יחסי עם בנים על שלל גווניהם תמיד נעו על קשת מאוד רחבה: אם מדובר בגיי, אפשר להיפגש לעשות מחליק בשיער ותוכל אפילו להישאר לישון. אם יש לך גנים שקורצים לאומה שניסתה להכחידנו ולכלותנו, אשמח שנשב בחוץ שיראו אותנו ביחד. אפילו החננות המיושבים סיקרנו אותי וכמעט גרמו לי לנסות לקרוא שוב את הספר ׳קפקא על החוף׳. (בסוף לא, אגב).
את עמדותיי כלפי העולם הזכרי ניתן להקביל למשחק "פלונטר" - משחק הקרוי כך בגלל הסתבכות הידיים והרגליים של המשתתפים על הסדין. כולנו זוכרים את השעשוע הזה, אבל רק לשם רענון: מדובר במשטח עליו יש עיגולים במספר צבעים ולוח עם מחוג שעליו מצוירות ארבע הגפיים עם הצבעים. בהתחלה נראה יכולות גמישות (הן פיזית והן מחשבתית): לי יצא רגל + צהוב, לך יצא יד כחול. אבל אחר כמה סיבובים, מתחיל להיות עמוס וצפוף מאוד על מרבד הקסמים הזה. הגענו למצב שרק ירוק רגל נשאר פנוי, יש מקום רק לאחד מאיתנו. אז או שיהיה פה פוגו, או שאני אפליץ עלייך, או שתתן לי לנצח.
מונח שיצא לי להיתקל בו לאחרונה הוא פיקסציה תפקודית - היכולת לראות פונקציה אחת בלבד שהמושא מבצע. ובהשאלה אל עולם הזכרים - מין. זו הייתה פריזמת ההסתכלות שלי עליהם במהלך גיל ההתבגרות והשנים שבאו לאחר מכן. להיכנס למערכת יחסים עם בחור הרגיש לי כמו הדבר הכי מזוכיסטי שאני יכולה לעשות לעצמי. סקס זה דבר אחד, אבל אינטימיות רגשית - בחיים לא. תהום עצומה בינינו, ואני כבר לא אני, אלא כפופה לתכתיבים מגדריים, שבין אם התעפצתי בתור ילדה ב"סינדרלה" ובין אם לאו, הם שם, קיימים ובועטים, מאלצים אותי להיות בחורה לכל המשתמע מכך. אבל לפני שאני בת, אני פשוט אני, ומרוץ השליחים הזה עייף אותי טרם ההזנקה.
חצי בן חצי בת
בתור ילדה-בן שמן, הייתי טומבוי, על כל המשתמע מכך. שעון ענק מפלסטיק (שלא עובד), מכנסי ברמודה קורדרוי של X boy, כובע של טאז מהלוני טונס, ואיך לא? תודה לאמא, שמשום מה חשבה שהשיער שלי יעמוד בתספורת פטרייה שלא תואמת למזג האוויר הישראלי, ובמיוחד לא לצמיחת השיער ההפוכה שלי. גם השם שלי, "נעם", הוא יוניסקס, וזה בהחלט סימבולי למה שהייתי - חצי בן חצי בת. אני זוכרת בבירור סצנה מהילדות שלי בה ליוויתי חבר טוב להסתפר (מדובר בכתה ג׳), וזה היה תור הזהב של ג׳ל החוחובה (זה שמגיע עם מדבקה של פליפה), וכל כך קינאתי בו שהוא יכול לעשות קוצים בשיער, להתפרע עם ׳גדר׳, שלא נאמר ׳כריש/ ׳מאפרה׳. הרי תספורת הפטרייה שלי לא עשתה עמי חסד, וזאת בלשון המעטה.
בתור ילדה, הייתי גרופית (עד כמה שאפשר להיות בשנות ה- 90) של להקת "הנסון", שלישיית האחים הבלונדינים החתיכים. הכי הייתי מאוהבת בטיילור, האח האמצעי וסולן הלהקה. טיילור היה יפה תואר, עם קארה בלונדיני חלק ופנים עדינות. הבעיה הייתה ששנים התחבטתי בשאלה אם הוא בחור או בחורה, ובתור ילדה, התביישתי לשאול. אז לא שאלתי, וגדלתי בתחושת חוסר הוודאות: מה הוא בעצם? דווקא הידיעה שהוא יכול להיות גם בן וגם בת, היא זו שסיקרנה אותי כל כך. אהבתי את שבירת החוקים (לפחות בראש שלי), והתעתוע הסביבתי הזה. ספוילר: לימים התגלה שטיילר הוא בחור.
אז הייתי משתדלת לצאת עם חתיכים (כמעט כמו טיילור), לעיתים אפילו יפים באופן "קונצנזואלי", כדי שאדע שלפחות על הניראות אני יכולה לסמן וי גדול, אבל הצ׳טעממתי מהר מאוד. כמה אפשר להסתכל על פנים יפות במבט עגל חלול? לאחר שכלול הממוצעים, החישוב שלי היה עשר דקות.
"לבנים אין ידידות"
אני חושבת שבמהלך החיים שלי גדלתי עם חסך בבנים. אמנם יש לי אבא (שהוא סמל הגבריות החיובית מבחינתי והוא עולם ומלואו), אבל אין לי אחים. תמיד היה לי רצון באח גדול וחתיך, שיהיה לו בחדר גלשן בתור שולחן, כזה שיגונן עליי אם הרמתי קרטיב מהקיוסק, או כשקיללתי את ידין מהיסודי. אבל לא היה לי כזה אף פעם, ותחושת החסך הלכה והתעצמה. אז אני קצת מילאתי את המקום הזה, כמובן שרחוקה מלהיות חתיכה, אבל את תחושת הביטחון והמחסה לקחתי על כתפיי מבין האחים (יש לי רק עוד אחות). מה זה עושה לטווח הרחוק? מצד אחד זו תחושת שליחות קלה, אבל למעשה הייתי ילדה ולא עמדתי בקריטריונים, שזה בעצם קצת מגוחך. הרי מי ירתע מילדה קטנה ומלאה בעלת שיער עיקש? אז אולי נשארתי עם תחושה של לנסות להימצא קצת בשני המקומות - קצת זכרית, קצת נקבית. לכן, השהות במחיצת בנים תמיד הייתה מלחיצה בעיניי, ועם השנים ניסיתי לדחוק אותם מחיי ככל הניתן (לפחות את אלו שהרגישו מאיימים מבחינתי).
הדבר המדהים ביותר שגיליתי על בנים זה שתמיד חשבתי שביום שאתוודה בפניהם על נטיותיי המיניות, ולמעשה אחסל כל ספק או אי ודאות שיהיה בינינו משהו אי פעם, יווצר בינינו ריחוק ענק, שלא לומר נתק. כי הרי, "לבנים אין ידידות באמת". הייתי שבויה בהרגשה שחשיפה אישית וכזו משמעותית, מקנה לסובבים נשק נגדי, כזה שיוכלו לטעון בכל רגע ולירות עליי בצרורות. לי לא הייתה אפילו סכין יפנית להתגונן. גיליתי שזה בולשיט גדול, ויש כל כך הרבה בנים שאני מחוברת אליהם כמו שאני קרובה רגשית עם חברות טובות שלי. והם נשארו שם, מקשיבים לטרוניות שלי, מבינים אותי, מנסים להראות לי את הצדדים החיוביים של פות (אין כאלו).
הטור השבוע מוקדש לכל הבנים בחיי וגם לאלו שלא, שהפנימו שאהבה לא חייבת להיות מינית, אלא קו מתאר שכולנו רוצים להישען עליו, או למתוח כמו רוגטקה של ׳אנגרי בירדס׳, למקומות חדשים ומרעננים, משוללי חוקיות. היום אני אוהבת בנים יותר מאי פעם. שלכם, אבל לא לגמרי.