לפני כשלושה שבועות יצאה שרת המשפטים וחברת הכנסת איילת שקד בהצהרה חד משמעית, כי מי שחושב שלהומואים ולסביות יש הזכות להינשא במדינה הזאת, שלא יצביע לה או לבנט. כשסיימתי לכעוס, ישבתי וכתבתי לה מכתב. ניסיתי שלא להראות לה כמה אני כועס, אלא להראות לה עד כמה אני פגוע, כישראלי, כיהודי, כאוהב הארץ ובעיקר כבן אדם. את המכתב שלחתי אליה בתיבות הפייסבוק והאינסטגרם האישיות שלה, מאוחר יותר גם פרסמתי אותו בפייסבוק האישי שלי. מאות אנשים הגיבו למכתב, איילת שקד לא נמנתה ביניהם.
ניסיתי להבין למה ומה בהתבטאות של השרה שקד כל כך צרם לי, ובמה היא שונה מהתבטאויותיה בעבר. חזרתי וקראתי אותם שוב ושוב, והבנתי: מה שהפריע לי לא הייתה העובדה הפעוטה שבאותן מילים שוב נשללות ממני הזכויות הבסיסיות שמגיעות לי כאזרח המדינה, או "רק" כבן אדם, מה שהפריע לי היא בחירת המילים "במדינה הזאת". מה זו ומי זו ה"מדינה הזו" שהשרה שקד מדברת עליה? והאם במדינה הזו יש מקום גם בשבילי?
המשכתי לחיות את הימים שבאו אחרי עם האווירה העכורה שנוצרה בתוכי. הסתובבתי ברחובות תל אביב, הבטתי סביבי וניסיתי לזהות כמו במשחק מחשב, מי הם האנשים העוברים ושבים מולי שאותם השרה שקד מבטאת בקול. מי הם אלו שמחייכים אליי ואל כריסטוף בן זוגי ברחוב כשאנחנו הולכים יד ביד, מי הם אלו המסתכלים באיבה וגם מי אלו שעבורם זוג גברים מאוהבים בנוף של קינג ג'ורג' לא מהווים יותר רגשות או התייחסות כלל.
בבוקר של יום שישי קמנו עם צורך להתאוורר מהעיר. ארזנו תיק קטן, ביקשנו וקיבלנו מאמי את האוטו, הכנסנו אליו כמה דיסקים של מדונה, קרטון חלב סויה, שלושה בקבוקי יין, את אוזגה הכלב חסר הפרווה שלנו, ויצאנו לכבוש את הגולן. רצינו לראות שלג, רק שהדרכים היו חסומות. בסופו של דבר ראינו שלג, רק שהשעה הייתה כבר כמעט חמש, השמש כמעט ונעלמה, הצורך במקלחת גבר והעייפות הלכה והתגבשה.
החלטנו להישאר בצפון ומיד חיפשנו את אופציית הלינה הזולה. חצי שעה מאוחר יותר מצאנו את עצמנו בטבריה, או כמו שצוין בבוקינג דוט קום: "500 מטר ממרכז העיר". עלינו אל יחידת האירוח וגילינו את המפתח בדלת, כשאליו מחובר פתק קטן שבו כתוב: "מצטער שלא יכולתי לחכות לכם, השבת נכנסת עוד רגע, נתראה במוצ"ש". "אולי זה טוב שהוא לא חיכה, אולי היינו כל כך מבהילים אותו שאפילו לא היה פותח לנו את הדלת". זיהיתי שלכל גופי התאורה בדירה ישנה האופציה לשעון שבת, שהדוד נדלק ונכבה באופן אוטומטי ושהמטבח מאובזר אך ורק בכלים חד פעמיים. "אוקיי בייבי, הגענו למקום כשר, אבל לא נורא, יש לנו ג'קוזי ושלושה בקבוקי יין, מה עוד אנחנו צריכים?".
התנשקנו ופסענו לחדר השינה לעשות את מה שכל זוג מתבקש לעשות בהגיעו לצימר בסוף שבוע. על הדרך החלטנו למלא את האמבט מים, הדלקנו חימום בחדר השינה, וכל שנותר הוא לפתוח את היין ולקפוץ אל תוך המים מלאי הקצף. "אין פותחן", כריסטוף צועק לי מהמטבח, ורגע אחרי שנינו עטופי מגבות מחפשים ביוטיוב סרטוני הדרכה כיצד לפתוח בקבוק יין בלי פותחן. כריסטוף, שידוע כאיש לא עצלן, המשיך להתעקש ולהאמין שיצליח לפתוח את בקבוק היין בעזרת דפיקות עם גב הנעל על קיר. אני, שידוע כחסר סבלנות, התלבשתי וירדתי אל הרחוב כדי למצוא בר, מסעדה או שכן קרוב שיוכל לתת יד או לפחות פותחן.
כל כמה מטרים שמעתי קולות של אנשים, ובכל פעם שהתקרבתי ראיתי משפחה דתית נוספת אסופה מסביב לשולחן, אני אמות ולא אגש ואפריע להם, בטח לא עם איך שאני לבוש, חשבתי לעצמי. המשכתי ללכת יותר מעשרים דקות, איש לא עבר על פניי ברחוב, גם לא חתול.
"יש לי אח כמוך"
"צריך עזרה צדיק?", לפתע שמעתי קול בוקע מאחת המרפסות שמעל ראשי. "האמת שאני כאן עם… חבר", גמגמתי, "אנחנו נשארים לסוף השבוע, הבאנו יין, לא חשבנו על להביא פותחן". "בוא תעלה - תפתח את היין", הוא אמר. בזמן עלייתי במדרגות וידאתי שהנייד שבכיס על שקט, שהכובע צמר המאוד ורוד שלי ביד ולא על הראש, ושאת שרשרת הכסף הענקית והמרשרשת שלי אכן השארתי בחדר. נעמדתי אל מחוץ לדלת ביתו של הבחור, ורגע לפני שנפתחה, נחתו עייני על עיניה של חברת הכנסת ושרת המשפטים שקד. קפאתי במקום לנוכח תמונת הקלוז אפ הענקית של שרת המשפטים, ונדהמתי לראות שיש מי שלא רק מסכים איתה, אלא גם כנראה מעריץ. הדלת נפתחה והבחור הזמין אותי להיכנס. ניסיתי להיות חדור מטרה, לזכור למה באתי ולדעת שאני בדרכי חזרה לג'קוזי עם כריסטוף והיין האדום, בלי דרמות, בלי וויכוחים, בטח שבלי שרת המשפטים ובוודאי שלא בשישי בערב.
לפתע רצו אל כיווני שלושה קטנטנים מאירי פנים. "אבא מי זה האיש הזה?", הם שאלו. "זה איש נחמד שצריך לפתוח את היין שלו". "מאיפה הוא?". "אני גר בתל אביב", עניתי. "איפה זה תל אביב?", הם שאלו והוא ענה: "לכו לעזור לאמא". "אז מאיפה אתה בתל אביב?". "אנחנו גרים בכרם". "אתה וחבר שלך?", "כן", עניתי וקיוויתי שזה לא יהיה הרגע בו איילת שקד תקפוץ מתוך בקבוק היין, ותטיל עליי כישוף שיגרום לי לישון עד לביאת המשיח.
"יש לי אח כמוך", הוא אמר לי, "ואני אוהב אותו מאוד למרות שאנחנו מתראים אחת לכמה חודשים". "מצחיק", אמרתי, "לי יש אח כמוך. בעצם אולי לא לגמרי כמוך, אבל אם שמים את 'כמוני' ו'כמוך' בתבניות, אז כן, הוא כמוך, אבל כנראה אחר לגמרי". "יש לכם איפה לאכול ארוחת ערב? אנחנו בדיוק מתיישבים לאכול, אשתי הכינה צלי בשר עם תפוחי אדמה". "לא לא, תודה, אנחנו מסודרים עם אוכל וגם טבעונים ככה ש... אבל תודה רבה", ניגשתי אל פתח הבית ופתחתי את הדלת. "שבת שלום", אמר הבחור והושיט לי את ידו ללחיצה וכך עמדנו שם בערב שישי בפתח ביתו, לוחצים יד, הוא ואני אל מול תמונת ענק של איילת שקד. "אתה יודע, היא לא הייתה מזמינה אותי לעלות אליה ביום שישי בערב כדי לפתוח את בקבוק היין", אמרתי. "לא, היא לא", הוא הסכים והוסיף, "אבל לא כולם פותחים יינות או דלתות לאחרים, ויחד עם זה, אם לא פתחו פעם אחת זה לאו דווקא אומר שגם לא יפתחו בעתיד".
>> "קרא לי בשמך" הוא הסרט הגאה החשוב של העשור
>> יניב ביטון: "המסע חזרה לארץ היה מבצע צבאי לכל דבר"
יצאתי מביתו של הבחור מטולטל ומרוגש. הבנתי שלא משנה באיזה אור הממשלה או חבריה ינסו להציג את המציאות והשוני של יושבי המדינה הזו, בסופו של דבר במפגש אנושי, פשוט וקצר, כמו זה שהיה לי הערב עם הבחור ושלושת ילדיו, מדינות יכולות לקום וליפול, עולמות יכולים להסתובב על צירם, או לפחות עולמו של כל אחד מאיתנו וגם הוא עצמו. חזרתי אל החדר, כריסטוף הצליח לפתוח את היין עם הנעל על ידי דפיקות בקיר. נכנסו לג'קוזי ונראה לי שנשארנו בו עד צאת שבת. איילת שקד עדין לא ענתה למכתב שכתבתי לה, אבל כבר הפסקתי לחכות. השינוי כנראה לא יגיע ממנה, הוא יגיע ממפגשים מקריים בין אנשים, אחד ששוכח פותחן יין והאחר שיבחר לפתוח אותו בשבילו.