תמיד ידעתי והרגשתי שמשהו "לא בסדר", שמשהו אצלי פשוט נחווה אחרת. התחושה הזאת קיבלה ביטוי כבר בגיל 5, אז ידעתי להגיד שאני שונא שמלות והן גורמות לי לבכות. כשהתחלתי להשתתף בשיעורי ספורט וחילקו אותנו לבנים ובנות, אף פעם לא הבנתי למה משייכים אותי לקבוצה הלא נכונה, וכשההורים היו מביאים לי מתנות "של בנים" הרגשתי שבאמת רואים אותי, או לפחות מרגישים משהו. דיבורים ראשונים בבית על "שינוי מין" התחילו אחרי שדנה אינטרנשיונל זכתה באירוויזיון. השיח לא היה פוליטיקלי קורקט ולא הבנתי לעומק מה זה בדיוק אומר 'הבן שהפך לבת', אבל זה היה רגע משמעותי מאוד בחיי.  

עם השנים ההורים התחילו לזרום איתי על בגדים יוניסקס, או כאלה שלפחות לא נראים ממוגדרים מדי, אולי כי הם חשבו שזה רק שלב בדרך ובטח יעבור בהמשך. אבל זה לא עבר. זה רק התעצם והתחזק עם השנים - ההרגשה שמשהו בי שונה, שמשהו צריך להשתנות ושכנראה נולדתי בצורת גוף שגויה.

מאז הילדות סיגלתי לעצמי גינונים של "בנים", או חיקיתי את ההתנהגות של אבא שלי, בין אם זו הייתה ההליכה או תנועות גוף והבעה עצמית. תמיד צחקתי שאני לעולם לא אהיה כמוהו, אבל היום אני העתק מדויק שלו. בגיל 16 כבר ידעתי להגיד ש"יש לי ידיים של בן", ושהגוף שלי הוא ממש לא "גוף של אישה".  

ליעד ינשוף סויסה (צילום: פרטי)
ליעד ינשוף סויסה|צילום: פרטי

אחרי הצבא הגעתי לאיגי עם חבר, שביקש להגיע בפעם הראשונה עם מישהו מוכר, אבל מה שהתחיל כרגע משמעותי עבורו הפך להיות הבית, המרחב הבטוח והמקום ששינה את החיים שלי מקצה אל קצה. שם, בפעם הראשונה, הבנתי מה זה מין ומגדר, מה ההבדל ביניהם, וגם שלא חייב להיות קשר בין השניים. פתאום נפל לי האסימון.  

התחלתי לחקור את הנושא מכל כיוון אפשרי, ניסיתי ללמוד את ההשפעות, התוצאות, ההשלכות, דיברתי עם מדריכות, חברים וחברות, אבל תמיד היה בי פחד - מכאב, מהשינוי, מהסביבה ומחוסר קבלה. אז חזרתי לארון שוב ושוב, עד שבסוף העשור השלישי לחיי נפער בלב שלי חור, שרק חיפש להתמלא מחדש. התחלתי לבחון עם הסביבה הקרובה את העניין עם שינוי לשון פנייה, ומשנה לשנה השיער שלי הלך והתקצר יותר ויותר. מאותו רגע החור בלב התחיל להתמלא מחדש והבנתי שזה הכיוון הנכון עבורי - שזה בדיוק מה שצריך לקרות. 

אחרי שבחנתי כל פרט אפשרי והסתובבתי שלוש שנים עם ביינדר (משטיח חזה), הגעתי למרפאת "קשת" בוולפסון, כדי לעשות את הצעד שבסוף סוף יקרה אותי לשלמות עם עצמי ועם הגוף שלי. שם - נולדתי מחדש וקיבלתי את החיים שלי בחזרה. מהרגע שנכנסתי למרפאה קיבלתי יחס חם ונעים מכל הצוות הרפואי שמלווה את התהליך, קיבלתי הסברים מפורטים, הפכו אותי לחלק פעיל בהליך, שאלו אותי לגבי ההעדפות שלי מבחינת הנראות ואפילו באיזו מחלקה ארצה להתאשפז ללילה שאחרי.  

ליעד ינשוף סויסה
ליעד ינשוף סויסה

בדייט הראשון אמרתי לבת הזוג שלי שלא תתרגל למה שהיא רואה כי זה הולך להשתנות, אבל היא הייתה שם לאורך כל הדרך, הציגה סיכונים, חלקה איתי פחדים וידעה להחזיק לי את היד ולא לעזוב. בקרוב תמלא שנה מאז שד"ר יעקב פרנד וד"ר ריבי חייט שינו לי את החיים, או יותר נכון - נתנו לי את החיים שלי במתנה, עם התוצאה הטובה ביותר שלא יכולתי אפילו לשער לעצמי. את התודה שלי הם שומעים ומשיכו לשמוע בכל ביקור, אני ממש מקווה ומאחל שעוד א.נשים יזכו לעבור את אותה חוויה שעברתי בזכותם.

היום אני אדם אחר לגמרי, מכל הבחינות, זה שינה אותי, זה העצים אותי ואת הנוכחות שלי. החברים והחברות אמרו ש"זה משהו שהיה צריך לקרות כבר מזמן". מול ההורים מדובר בתהליך מתמשך. להבין את החוויה, ההתמודדות והקושי שלהם, את הפחד שלהם מהחיים שיהיו לי ואת הרצון שלהם שתמיד יהיה לי טוב. זה להבין שזה לא שהם לא יקבלו אותי, הם פשוט צריכים זמן לעכל את הבשורה, להשלים איתה. המשפחה שלי לומדת בכל יום עוד קצת, אבל הכי חשוב - אנחנו יחד בתהליך הזה.