לפני הכל, חשוב לי להתחיל עם אמת פשוטה - אני איל, והרבה לפני הזהויות השונות שלי, אני קודם כל בן אדם. אנשים שונים מכירים אותי לפי הזהויות השונות שלי, אבל הרבה פעמים הם מנסים להכניס אותי לגבולות הנוחים להם, לתבניות שהחברה לימדה אותם. למען האמת, אני בעצמי חיפשתי כל חיי את השבלונה הנכונה.
בכל הזהויות הנפלאות האלה זכיתי בעיקר בזכות המשפחה בה בורכתי, שהיא גם מחוברת ומחויבת ליהדות וגם ליברלית. הורי עלו לישראל מארצות הברית ואנחנו חברים בקהילת "כל הנשמה" הרפורמית בירושלים. ילדות בסביבה שכזאת, בה שני העולמות חיים יחד בסינרגיה, היא משהו שהחברה הישראלית לפעמים לא יודעת איך לעכל.
מצד אחד, המסורת והמנהגים היו משהו שמאוד חשובים לנו, אבל האופן בו יצרנו את החיים בבית מדגיש שוויון בין המינים, זאת אומרת שגברים ונשים יכולים מבחינה דתית לעשות את אותם הדברים. אנחנו מאוד מחוברים למסורת וטקסים, גם אם לא מקיימים את כל החוקים. כן, אנחנו מדליקים טלוויזיה בשבת, אבל אנחנו גם עושים קידוש, מתפללים, שומרים על מנהגים כמו הרבה משפחות בארץ.
מצד שני, המשפחה שלי אפשרה לי להיות מי שאני. ההורים שלי היו מאפשרים לי ללבוש שמלות לגן אם רציתי, בלי דרמות, וכבר בגיל מאוד צעיר הייתי מרים מופעי דראג בסלון לכל המשפחה. אמא שלי תמיד הסבירה לי שיש מגוון של זהויות מיניות ומגדריות, לא משהו שבדרך כלל קורה בחברה. כשאני חושב על זה לעומק, אבא שלי, הסטרייט, צעד ביותר מצעדי גאווה ממני. 
אבל לא רק המשפחה הגרעינית שלי הייתה ליברלית, אלא גם בית הכנסת בו גדלתי, שהיה מציין אחת לשנה את "שבת הגאווה", אז אין זה פלא כי ביום בו יצאתי מהארון זכיתי לשמוע מהמשפחה ומהקהילה יותר "מזל טוב" מאשר ששמעתי באירוע בר המצווה שלי.
אבל שאר העולם, שלא גדל בבועה בה אני גדלתי, לא הצליח להכיל את כל השילובים האלה ובמהלך השנים חוויתי השפלות, שמועות והומופוביה. בתקופת השירות הלאומי, לדוגמה, גרתי בדירת בני שירות בתל אביב, וכבר בדקות הראשונות שלי במקום שאלו אותי שאר בני השירות בטון מאיים אם אני הומו. "היה אחד כזה שלא שרד את הלילה, זה לא טוב לדינמיקה הגברית", הם טענו. למרות שהייתי מחוץ לארון, הסתרתי את הזהות שלי מהם, עד שכבר לא יכולתי. מאז שסיפרתי להם, הם סירבו לדבר איתי. "תשמור את מה שאתה עושה מחוץ לבית ואל תכניס את זה לפה", נאמר לי באחת השיחות האחרונות עם בני השירות.
גם הזהות הדתית שלי ספגה לא מעט מהלומות. במשך שנים התביישתי לומר שאני דתי, וזאת משום שפעמים רבות קיבלתי את המסר מהסביבה שלהיות אדם דתי והומו לא מסתדר אחד עם השני והיו שהטילו ספק בדתיות שלי. בשיחה פעם נטען בפני שאין שום בעיה עם מנהיגים מהקהילה הגאה בזרמים יהודיים - אבל שאסור לעודד את זה. כמו כן, גם בקהילה הלהטב״ית דתיות זה משהו שקשה להכיל. וכך תמיד הרגשתי שאני חייתי את חיי, בין הכיסאות. 
אבל היום אני יודע שאפשר אחרת, כי הגדרת הדתיות והאמונה לנצח תהיה נתונה לפרשנויות שונות. כשלמדתי "מבוא לחשיבה חברתית" באוניברסיטה הפתוחה התעסקנו בזהויות, מגדר וגם בדת. "זכור שכל סדר חיים, חברתי ודתי, הוא תוצר של יחסי כוח", אמרה לי פעם המרצה ד"ר יאנה פלדמן, "עצם העובדה שאתה מרגיש לא בנוח עם זהותך מצביע על זה שהוא עובד מצוין, זו בדיוק מטרתו- לגרום לך לחשוב שמשהו לא בסדר אצלך".
אנחנו אמנם חיים בעולם של הגדרות ובחברה שלא מצליחה להכיל את המגוון האנושי, אבל מבחינתי, כל הזהויות האלה חיות יחד בהרמוניה, ולכן, אחרי שאחותי חזרה משליחות בהונג קונג, שם עבדה כחזנית במשך שנתיים, וסיפרה על החוויות שלה - ידעתי שגם אני אלך בדרך הזאת. כן, אני חזן הומו ואין בזה שום סתירה.
בימים אלו אני מלמד בני ובנות מצווה לקראת עלייה לתורה ומוביל תפילות. אני לומד, קורא מדרשים ומלמד תכנים יהודיים. מבחינתי, אני אדם דתי. יחד עם זאת, אני יודע שאם הייתם מנסים למדוד את הדת שלי על פי ההלכה, אמונה נטולת שאלות וספקות - כנראה שבעיניי החברה הישראלית הייתי "נכשל". בעצם, מספיק שהייתי מספר שאני הומו וכבר היו מבטלים את הדתיות שלי.
אבל הזהות שלי לא 'בעייתית', היא עשירה ומגוונת. היא אולי מאיימת, או אפילו מאתגרת את התבניות החברתיות. מישל פוקו, פילוסוף והיסטוריון הומוסקסואל, אמר שאנחנו מרסנים ומגבילים את עצמנו מול החברה. הוא הזהיר אותנו כי הריסון העצמי מסוכן לנפש האדם, ואני, נשמעתי לאזהרות שלו, והיום אני חוגג את קשת הזהויות שלי, לובש צבעים נועזים, מתפלל, לומד תנ"ך וגם מופיע בדראג, אם אני רוצה.
איל בן אור הוא חזן בבית הכנסת בהונג קונג וסטודנט באוניברסיטה הפתוחה