"סיפור הפרברים" הוא אחד האירועים הקולנועיים הגדולים של השנה, אחרי שהיה כזה לראשונה כבר לפני 60 שנה, ב-1961, עם עליית העיבוד הקולנועי הראשון למחזמר. רבות דובר עליו, אבל לא כולם יודעים כי אחד ממחזות הזמר הטובים והאהובים ביותר אי פעם יש מורשת להט"בית מפוארת, שבאה לידי ביטוי בדמות אחת שעד היום מצליחה לעורר מחלוקת: "אניבאדיס" ("Anybody's", או בעברית: "כל אחד").

זה נכון שכמעט לכל מחזמר יש איזושהי מורשת קווירית, מעצם העובדה שמדובר במדיום מאוד הומואי. החיבה של הגיי הממוצע לתיאטרון ומחזות זמר היא סטריאוטיפ די לעוס ואפילו טקס פרסי הטוני של 2011 נפתח בנאמבר "It's Not Just for Gays Anymore", כדרך לחגוג את העובדה שאפילו הסטרייטים, רחמנא ליצלן, יכולים להנות ממחזמר פה ושם. 

אבל הסטריאוטיפ הזה נכון במיוחד כשמדובר על "סיפור הפרברים", מחזמר שכמעט כל מי שהיה מעורב בכתיבתו והפקתו הוא גבר הומו. למעשה, הרעיון למחזה נולד מתוך סיפור אהבה גאה, מהסוג שהיינו מתים לדעת עליו יותר, ואולי היינו יכולים לדעת עליו יותר, אם שני הבחורים שבמרכזו לא היו מתים כבר כמה עשורים.

מתוך
אנסל אלגרט ורייצ'ל זגלר, מתוך "סיפור הפרברים" 2021|צילום: באדיבות פורום פילם

ג'רום רובינס, במאי הגרסה הקולנועית הראשונה של "סיפור הפרברים" וחבר הקהילה הגאה, נחשב עד היום לאחד הבמאים והכוריאוגרפים הגדולים הטובים ביותר בתולדות ברודווי. כדרכם של גייז בוהמיינים מוכשרים, הוא מצא עוד הומו בוהמיין מוכשר כמעט כמוהו, מונטגומרי קליפט, אחד הכוכבים היפים והעצובים בתולדות הוליווד, והשניים היו לזוג. עד היום לא ידוע מי הציע למי את הרעיון, אבל מסופר כי בשעה שאחד מהם נאבק עם מונולוג מתוך "רומיאו ויוליה", השניים פיצחו את הנוסחה: לספר מחדש את הטרגדיה העתיקה בתור מחזמר על נאהבים משתי כנופיות יריבות בניו יורק. 

לפרויקט צורף הומו נוסף, המחזאי ארתור לורנץ, שניצח על מלאכת התסריט והיה אחראי מאז לכמה מיצירות המופת הגדולות של התיאטרון המוזיקלי. את שירי המחזמר כתב סטיבן סונדהיים, שיצא מהארון 15 שנים אחר כך, כשהיה בן 40, ונפטר לפני שלושה שבועות. אז הוא לא ידע שהשירים שכתב למחזמר, כמו "מריה" או "אמריקה", יהיו לקלאסיקות, והוא גם לא ידע כי המחזות שיכתוב בעתיד יהיו כל כך מהפכניים, שהפזמונים ל"סיפור הפרברים" יהיו להערת שוליים בסיפור חייו. 

מתוך
מתוך "סיפור הפרברים"|צילום: באדיבות פורום פילם, יח"צ

בצוות שהביא לנו את "סיפור הפרברים" יש עוד אמן, שבניגוד לשאר לא היה צעיר ופוחז - ליאונרד ברנשטיין, שהיה כבר אז אחד מגדולי המלחינים האמריקאיים. הוא אמנם היה נשוי לאישה, איתה הביא שלושה ילדים לעולם, אבל ניהל במקביל מספיק רומנים חד-מיניים כדי שהארון לא באמת יהיה רלוונטי עבורו. 

כך קרה שביצירת "סיפור הפרברים", הגרסה המוזיקלית של "רומיאו ויוליה" ואחד הסיפורים הכי סטרייטים של כל הזמנים, היו מעורבים (לפחות) חמישה גברים הומואים. כשיודעים את זה, פתאום הפגם הרציני ביותר בעלילה, בה גבר ואישה מתאהבים עד כלות ביום אחד, והסיפור הופך לטרגדיה אפית עצומה יום לאחר מכן, נשמע הרבה יותר הגיוני. 

ולמרות שהסיפור מתמקד באהבה הבנאלית של גבר ואישה, בשוליו מופיעה דמות אחת שמרכזת את כל הערפול המגדרי שהצוות הגאה הדחיק: "אניבאדיס", חברת הכנופייה שעבור צופים רבים היא עוד טומבוי רגילה, אבל רבים אחרים רואים בה כייצוג טרנסי פורץ דרך. זהירות: ספויילר בהמשך הדרך. 

מתוך
אניבאדיס המקורית, מתוך "סיפור הפרברים" 1961|צילום: סיפור הפרברים, רוברט וייז, ג'רום רובינס, יונייטד ארטיסט

במרכז המחזה שתי כנופיות: הג'טס הלבנים והשארקס הפורטו-ריקנים. אניבאדיס היא חלק מכנופיית הג'טס, או לכל הפחות ממש מנסה להיות חלק מהם. בגרסה הקולנועית המקורית, היא מוצגת בתור נערה עם אנרגיה גברית, שסופגת מצד חברי הכנופיה דרישות כמו להתחיל ללבוש חצאיות ולהתנהג כמו בחורה אמיתית. היא זוכה לכבוד שלהם רק לקראת הסוף, אחרי שסייעה להם בדרכים שרק מי שגדלה בצללים מכירה, וזה גם השלב שבו אניבאדיס מבינה שהכנופייה אינה הסביבה שהיא מבקשת לעצמה. 

ב-1961, אניבאדיס הייתה אתנחתא. לא אתנחתא קומית, אבל גם לא דמות שמישהו לוקח ברצינות. הגרסה הקולנועית החדשה של סטיבן ספילברג באה לשנות את זה, ומנסה לתקן מספר טעויות שנעשו בסרט המקורי, בעיקר במחלקת הליהוק. במחזמר המקורי, וגם בסרט, רוב השחקנים שגילמו דמויות פורטוריקניות היו לבנים; בגרסה החדשה, כולם לטינים. מחשבה דומה הושקעה גם בליהוק דמותה של "אניבאדיס". במקור, זו הייתה הרקדנית סוזן אוקס, אך הפעם, לנעליו של אניבאדיס נכנס השחקן.ית הא-בינארי.ת אייריס מינאס. 

ב"סיפור הפרברים" מודל 2021, אניבאדיס זוכה להרבה יותר תשומת לב וניתן גם לא מעט כבוד למאבק המגדרי שלו. הפעם אין מקום לטעויות - אניבאדיס הוא גבר טרנסג'נדר והוא מבהיר זאת במהלך הסרט מספר פעמים. ברגע מצמרר ואגבי אחד, אחד מחברי הג'טס מתגאה בפעם בה הוריד מכנסיו של אניבאדיס והוכיח שהוא אישה. אבל לקראת הסוף, אניבאדיס מקבל להכרה מצד אחד מחברי הכנופיה, כשהוא משבח אותו על הישגיו ומכנה אותו "buddy-boy". 

מתוך
מתוך "סיפור הפרברים" (2021). משמאל: אניבאדיס|צילום: סיפור הפרברים, סטיבן ספילברג, MGM, פוקס המאה ה-21

יש שיגידו כי להתפתחות החיובית הזאת בייצוג הטרנסי אחראית תרבות ה-PC, ויש מי שיאמרו שעל כך אחראי ספילברג, אבל אם יש אדם לו ראוי לשלוח פרחים הוא הגבר ההומו השישי של "סיפור הפרברים" - התסריטאי טוני קושנר, שהגיע למחזמר הזה אחרי קריירה ארוכה ורבת הישגים, כשהמרכזי שבהם הוא "מלאכים באמריקה", אחת מיצירות האמנות הקוויריות החשובות בעשורים האחרונים.

אניבאדיס של קושנר מזכיר לנו כמה חשובה הסולידריות של הקהילה הגאה עם עצמה, במיוחד כשהעולם עוד לא רואה ברבים מאחינו ואחיותינו הטרנסים כשווי ערך. רק השבוע פורסמה הידיעה כי דמותו המשנית של אניבאדיס הובילה לאסור את הקרנת הסרט באיחוד האמירויות, בחריין, כווית, עומאן וקטאר. העובדה שמדינות מסוימות לא יודעות להבין מיהו להט"ב היא לא ידיעה מרעישה, אבל עברו כבר שישים שנה מאז שכמה דברים הומואים החליטו ש"רומיאו ויוליה" יעבוד טוב יותר בתור מחזמר על כנופיות, ובעשורים האלה אנחנו הבנו שאין הרבה דברים חזקים יותר מקבילה שיודעת איך לספר את הסיפור שלה. לכן עלינו להמשיך לספר אותו, בתקווה שעוד ועוד אנשים ישכילו להקשיב.