ניתקתי לה בפרצוף.
אתם מבינים, לפני עשר שנים בערך יצאתי מהארון ונכנסתי לזוגיות. זוגיות ראשונה עם גבר - מהוססת, מפוחדת, בודקת גבולות ומתרגלת לעצמה לאט לאט. רציתי להפתיע את בן-הזוג שלי ולהזמין לנו צימר לסופ״ש. יצאתי למסע קסום ומתיש בין בקתת האהבה, לווילת התשוקה, לצימר שעוות הנר, למערת קצף הג׳קוזי, לאחוזת הטיזי. בסוף בחרתי איזה צימר בצפון שהבטיח גם קטיף דובדבנים, גם רכיבה על סוסים וגם שקשוקה מעגבניות משק אורגניות עד המיטה.
במודעה הופיע מספר טלפון ולידו השם דליה. מדהים איך לפעמים אנחנו זוכרים את הפרטים הקטנים. התקשרתי כולי נלהב, והיא ענתה ב״הלו״ מתכתי ומחודד. בניגוד לתדמית "מחבקי העצים" שדבקה בבעלי הצימרים, דליה הייתה קשוחה. אחרי שווידאה שאנחנו לא נרקומנים או קלפטומנים או חובבי טכנו, היא אמרה לי: ״אוקיי, עכשיו נשאר רק למלא כמה פרטים״. ״בכיף!״, השבתי לה.
היא ירתה כמו מכונה, ואני עניתי – שם. גיל. כתובת. טלפון. ״אוקיי, ועכשיו פרטים של בת הזוג. מה שמה?״. נחנקתי. אוטוסטרדה של סרטים ומחשבות ופחדים השתוללה לי בראש. איך אני אומר לה עכשיו שלבת הזוג שלי קוראים 'אלירן'? איך אני מסביר לה? ואם אצליח להסביר לה, איך היא תקבל את זה? אין לי כוח לשתיקות מביכות. או לשאלות. או לסירוב מנומס.
דממה על הקו.
״הלו? אתה איתי? מה שם בת הזוג?״. וניסיתי, באמת שניסיתי, אבל לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. אז ניתקתי. ניתקתי לדליה בפרצוף.
עשר שנים עברו מאז, והשיחה הזאת עדיין צרובה לי על העור ועל הנשמה. היא מסמלת בשבילי, יותר מהכל, את הארון. את הבושה. את ההסתרה. אשכרה, גבר בן 24 שלא מסוגל לעשות פעולה כל כך פשוטה כמו להזמין צימר. שלא מסוגל להגיד את האמת. שמעדיף לנתק.
בכל פעם שנזכרתי בשיחה הזאת, הטונים הפנימיים שלי עלו, ומצאתי את עצמי ננזף: ״י׳פחדן. י׳אפס. ממה כל כך פחדת? איך התקפלת ככה? מה הכי גרוע שהיה יכול לקרות? גם ככה זה הכל היה בראש שלך!״. לאט לאט אנחנו מתבגרים, וממרחק הזמן, הדברים נראים אחרת. משהו בנו מתרכך. מתפייס. השנים מחדדות את הראיה. אנחנו הופכים להיות סלחנים יותר כלפי עצמנו. פחות שיפוטיים. פחות חורצי גורלות.
פתאום הסתכלתי בהבנה ובאמפתיה, על הילד ההוא, המנתק. הבנתי שיציאה מהארון היא תהליך שאף פעם לא באמת נגמר. אני כל יום יוצא מהארון מחדש בפני אנשים שאני לא מכיר. היום זה כבר לא מזיז לי (תודה לאל), אבל בתחילת הדרך – כל יציאה כזאת גררה איתה חששות אינסופיים, מבוכה, נשיכת שפתיים, ובו בזמן, השילה מגופי עוד קילוגרם מהמטען הכבד הזה שסחבתי. מטען של בושה. של שנאה עצמית. של העמדת פנים.
הארון הוא מקום נורא להיות בו. זה ברור וידוע. אבל לפעמים, גם אחרי שאתה יוצא מהארון, אתה ממשיך לסחוב אותו על גבך. לוקח זמן להיפרד ממנו באופן סופי. להשתחרר ממנו.
והוא לא פראייר, הארון הזה. הוא כמו שכנה רכלנית וחטטנית שאיכשהו מצליחה לדחוף את האף לכל דבר. הוא משתקף שם תמיד - באיך שאתה מדבר באיך שאתה זז; באיך שאתה מתנהג; באיך שאתה רוקד במסיבה; באיך שאתה מבקש שיעבירו לך את המלח. אתה תמיד עסוק באיזושהי בקרה פנימית חולה. עובד על כפתורים. נזהר לא לשחרר את האמת. הולך על בהונות. בעצם, למה צריך את המטאפורות המתישות, בואו נקרא לילד הארוניסט בשמו – אתה חי בשקר. וואחאד שקר.
"זה הניצחון הכי גדול שלי. זו צעדת הגאווה האמיתית"
השנה, בגלל מיס קורונה, לא התקיים מצעד הגאווה. לא ניכנס בכלל לוויכוח של האם צריך אותו או לא (ברור שצריך). אני רק מתנחם בעובדה שמצעד הגאווה שלי, נמשך לאורך כל השנה – אני צועד במצעד הגאווה כשאני הולך עם חיימקה יד ביד ברחוב. ואני צועד במצעד הגאווה כשאני מעלה תמונה שלנו ביחד באינסטוש. ואני צועד במצעד הגאווה כשאני כותב שיר אהבה מגבר לגבר. ואני צועד כשאני תולה שלט על הדלת: ״כאן גרים בכיף – נעם, חיימקה והפחמימות״. ואני צועד כשאני מסתובב בכל הארץ ומספר את סיפור היציאה מהארון שלי לתלמידים, לחיילים, לדתיים, לחילוניים, לקשישים ולאנשי חינוך.
אני צועד במצעד הגאווה כשאני חוזר לעפולה, ומתייעץ עם השכנה איך להכין קוסקוס כי חיימקה אוהב. ואני עושה את זה כשאני מתעקש לכתוב, לפרסם ולשתף בקולי-קולות את החתונה שלנו, אפילו (ואולי בגלל) שגורשנו כדי להינשא מחוץ לגבולותיה. אני צועד במצעד הגאווה ברגעים הקטנים. בניואנסים. בכל מה שפעם לא הרשיתי לעצמי. בלנהל חיים חופשיים. אמיתיים. בלחיות עם אהוב לבי. בלי לטשטש. בלי להסתיר. בלי להתחבא. בלי לנתק. זה הניצחון הכי גדול שלי. זו צעדת הגאווה האמיתית.
והלוואי שנצליח לסלול את הדרך לדורות הבאים. כל פעם קצת. והלוואי שנצליח לחסוך מהם כאבי-לב או ייסורים. והלוואי שנהיה שווי-זכויות במדינה שלנו.
והלוואי, כשאיזה ילד בן 24 ירצה להזמין סופ״ש ב"אחוזת הכינורות הלבנים", והוא יתקשר, ואיזו דליה נרגנת תענה לו, ותשאל אותו: ״מה שם בת הזוג?״, הוא יענה לה: ״זה בן-זוג, לא בת-זוג״, והיא תשיב: ״מה זה משנה? אני צריכה את השם״, והוא ימסור לה את הפרטים, והם יריצו דאחקות, והיא תבטיח לו קטיף דובדבנים של הלייף, והמחשבה של לנתק ממבוכה – לא תעבור לו בראש אפילו לשנייה.