הצפייה בקליפ החדש של מרגול לליין ה"אריסה" הביאה אותי למחשבה על אודות אודרי לורד. מי מכם שמכיר את פועלה ודמותה, ובין אם לא, ודאי מבקש להבין את הקשר האסוציאטיבי בין שני הדברים. ובכל זאת, אודרי לורד הייתה אמנית-משוררת וסופרת אמריקאית, ובין היתר גם לסבית. שחורה. היא הייתה הראשונה לתבוע את המונח פמיניסטיות שחורה, שלימים הפך המונח לתיאוריה, שנולדה מתוך ביקורת כלפי הפימיניסטיות הליברלית הלבנה, שהתמקדה בחייהן של נשים לבנות ובחייהן. התיאוריה שלה מוגדרת גם כהצטלבות של זהויות מדוכאות, והיא מעמידה במרכזה את השאיפה להכיר בשונות ובמגוון הרחב שהתקיים אז בחברה. במילים אחרות, אודרי טענה להתעלמות מוחלטת כלפי נשים שהן שחורות בתוך מאבק פמיניסטי לבן.
לפני יותר מארבע שנים, כשחיי הלילה של תל אביב הציעו אפשרויות הרבה יותר מצומצמות לקהל הגאה, קיבלתי איוונט לפייסבוק האישי שלי תחת הכותרת "החינה של יותם פפו". זו הייתה התכנסות כמעט מחתרתית של קומץ הומואי במרחב תל-אביבי הגמוני שהציע ליינים שנכנסו תחת הכותרת הקלושה של "מוזיקה איכותית". אלו היו השנים הראשונות שלי בתל-אביב, כאחד שחוקר את המרחב שלו בתוך קהילה גאה, שהיא גם תל-אביבית בין היתר, והיה לה מודל אחד – מודל הומואי שהוא פועל יוצא של הגמוניות שולטת שיש לו סטנדרטים לכל מי שיוצא מהארון ונכנס בשערי הקשת הצבעונית. הנחתי שלהומואיות יש גוון אחד, והבולט מביניהם הוא התל-אביבי עם הטוסיק הלבלבן, שהחליק לנו בקלות בגרון.
ערבי החינה האלה שהתקיימו אחת לכמה זמן הם נדבך משמעותי בשינוי שהתרחש לו בארבע השנים האחרונות – קצת לאחר מכן הגיח ליין האריסה המזרחי, שהיה ערבוב של חינה, כפיים והרמות מהסוג הזה שהייתי מתבייש לדבר עליו כילד מזרחי. הייתי במסיבה הראשונה, השנייה וכן הלאה, והתרגשתי מהמגוון הכה רחב שפקד את המסיבה הזו שהתקיימה לה במרתפי מועדון הזיזי המיוזע בקרליבך 7.
אני זוכר בבירור את המסיבה הראשונה שהייתה משמעותית עבורי, כאחד שבוחן את הזהות שלו בתוך קהילה מדוכאת שהיא מובלעת בתוך חברת מדכאת. מצאתי את עצמי עם זהות כפולה – אני הומו, או הומואית, וגם מזרחי. מהבחינה הזו, לארון שלי היו שתי דלתות – זו המזרחית, וזו ההומואית. החינה של יותם פפו הייתה מתפרצת לרחבת הריקודים, וכל מחשבה מדכאת על תרבות כפיים וחאפלות התנדפה לה באותם רגעים – הקהל היה מורכב מהומואים מכל מין וצבע – המונח סלקציה היה מחוץ לתמונה; מזרחים, אשכנזים, ימנים, שמאלנים, היפסטרים מתמזרחים, ביתריסטיות, וכולם מרימים ידיים בלי בושה. קיבלתי תוקף לשתי הזהויות שלי, והאלטרנטיבה החדשה שהביא עמו הליין הזה היה מרענן ובישר על רוח חדשה, שאיימה להפיל את המודל ההומואי האירופאי – בית בצפון תל-אביב, אבא ואבא, הכלב והילד שהגיע מרחם הודית או אסייאתים.
זה ריגש אותי משום שזה היה קול מרענן ששבר את המודל המצומצם שהניח ביסודותיו הטרוסקסואליות והגמוניה אשכנזית. נדמה היה שלתל-אביביות יש איזה מונופול על עיצוב הזהות ההומואית, דבר שחייב אותך אז לעבור איזה תהליך חיברות כדי להיות ההומו האידיאלי שמרקד לצלילי מוזיקה איכותית.
ככה, באבחה אחת, הצליחו באופן מעורר השראה כל מי שלקח חלק בליין הזה להנגיש את ההומואיות גם לפריפריות, ובישרו על האפשרות הנוספת – וואדג' מבת ים גם נלקח בחשבון, וזה בסדר. אתה יכול להרים בכפיים, ולהמשיך לגור בפריפריה ולא לעבור לתל-אביב, ועם זאת להיות הומו גאה. אין לזה סטנדרטים, גם אם יאמרו לכם אחרת.
הליין תפס את מקומו כאחד הליינים המצליחים בעיר, בעיקר בגלל העובדה שהוא הרחיק ממנו כל מימד של סלקציה בוטה שמבקשת ממך לעמוד בסטנדרטים שנקבעו מראש. אז, במתרפי מועדון הזיזי בקרליבך, זה הרגיש כמו התקהלות של פנתרים ורודים, שמבקשים ליצור שפה חדשה משלהם, שהיא נטולת כל מימד של שיפוט שיש לו קשר לזהות או לצבע, והיא טומנת בחובה סאב-טקסט שהוא חד וברור – יש דרכים נוספות להיות הומו.
השבוע נתקלתי בקליפ החדש של מרגול לאריסה, שחגגו 4 שנים של פעילות נמרצת בחיי הלילה הגאים של תל-אביב. מעבר לעובדה שהקליפ עשוי במיטבו, בעיקר בזכות הבימוי והרעיון המבריק של עומר טובי, לנוכחות של אוריאל יקותיאל סביב פליטים מודרים בשכונה מודרת בדרום תל-אביב, הייתה משמעות נרחבת הרבה יותר ממה שיכולתי לשער - אני ממש לא מתכוון להיכנס לסוגיית היורדים לברלין, על אף שהקליפ מדבר במישרין על אותם אלה שמלקקים מילקי זול בהרבה מהישראלים.
מעניין אותי ההיבט החברתי והמסר הסמוי שארב לי מבין קפלי הצווארון הויקטוריאני שהתלבשו על דמותו של אוריאל – פה זה לא אירופה זו קריאה לאפשרויות נוספות בתוך ההגמוניה התל-אביבית האשכנזית.
לאורך כל הדרך חשבתי על עצם האפשרות שהקליפ הזה ירחיק לכת עם הגעתו לשכונות פריפריאליות או אפילו סתם למקומות שהרוח התל-אביבית לא נושבת בם. הקליפ מנגיש צבעוניות וגוון חדש במקומות שהשטח בהם הוא בעיקר שחור או לבן - אלטרנטיבה נוספת. אתה יכול להגיע מבת ים או מקריית גת, ולהמשיך להשתייך למקום ממנו באת, בלי להתנצל על כך או להתכופף למול צווים קהילתיים שיש בהם כדי לבקש אותך להתאים את עצמך אליהם כדי להרגיש שייך.
ככה, באופן אסוציאטיבי שאינו ניתן להסבר, מצאתי את דמותה של אודרי לורד השחורה-המזרחית בתוך קליפ משעשע למדי, שיותר משהוא משעשע – הוא מהווה משב רוח רענן ברחובות הסרוחים והמדוכאים של דרום העיר, ויש בו כדי להעמיד במרכז את מי שנדחק בעבר הצידה.