"אני הולך לשלם מחיר על החשיפה הזאת", אומר ישי מאיר לחנוך דאום בפרק הבא של התוכנית "טאבו", שעונתה השנייה עלתה השבוע ב"כאן 11", ואליה הגיע בעקבות מספר פוסטים שפרסם בפייסבוק שבהם שיתף את חוויותיו כהומו דתי.
מאיר (50), מדריך שיקומי ושחקן המשרת במילואים, החל את פעילותו הציבורית הגאה בתחילת שנות ה-2000, עוד לפני שיצא מהארון, ויודע שהזהות המורכבת שלו מעוררת לרוב תגובות מעורבות. הוא גדל ביישוב אלקנה, בעומק הציונות הדתית-לאומית, וכבר בגיל 12 חש שהוא נמשך לגברים. הדבר נשמר בסוד ופרץ החוצה רק עשור לאחר מכן, כאשר בישיבה שבה למד החלו שידוכים והוא נאלץ להתחיל לצאת עם בנות אך לא היה מסוגל לעשות זאת.
על עצמו מעיד מאיר שהוא נמשך מאוד ללימודי תורה ולא רצה בהתחלה לספר להוריו, אבל לבסוף אמו, דור שמיני בישראל, ואביו, ניצול שואה, לא עשו עניין גדול מהעניין והפכו לבעלי ברית. "אני מאוד דוס ומאוד בטוח בעצמי, אז לא הייתה לי בעיה", הוא מספר בשיחה עם mako על תהליך היציאה מהארון לקראת שידור הפרק בשני הקרוב (11.3).
"אני אוהב את הקדוש ברוך הוא ולהורים זה תמיד הכי קשה כי זה לא נעים", הוא ממשיך. "הדרך שלי לצאת מהארון הייתה לצאת בפני כולם שיספרו לכולם שיספרו להורים, וזה באמת מה שקרה בסוף. אח שלי שמע אותי מדבר ברדיו על זה שאני הומו, ואחי השני ראה אותי באיזו הפקה של סרט, והם סיפרו להורים. אמא שאלה אותי ואז סיפרה לאבא. הם לא רואים שום קונפליקט".
בתוכנית אתה מדבר על תהליך שעברת, שבו "פרצת מחסום" שמנע ממך להתאהב בגבר. מאז הבאת מישהו להורים?
"אני לא מייצג את הגיי הסטנדרטי. לא הבאתי להורים בן זוג כי לא הייתה לי זוגיות, ואני גם פחות מאמין בזה - אני מחפש חברות טובה. אני טיפוס מורכב ולא מוותר על דברים - אבל יש דברים יותר חשובים מהזהות המינית שלי, אני צריך מישהו שמבין מה זה אומר 'עולם של אמונה'".
מנקודת מבטו של מאיר, חלה התקדמות משמעותית בחברה כשמדובר על להט"ב דתיים, אך הוא מדגיש כי אין מספיק מענים להומואים שמרנים, כאלה שמתיישבים על צידה הימני של המפה הפוליטית. "יש התקדמות אדירה בזכות האינטרנט", הוא אומר. "פעם אנשים לא ידעו כלום, אבל היום כל דתי מכיר הומו וזה לא סיפור גדול. מצד שני, בגלל שצד אחד נהיה פופולרי מדי, הצד השני הקצין מאוד - הצד החרד"ל שמחבר להט"ב עם השמאל הפרוגרסיבי. הם רואים בנו ניסיון לשבור את קדושת המשפחה המסורתית. המאבק של הפרוגרס והקווירים, שלדעתי הוא פוליטי ולא שייך לנטייה מינית, פגע בנו".
מאיר ממשיך ואומר שמבחינתו כולם יכולים להיות להט"ב: חרדים, כהניסטים, אשכנזים, מזרחים, דתיים או חילוניים. "אבל אז הוסיפו לנו את ה-ק' של הקווירים - המגדריסטים שדוגלים בהגדרה עצמית של מגדר - ולטעמי זה עניין פוליטי", הוא אומר ומצביע על ארה"ב והתנועה הפרוגרסיבית. "מבחינת החרד"לים כל הומו הוא חייל של הפרוגרס שכל מטרתו היא לשבור את המשפחה היהודית ולהרוס את העולם".
אתה שותף לאמונה הזאת?
"אני מודע להרס שגורם הפרוגרס בעולם. אני שמרן, ימני ודתי, אבל אין לזה שום קשר למאבק הלהט"ב. כשאני יושב עם רבנים או אנשים שאין להם מגע עם עולם הלהט"ב אני מנסה להסביר שאדם בסך הכל רוצה אהבה, זוגיות ומשפחה - לא כדי להתריס ולהפגין אג'נדה, אלא כי הוא פשוט אדם. אם יש רווקה 'זקנה' בת 27 הם יתאמצו למצוא לה שידוך - אז גם בחור או בחורה להט"ב רוצים להשתדך ולקיים משפחה. הם אומרים לי 'אבל אתם צועדים במצעדי גאווה' - אבל אני לא צועד. אני נמשך לגברים וזה לא קשור לדעות שלי".
מה חילונים לא מבינים על חייהם של להט"ב דתיים?
"מה שחשוב לאדם דתי זה איך הקהילה שלו מתייחסת אליו. דתיים חיים בעיקר בקהילות והקהילה זה המשפחה. האם אפשר לבוא עם בן הזוג לשבת או לחג? אלו דברים שנראים קטנים, אבל הם מה שעלול לגרום לאדם להיכנס לדיכאון ולהתרחק גם אם הם לא קורים. רבים אמרו לי מפורשות: 'בקהילה שלי אני לא רוצה לראות זוגות להט"ב'". 
מאיר אמנם מכיר בשינוי הנרחב שמתחולל בקהילות הדתיות, אך יחד עם זאת הוא מוסיף כי בית כנסת הוא לא רק מקום להתפלל בו, אלא גם קהילה וקדושה, ושאפילו בקהילות ליברליות יחסית זוג הומואים זה "צורם". "גם לי זה צורם", הוא מציין. "בסוף יבינו שהאהבה היא אמיתית ולא כדי להתריס. אמנם עברו יותר מ-20 שנה מאז שהתחלתי בתהליך ויש התקדמות עצומה, אבל זה עדיין לוקח זמן. פעם ניגש אלי אדם מאוד דתי בבית הכנסת ואמר שהוא קרא את הפוסט שלי. בקהילה שלי יודעים שאני 'כזה' ומכבדים אותי, אבל יש גם אנשים שאמרו לי שהם ידאגו שהמדינה לא תסייע להומואים להביא ילדים. מבחינתי זה לא יהודי - זה רשע".
"היהדות לא אשמה שיש רב מקלל"
החשיפה הרחבה במגזר הדתי מעלה חששות אצל מאיר בעיקר להוריו ולפרנסה שלו, אך לדבריו המטרה מקדשת את האמצעים והוא פועל במקומות אליהם הפרוגרס לא מגיע - השטחים האפורים. על השטחים הללו מדבר בגילוי לב המשתתף הצעיר ביותר בפרק, ידידיה פינגרהוט, לוחם מילואים ששוחח עם mako על התוכנית כשהוא לבוש במדים. פינגרהוט (28), בעל עיניים גדולות מאירות וקול נעים, מעביר מסר אופטימי לגבי העתיד לבוא ומדבר בענווה על איך החיים הם לא שחור או לבן, וכי רוב האנשים, גם בעולם השמרני, הם אנשים טובים.
הסיפור האישי של פינגרהוט, שלו שבעה אחים ואחיות, הוא סיפור חיובי שמציג משפחה דתית שמרנית שאחד מילדיה יוצא מהארון והעולם לא חרב. היה לו חשוב להשתתף בתוכנית של דאום כדי להציף את נושא הילדים והמשפחה וכדי לשנות את הסטיגמה שהומואים הם בהכרח אנשים בודדים.
הוא גדל כילד סנדוויץ' במעלה אדומים, שם אביו למד בישיבת הסדר והכיר את אמו, והיציאה שלו מהארון הייתה בשלבים שונים. בגיל 13 חשף פינגרהוט בפני הוריו שהוא "סובל מנטיות הפוכות", וכיום הוא מדגיש כמה הטרמינולוגיה, אותה ספג מעלוני שבת בבית הכנסת, קריטית. גם "סובל", משמעותו רוצה לשנות, וגם "נטיות הפוכות", כאילו הדבר הפיך, שניתן לטפל בו. "אם אני אומר שאני הומו אז זו יציאה מהארון ואני הומו וזהו", הוא מסביר. "אבל אם אני אומר 'נטיות הפוכות' הרי שיש כאן בעיה שאני רוצה לשנות אותה". 
זה לקח זמן מה והוא מספר על התהליך, שכלל גם מפגש "תיקון" עם רב וזיכרון רומנטי על איך כתב "הומו לנצח" על החול בחוף הים, בפרק שעתיד להיות משודר בשבוע הבא בכאן 11, אך לבסוף פינגרהוט השלים עם נטייתו המינית. כשאנו שואלים איך הקשר שלו עם ההורים הוא מיד אומר "מעולה", ואז בגמגום קל מוסיף שאם שואלים אותו מה הקושי הגדול ביותר, "אז התשובה היא שאנשים שמאוד אוהבים אותי מצטערים באמת מהסיטואציה הזו".
"או שזה נוגד את תפישת עולמם, או שבעולם כפי שהם מכירים אותו, הם לא מכירים הרבה זוגות להט"ב עם ילדים", הוא ממשיך. "עצם ההצהרה שאתה בוחר לחיות כהומו גורמת להם לחשוב שתחיה חיים מסובכים ואני לא שותף לתפישה הזו, לכן זה מצער אותם. אני חושב שזה יותר פער בגיל מאשר פער דתי, אבל פה בדיוק הקושי: הצער שלהם הוא צער של אהבה ולא של שנאה; זה לא צער של הומופוביה אלא צער של 'מה, לא יהיה לך ילדים ומשפחה?', ולכן היה לי חשוב לבוא לתוכנית ולהגיד חד משמעית 'בטח שיהיו לי ילדים!'".
פינגרהוט למד בישיבה בדימונה, לדבריו מקום בעל אוריינטציה שמרנית נורא. "האנשים שם הם אנשים של אהבה וראש הישיבה שם מאוד אוהב אותי, וזה גורם לו צער, כי הוא באמת דואג לי", הוא אומר. "זה הופך את הקושי ליותר גדול כי אם מישהו שונא אותך אז פחות אכפת לך, אבל אם מישהו שאכפת לך ממנו אוהב אותך ומצטער בשבילך זה קשה יותר".
היו ניסיונות לטיפולי המרה?
"לא הייתה אלימות או איומים אבל כן היו מה שנקרא טיפולי המרה. הסיבה שרציתי לשנות היא לא בגלל שנאה עצמית אלא חברתית: אמרתי לעצמי שיש בי משהו שמתנגש בערכים שאני מאמין בהם ולכן אשנה את זה, ואז כן הלכתי למטפלים".
פינגרהוט מבקש להרחיב בנושא ומדבר על שתי תפישות העומדות בבסיס הגישה השמרנית. הראשונה זו תפישת היחסים היחסים בין גברים לנשים, בה הגבר הוא בעל הכוח והעוצמה והוא הנותן, והאישה היא בעלת העדינות והרוך והיא המקבלת. התפישה השנייה גורסת שאדם שאין בו את עוצמת הגבריות נזקק לגבר אחר שיעניק לו אותה.
"בטיפולים הם רוצים שנחפש את מה שעורר בך את חוסר הביטחון, כמו פגיעה מינית או טראומה אחרת, נחשוף אותה ואז תפסיק להיות הומו", הוא אומר ונותן בתור דוגמה את קמפיין מפלגת "נעם", שעסק בזמנו בנושא כשאחד מפעיליו אמר "אני רוצה שנחזור להיות הגברים של פעם, עם השערות בחזה". "זה חלק מהתפישה – למה יש כל כך הרבה להט"ב בימינו? כי הגברים לא מספיק גבריים וכי נשים יוצאות לעבוד. זה הכל יוצא מהתפישה של מהו גבר ומהי אישה".
למזלו של פינגרהוט, כך הוא אומר, הייתה עליו "השגחה עליונה, אם תרצה לקרוא לזה ככה", והוא מכריז בגאווה איך השתעמם בפגישות הללו כי לא מצא על מה לדבר עם המטפלים השונים אליהם הלך. "עד הצבא זה לא היה אישיו, כי לאורך התיכון הייתי בטוח שבעתיד זה יסתדר", הוא נזכר. "אחרי הצבא השתחררתי והתחלתי לצאת קצת עם בנות. חשבתי שאם אתנסה בזה זה יעבור, אבל אז הבנתי שלא".
אז איך זה מתיישב - הומו ודתי?
"אני לא הולך בארץ לא זרועה. תמיד אומרים שהדתיים נמצאים 12 שנים אחרי החילונים והחרדים נמצאים 12 שנים אחרי הדתיים, אז יש התקדמות. יש אפילו דף פייסבוק, 'וידויים של להט"ב דתיות ודתיים', ועלה שם פוסט של מישהו שמחפש קהילה דתית שתקבל אותו ואת בן זוגו. בתגובה היו עשרות אנשים שרשמו יישובים בכל הארץ - במרכז, בירושלים ואפילו ביו"ש – אז יש התקדמות גדולה ואני לא פורץ את הדרך בעצמי. אבל עדיין לא הגענו לנחלה ויש המון עבודה, כמה אנשים אמרו לי 'וואו אתה ההומו הראשון שאני מכיר'".
הרבה?
"זה קורה מדי פעם, ותמיד עולה השאלה 'איך הומו ודתי', אז אני מחייך ומסביר. יש לי נאום קבוע של המחשבות שלי שכתבתי ואני שולח אותו לאנשים".
משום שהשיחה עם פינגרהוט מתקיימת כשהוא לבוש במדים, אנחנו לא מצליחים להתאפק ושואלים אותו אם יש לו מסר לנבחרי הציבור שלנו כהומו שמשרת במילואים. שמו של חנניה בן שמעון, הלוחם שניטרל את המחבל בפיגוע במעלה אדומים בחודש שעבר, מיד עולה, ומוכיח את טענתו של פינגרהוט כי חלה התקדמות משמעותית בקהילות - הנה אדם הומו ממשפחה דתית מוכרת במעלה אדומים, לוחם מחוץ לארון - והכל בסדר.
"אני לא עושה מילואים בשביל פינדרוס או גולדקנופף ולא משרת אצלם", הוא אומר מיד. "אני בשביל עם ישראל וארץ ישראל וגם בשביל תורת ישראל. זה שיש כמה בריונים עם אמירות אומללות וציטוטים מיותרים זה לא אומר שהיהדות אשמה. יש לי חברים חילונים שמאתגרים אותי עם אמירות של רב כזה או אחר, אבל אני אומר שהיהדות לא אשמה שיש רב מקלל. הרוב הנורמלי לא אשם ולכן אני יותר אופטימי עכשיו".
דווקא מהמקום הזה, פינגרהוט מתעקש לסיים בנימה אופטימית ומסר מעודד. "המכה של ה-7 באוקטובר הייתה קשה, אבל גם ממכות קשות צומחים ואני מאמין שבסוף יהיה טוב - תהיה יותר אחדות והרוב הנורמלי יתאחד, וכמובן שהייתי שמח שמחר יחוקקו חוק שוויון זכויות לקהילה הגאה. אני בטוח שנגיע לזה, אפשר כבר לראות ניצנים של זה", הוא אומר. "החיים של הומואים שצמחו בקהילות דתיות הם טובים, יש להם עתיד והם מקימים משפחות. צריך לנפץ את הסטיגמה. בני נוער שקוראים את הכתבה הזאת - שידעו שהמצב שונה וישמחו".