הפגנה חסרת תקדים נערכה אמש (מוצאי שבת) בתולדות הקהילה הגאה בישראל. ברחבת מוזיאון תל אביב התקיימה לראשונה הפגנה גאה, בהשתתפות אמנים וחברי כנסת, שעמדה לצד המתלוננים נגד גל אוחובסקי ואיתי פנקס-ארד ויצאה בקול רם וברור נגד תופעת האלימות המינית בתוך הקהילה הגאה.
ראוי לשבח את האנשים שעמדו מאחורי ההפגנה ועלו לבמה, ובעיקר את עמרי פיינשטיין, שבזכות עמוד האינסטגרם שפתח, "תורנו", נשבר קשר השתיקה סביב האלימות המינית בקהילה הגאה. ההפגנה שנערכה אמש הייתה רגע בו הקהילה הפנתה בפעם הראשונה את הביקורת הזאת אל עצמה - והיא הייתה יכולה להיות אירוע נדיר באמת, לו רק היו מגיעים אליה יותר מ-150 אנשים, רבים מהם חניכים וחניכות בארגון הנוער הגאה או פעילים ופעילות בולטות בקהילה.
וזה מביך. ראשית, בגלל שזאת פדיחה של כולנו, כקהילה. גילוי נאות: כותב שורות אלה לא היה בהפגנה בעצמו, וגם מכיר מעט מאוד אנשים שכן נכחו בה. שנית, בגלל שזה לא כל כך קשה, או רחוק. רבים האנשים שעשו את כל הדרך מתל אביב עד לירושלים כדי להפגין מתחת לביתו של ראש הממשלה, אבל לא הטריחו את עצמם ללכת עשר דקות לרחוב שאול המלך כדי לצאת נגד מה שכל אחד מאיתנו חווה, מצד זה או אחר של המתרס. 
אלימות מינית אינה נחלתם של הטרוסקסואלים בלבד, וכעת, בזכות כמה קולות אמיצים, נפתחה הדלת לדבר על זה. לא כולנו נאנסנו, אבל רבים מאיתנו זכו לקבל דיק-פיק לא רצוי בתיבת ההודעות, "לזכות" בליטוף שלא התבקש באיזו מסיבה, לקבל הערה מטרידה בטענה שמדובר בבדיחה, וגם כל אלו הם סוגים של אלימות מינית. חלק מאיתנו הם אלה ששלחו את אותה התמונה או סיפרו את אותה "בדיחה תמימה", ודווקא בגלל שרובנו נפגענו ורובנו גם פגענו - זה היה המקום שלנו לקחת אחריות. את ההזדמנות להכות על החטא - פספסנו.
אבל למה הנוכחות אמש הייתה כל כך דלילה? ובכן, ככלל, הפגנות נגד אלימות מינית ומגדרית מעולם לא היו החומר שמוביל לחסימות כבישים. דוגמה בולטת לכך היא ההפגנה שנערכה אחרי האונס הקבוצתי המחריד באילת בירושלים. הימים היו ימי בלפור, והעם תסס ממילא: כל מוצאי שבת כיכר פריז בירושלים עמדה להתפקע מאזרחים מכל הארץ שקראו קריאות נגד שלטון נתניהו, אבל דווקא אז, לאירוע מחאה נגד הנושא הכי פחות שנוי במחלוקת, אונס קבוצתי, הגיעו רק מאות בודדים של מפגינים.
משום מה, לאנשים פחות נוח להפגין נגד פגיעות מיניות. למצעדי גאווה מגיעים עשרות אלפי אנשים, וכשהם נערכים בתל אביב (לא רחוק בכלל מהמקום בו נערכה ההפגנה אתמול), באים גם מאות אלפים. לחגוג איתנו ביום חגנו זה קל מאוד, אבל חשבון נפש זה טריקי הרבה יותר. 
הדבר לא שונה מהפגנות שקראו לשינוי חוק הפונדקאות. ב-2018, אחרי שמדינת ישראל הבהירה כי לא תאפשר פונדקאות בארץ לזוגות להט"ב, אלפי גברים ונשים מיהרו לשבות ממלאכתם ולחסום כבישים, זאת למרות ביקורת פנימית בקהילה של להט"ב רבים, שראו איך מאבקים קיומיים באמת שלהם לא זוכים לאותה תשומת לב תקשורתית כמו מאבק הפונדקאות, שהוא מאבק ראוי וחשוב, אבל כזה שרבים רואים בו מאבק פריבילגי של גברים הומואים שיכולים להרשות אותה לעצמם.
ואולי הנוכחות הדלילה קשורה גם בחיבוק. כזכור, אחרי שעלו העדויות הראשונות נגד אוחובסקי, ואחריהן גם העדויות הקשות נגד חבר מועצת עיריית תל אביב, איתי פנקס-ארד, השניים זכו ליחס כמעט חומל. השרה מרב מיכאלי לעד תרדף על ידי צמד המילים "טוב עשה", שפתח את הציוץ שכתבה בעקבות ההאשמות נגד אוחובסקי ("טוב עשה גל אוחובסקי שהתפטר והתנצל על המעשים המגונים והאסורים לכאורה שיוחסו לו בתחקיר 'כאן' הערב"); אחריה, חבר הכנסת יאיר גולן חזר על אותו צמד המילים ביחס להתפטרותו של איתי פנקס-ארד.
פוסט ההתנצלות שכתבו אוחובסקי ופנקס-ארד לאחר פרסום העדויות הראשונות נגדם זכה לתגובות מחבקות מצד רבים ובולטים. עופר ניסים שלח לאוחובסקי "חיבוק" ואסי עזר הגיב בעמוד האינסטגרם של כתב הבידור ערן סוויסה להתנצלות וקרא לה "תגובה ראויה", וזה ממש רק קצה המזלג. אז איך אפשר לצפות שהפגנה שעומדת לצד המתלוננים ויוצאת נגד אלימות מינית בקהילה תזכה לגיבוי רחב ותהודה משמעותית, כששני "בכירים" זוכים לחיבוק מקיר לקיר? 
רבים כתבו ובצדק על הנורמות העקומות בשיח המיני בקרב גברים הומואים. עדיין רבים מהם מופתעים לגלות שכדאי מאוד לשאול לשם האדם איתו אתה מפלרטט, ורק אז לברר כמה גדול הזין שלו. ראוי שנשנה את השיח, ראוי לגנות את אלה שפוגעים מינית והכרחי שנסתכל עמוק פנימה ונשאל את עצמנו מתי פגענו, ואיך. זה לא יקרה אם לא נתייצב ברגע שנקרא לדגל.
לא נוכל לבנות מרחב מכבד יותר עבור הזולת, אם להפגנות חשובות כמו זאת שנערכה אתמול יבואו פחות מ-200 אנשים. לייקים באינסטגרם ושיתופים בפייסבוק זה באמת יפה מאוד ולא מעט מהפכות התחילו בעשור האחרון במדיה החברתית, אבל כדי לעשות שינוי אמיתי, עלינו לקום מהמיטה, להניח את הגריינדר בצד ולצאת לרחובות. עשינו דברים קשה מזה. ההפגנה שנערכה במוצ"ש הייתה הזדמנות היסטורית שפוספסה, אבל ייתכן שלא הייתה הזדמנות חד פעמית. יש לקוות שבפעם הבאה, נבוא בהמונינו.