגוי מוסרית ושהיא מתנהגת כמו משוגעת. מצד שני, הוא גם זה התומך בה לאורך כל הדרך ואחרי שהתוכניות המרושעות שלה מתפוצצות לה בוודג', הוא זה שמנחם אותה באחת מסצנות הסיום הגדולות בתולדות הקולנוע. 
אוורט היה מועמד לפרס גלובוס הזהב על הופעתו בסרט, ופייר, חבל שגם האוסקר לא הרים לו באותה שנה. אוורט לא גילם את החבר ההומו בתור אוחצ'ה עליזה וקופצנית, אלא בקור רוח סקסי, אלגנטי וחומל כלפי חברתו המרושעת. למרות ההופעה המבריקה שלו אז, התסריט לא נתן לו הרבה מלבד הפונקציה הבסיסית הזאת; הוא פשוט פה כדי להרים לג'וליה רוברטס. אמנם ומגיע לג'וליה שירימו לה, אבל ג'ורג' עצמו היה מהמם מספיק כדי לקבל קצת יותר בשר מאשר הסרט נתן לו.
השינוי הגיע שנה אחרי "החתונה של החבר שלי". בשנה שבה "סקס והעיר הגדולה" עלתה לאוויר ושינתה את הדרך בה נשים וסקס מוצגים בטלוויזיה, עלה לאוויר סיטקום טלוויזיוני ששינה את הדרך בה אמריקה הסתכלה על גייז - "וויל וגרייס". הסיטקום המצליח והפופולרי לקח את סטריאוטיפ החבר ההומו והוציא ממנו קומדיה שנמתחה על פני 11 עונות, במרכזה זוג חברים: גרייס, מעצבת פנים יהודייה ורווקה, ווויל, החבר עורך הדין והמאוד גיי שלה.
אבל הפעם, באופן יוצא דופן, החבר ההומו לא היה שם רק כדי להחזיק לגיבורה את היד ולהריץ בדיחות על חוקן: הוא היה דמות ראשית לכל דבר ועניין. הוא עשה שטויות, הוא התאהב, הוא התאכזב, הוא רב עם גרייס והיו לו חברים הומואים משל עצמו. זאת לא הייתה סדרה מושלמת - וויל היה ההומו שסטרייטים רצו לראות, זה שמתנהג כמו כל "גבר רגיל" ועובד בעבודה מכובדת. היא גם לא שכחה להציב לצידו את ג'ק, שחקן כושל שהיה ההומו הסטריאוטיפי יותר, אבל גם הוא היה לא פחות ממהמם. "וויל וגרייס", שרכבה על סטריאוטיפ החבר ההומו אל פנתיאון הקומדיות הכי אהובות בטלוויזיה האמריקאית, שמה לצופה הממוצע דמויות הומואיות בטלוויזיה, בפריים-טיים, ובכך, הבהירה לו שאנחנו קיימים (ושאין עלינו).
דמות החבר ההומו לא באמת דעכה עם השנים, אבל לצידה עלו למסך הגדול והקטן יותר סרטים וסדרות שהציגו הומואים בתפקידים ראשיים, גם בלי שיצטרכו להחזיק לסטרייטיות את היד. לקראת סוף הסבב הראשון של "וויל וגרייס" על המסך הקטן, הוליווד התחילה לתפוס כיוון קצת שונה והתאמצה לתת לגייז ייצוג קצת יותר הולם - על המסך הגדול עלה הסרט "הר ברוקבק", שזכה בשלושה אוסקרים, "הכי גאים שיש" סוף סוף שמה את הלהט"ב במרכז ו- "טאץ' עליז לסטרייט שיעיז" הציגה הומואים לא כקבוצת גייז תומכים, אלא כמנטורים שיכולים ללמד הטרוז איך להתנהל בעולם בלי לעשות צחוק מעצמם.
לצד יצירות בהן גייז כיכבו בתפקידים הראשיים, דמות החבר ההומו זכתה ביצירות רבות לעומקים ורובדים שסטנפורד וג'ורג' לא הגיעו אליהם. מארק מ"בטי המכוערת" עדיין היה משני לבטי עצמה, אבל גם הוא זכה להתמודד עם קונפליקטים אמיתיים עם יותר מדמות אחת בסדרה. הוא התאהב יותר מפעם אחת, חנך את אחיינה ההומו-בארון של בטי ובאופן כללי, קיבל קווי עלילה שהבהירו שמדובר בדמות עגולה וחיונית לעלילה, ולא עוד אקססורי אנושי של הדיווה הראשית.
ב"כמה טוב להיות פרח קיר", סרט ההתבגרות המרגש מ-2012, פטריק (עזרא מילר) היה אחת הדמויות המרגשות בסרט, וגם הוא התפתח וגדל לכל אורכו. הוא אמנם היה משני לדמות הראשית, צ'ארלי, אבל זכה לקו עלילה משמעותי, מעניין ושובר לב.
אפשר לומר שהשינוי הגיע בין השאר בזכות העובדה שיותר כותבים גאים התחילו לכתוב דמויות גאות, כמו ראסל טי. דיוויס, שכתב את "קוויר בעיר" ו"החטא", או ג'וש תומאס, שיצר את "Please Like Me" ואף כיכב בה. ברגע שללהט"ב יש את המסוגלות לספר את הסיפור שלהם, יותר סביר שנראה דמויות גאות שמככבות בסיפור של עצמן, בלי לתמוך בסיפור של איזו סטרייטית שרק מחפשת חיזוק בעיר הגדולה. 
וכעת, בשנת 2021, אנחנו זוכים לראות את העונה השלישית של "חינוך מיני". לא מעט צופים יכולים להסכים שהדמות הטובה ביותר בה היא זו של אריק, החבר ההומו של אוטיס, גיבור הסדרה. אריק מדגים בדיוק איך אפשר להיות "החבר ההומו" מבלי להיות אך ורק החבר ההומו. הוא חווה, לומד, כואב, רב, טועה ומתבגר גם בנפרד מהדמות הראשית.
על המסך ניתן כעת לצפות ביותר סדרות שעוסקות בצורה ישירה ובלעדית בחוויה הלהט"בית על שלל גווניה, ובכל זאת, ראוי שניתן כבוד גם לאותו חבר הומו סטריאוטיפי, שטוח ושולי. הדמות שלו אולי לא עשתה הרבה כבוד לגייז ברחבי העולם, אבל היא זו שפרצה את הדרך בסדרות וסרטים אהובים לאורך השנים. היא אולי הייתה בשוליים והציגה את הגייז בחד מימדיות שגורמת לנו היום להתפתל בחוסר נוחות בכיסא, אבל היא הייתה זו שלימדה את הקהל שאנחנו יכולים להיות חברים נהדרים - ואפילו דמויות ראשיות יוצאות מן הכלל.