יריות המחבל בפיגוע ברחוב דיזנגוף לפני שבועיים הכניסו את כולנו למצב אוטומט. באותה השעה ישבתי בבר במדרכה ממול, וממרחק של עשרות מטרים ניתן היה להבין מיד שמדובר באירוע חמור וחריג. שיחת הטלפון לאמא ואבא להודיע שהכל בסדר בוצעה עוד לפני שהגיעו האמבולנסים וניידות המשטרה הראשונות, ואיתם הנסיונות להרגיע את הסובבים ולהירגע בעצמי. במדינה המטורללת שלנו כולנו כבר רגילים לספור את הדקות עד הגעת כוחות הביטחון, לצלם את הטראומה בסמארטפונים, לגלות באמצעי התקשורת שהירי בוצע בבר שמזוהה עם הקהילה הגאה, ולעטות על עצמנו ארשת פנים מבוהלת. רגע, מה?
כמו נפגעי פוסט טראומה אחרים, אני זוכר את האירוע הזה באופן חלקי בלבד, אבל זכור לי היטב שפגשתי חבר שמפיק את אחד הליינים הגאים המובילים בעיר והיה גם הוא בסמוך למקום הפיגוע. שנינו גרים בשכונה כבר שנים, וגם הוא הופתע לגלות שיש ממש סמוך לביתנו בר גייז שלא שמענו על קיומו. כנראה שבערוצי החדשות עדיין חושבים שכל בר תל אביבי שנתון למתקפת ירי קשור אוטומטית לקהילה הגאה, כאילו לא עברו כמה שנים מאז הטבח בברנוער. הפיגוע הנורא והמסקנות האוטומטיות של התקשורת הציפו שוב את שאלת זכות הקיום של ברים שמייעדים את עצמם לקהילה בלבד. האם בתל אביב שכבר קרובה לעשור השלישי של המאה ה-21 עדיין יש צורך בגטאות האלו, במקומות שמראש מקיפים אותנו רק בבני דמותנו, שמבדלים אותנו?
לאורך שנותיי בחיי הלילה של תל אביב, כבליין וכשותף, לא הבנתי את הצורך בחלוקה הדיכוטומית הזו. באופן אישי הרגשתי נוח הרבה יותר במקומות שנחשדו דווקא בסטרייטיות-יתר, כיוון שאליהם יכולתי לצאת עם קבוצת החברים שלי, שבעוונותיה, מורכבת ברובה מסטרייטים. באופן מפתיע, באותם הברים הרגשתי הרבה יותר בנוח להתחיל עם בחורים אחרים, וגם כשטעיתי באבחנתי והתחלתי עם סטרייטים – הם לא חשו מאויימים וקיבלו זאת כמחמאה. הרגשתי בנוח פשוט להיות, ולא להיות מאופיין על ידי הבחורים שאני בוחר להכניס למיטתי.
אפורים, וטוב שכך
בעולם אוטופי, חגיגות המין הפרועות צריכות לכלול כל קומבינציה אנושית אפשרית. גברים ונשים, נשים ונשים, גברים וגברים. זה היופי שביכולת שלנו לאהוב ולהימשך אחד לשני כבני אדם, איש איש ומשיכתו. לדעתי, המציאות האוטופית הזו כבר איננה בגדר דמיון, אלא מציאות חיה וקיימת, כפי שמוכיחה, למשל, העונה הנוכחית של "האח הגדול". בבית בנווה אילן ישנם דיירים מקהילת הלהט"ב, כל אחד צבעוני בדרכו, אך דווקא העניין הלהט"בי בהם קטן משנדמה. שום דגל גאווה לא הונף עד כה. הם הלהט"בים החדשים: "הבן של השכן". ברק ומייקל נותנים לתכונות שהופכות אותם לטיפוסים מעניינים לסלול את דרכם ללב הקהל - מייקל בעדינות הנפש שלו, ברק באסרטיביות שמפגין - ולא לעצם היותם חלק מהקהילה. התכונות שלהם יכלו בדיוק באותה מידה לאפיין כל בן אנוש אחר, והם מסתכלים לסטרייטים שסביבם בלבן שבעיניים. זוהי האוטופיה האמיתית של ינואר אלפיים ושש עשרה, ולא המציאות האפלה של מבזקי החדשות של הפיגוע ברחוב דיזנגוף, שרומזת שיש מקומות שאפשר (אולי מתבקש אפילו) לפגוע בהם בגלל מי שנוהג לפקוד אותם.
בסופו של דבר, רובנו מרגישים "אפורים" כמו הלהט"בים בבית האח, ורוצים את הדברים הפשוטים שבחיים: לאהוב, להיות נאהבים, להרגיש חלק מהחברה, להקים משפחה. אני רוצה להאמין שרובנו מעדיפים את הדברים האלה על פני כל עופרה שעולה לבמה, ולא שיש שום דבר פסול בעופרה. הגיע הזמן לחזור להיות אפורים כמו גיבורי התרבות החדשים שלנו ולהתבגר מהפיטר-פניות שאפיינה בעבר את הקהילה. אין שום רע בסתם לצאת ולשתות כוס בירה בבר בדיזנגוף, לשמוח ולאהוב, ולא כל בר שיושבים בו גם גייז הופך מיד למזוהה עם קהילה כלשהי. באוטופיה של אלפיים ושש עשרה, ציון של בר כ"מקום שמזוהה עם קהילת הלהט"ב" מגוחך בדיוק כמו לציין "מקום שמזוהה עם קהילת הסטרייטים". באוטופיה של אלפיים ושש עשרה, בר בדיזנגוף הוא מקום שמזוהה עם כל אדם שמעוניין לשתות, לשמוח ולאהוב, ללא הבדלי דת, גזע, מין או מנוי בחדר כושר. ועכשיו אלך ללבוש שכפ"צ.