מרשה פרידמן, חברת הכנסת הלסבית הראשונה (ועד כה היחידה) בישראל וסמל לנשים גאות פורצות דרך בעולם פוליטי גברי וארכאי, הלכה לעולמה ביום שלישי האחרון בגיל 83. פטירתה לא עשתה כותרות מרעישות במדינה שמתעסקת כל היום בקורונה וטרור, אבל הקהילה הגאה, שפרידמן הייתה חלק בלתי נפרד מההצלחות שלה, מיד הוקירה את זכרה ופועלה בתחום זכויות האדם ובפעילות פמיניסטית פורצת דרך.
"הכאת נשים על ידי בעליהן" היה אחד הדיונים פורצי הדרך שפרידמן העלתה על סדר היום במשכן הכנסת. היום זה מצמרר לשמוע את זה, אבל כשהציפה פרידמן את הנושא על דוכן הנואמים היא זכתה לגיחוך מצד עמיתיה נבחרי הציבור. הלעג לא עצר אותה והיא הובילה להקמת מקלט ראשון בישראל לנשים מוכות, אך כשהתברר שהוא קטן מדי מכדי להכיל את הנשים שהסתייעו בו, פרידמן השתמשה בכוחה הפוליטי כדי להוביל פריצה לדירה נטושה, שהפכה למקלט נוסף שעומד עד היום ומשרת נשים הזקוקות לו. 
ותיקי הקהילה הגאה בישראל עוד זוכרים איך יצאה מהארון בסוף שנות ה-70, לאחר שהשלימה את הכהונה שלה. אולי קשה לדמיין את זה היום, בימים בהם יציאה מהארון היא ידיעה בה אנחנו נתקלים חדשות לבקרים, אבל בתקופה ההיא, בה להט"ב חיו תוך הסתרת הזהות שלהם במקרה הטוב, היה מדובר ביציאה פורצת דרך אמיתית.
מתחת לפני השטח, מותה מעלה שאלה שצריכה לבעור בלבה ובראשה של כל אישה ואיש גאים: איך ייתכן שהגענו לשנת 2021, בה כולנו יודעים לזעוק היטב את סיסמאות Me Too החשובות, מודעים לנזקים הנגרמים לכדור הארץ בגלל פעולות המין האנושי, מצקצקים באכזבה כששומעים על תקריות אלימות וגזעניות כלפי א.נשים שחורים בארצות הברית, אבל נשים גאות בפוליטיקה הישראלית? לא, עד כאן.
זה לא נראה לנו מוזר? הקהילה הגאה מורכבת מכל אותיותיה והנשים שבה מפגינות מסוגלות בתחומי החיים לא פחות מחבריהן הגברים, אבל עם זאת לא משולבות אפילו לא באחוז פעוט בפוליטיקה הארצית הישראלית. הייתכן שישנן או שמא היו נשים גאות בפוליטיקה הישראלית, שלא הרגישו שהן יכולות לצאת מהארון במציאות הפוליטית הישראלית, הכוחנית והגברית? ייתכן ונשים גאות פשוט בלתי כשירות? האם עמיתותיהן ההטרו-נורמטיביות נולדו עם יכולת פוליטית טובה יותר? אולי זה משהו בגנים.
ראוי לציין כי בניגוד לפוליטיקה הארצית, הפוליטיקה המקומית משלבת נשים גאות בשורותיה בתור נבחרות ציבור שמשרתות את בוחריהן ועושות זאת בגאון. אותן נשים ועוד רבות נוספות יוכלו להפוך כל אחת לזרקור של השפעה בזירה הארצית וליטול את חלקן בזכות ולא בחסד. ההישג הזה לא קרה יש מאין, הוא תוצאה של עבודה מאומצת באמצעות תוכניות ארוכות טווח כמו "רצות למועצות" באגודה למען הלהט"ב, שתפתח בקרוב גם השנה.
חברות קהילה שרצו לרוץ בשלטון המקומי עברו הכשרה מקיפה של מספר חודשים בה למדו את חוקי הבחירות המקומיות, מימון בחירות, בניית קמפיין, יצירת קהילה מקומית לצד בניית קואליציות של מאבקים שונים ועוד. אין לי ספק כי השינוי שחל בפוליטיקה המקומית יגיע בסופו של דבר גם לפוליטיקה הארצית, אבל עדיין, תקרת הזכוכית בפוליטיקה הארצית לא התנפצה ומודלים לחיקוי כלל אינם קיימים. 
אני מזמינה אתכם לחשוב על נערה לט"בית המתמודדת עם נטייה מינית או זהות מגדרית חריגה מהכלל, דבר אשר יכול להוות תהום פעורה בינה לבין עצמה, משפחתה וסביבתה; ואשר נוסף על כך מחזיקה בשאיפות להשפיע בזירה המדינית. העובדה שהיא לא יכולה להרים ראשה ולקחת דוגמה עכשווית אחת - אחת בלבד - מאישה גאה שפרצה את תקרת הזכוכית המסועפת שתראה לה את הדרך, היא תעודת עניות לחברה הישראלית וכזו שתמנע מאיתנו, מכל הישראלים, לקדם את עצמנו לעבר מהפכות משנות מציאות של ממש.
מותה של פרידמן הכה את משפחתה ואת הקהילה הגאה והעלה על נס שאלות שהיו צריכות להישאל מזה זמן רב, ולא רק על ידי הקהילה הגאה, אלא על ידי כל מי שערכי שוויון והכלה לנגד עיניו. מאז פרצה המהפכה הגאה הצלחנו בכל תחום אותו רצינו לכבוש - ולא ירחק היום שבו נגיע גם לפוליטיקה, וגם שם נעמוד בפסגה. השאלה היא לא אם זה יקרה, אלא מתי.
דניאל יצחק היא סמנכ"לית באגודה למען הלהט"ב.