אני מכירה את התחושה הזאת היטב. את יושבת בבית והפייסבוק מתחיל להשתולל. את ברכב וברדיו מנהלים דיון ער. כולם מדברים על דבר מה, אבל אצלנו דממה. בפנים, במעגלים הפנימיים שלנו, לא מזכירים את זה בכלל: בארוחות השבת, בחגים, בבית הכנסת. הזמן עובר והנושא לא עולה. בשום מקום.
גם רבים מחבריי, כאלו שלמדו במוסדות החינוך של הציונות הדתית, מכירים את התחושה הזאת היטב. הכיווץ הזה שמגיע בגוף רגע אחרי שחבר כנסת, איש ציבור או רב מתבטא בצורה שגם אם אין לך את הכלים להגיב "תורנית" אל מילותיו, כל הגוף שלך צועק שמדובר בחילול השם. עכשיו לכי את, עם הסקיני ג'ינס שלך, להטיף בציבור נגד חילול כבודו של בורא עולם.
האחד פוטר מתפקידו הבכיר כי היה בחתונה של קרוב משפחה הומו, האחר התבקש על ידי קהל בוחריו להתנצל משום שהדוברת שלו לסבית, אחרים זורקים לאוויר בכל הזדמנות מילים קשות נגד משפחות גאות - קמפיינים קשוחים, כואבים, מלאי ארס ושנאה ששורפים עד כאב. ומי הם בכלל שיתערבו במערכת היחסים הכה אינטימית בין אדם לאלוהיו? בכל אחת מן ההזדמנויות האלו חשבתי עליהם, על ההורים שלהם, על האחים שלהם. על להט"בים דתיים הנקרעים בין אמונה לרוח חברתית.
ואז ראיתי אותה: מודעה קטנה על עמותה הקוראת לסובלנות בציבור הדתי כלפי להט"בים החיים בקרבה. שב"ל - "שהכל ברא לכבודו". הוקסמתי. גלגלתי על הלשון שוב ושוב את הציטוט הזה וחשבתי שאולי זו כל התורה על רגל אחת. האם יש במקורות ציטוט יפה יותר מזה? 
פעילי שב"ל מחוייבים מראש למשימה הזו: שיח אמיץ המבוסס על סיפורים אישיים של התמודדות, יציאה מהארון וחיים עם החיבור, האהבה והקושי של זהות להט"בית וזהות אמונית דתית. הם הולכים בין קהילות, בתי ספר, ישיבות אולפנות ומספרים את סיפורם האישי. באותו הרגע ידעתי - זו גם ההזדמנות שלי לחזור להשקיע במערכת יחסים ישנה: אני והציונות הדתית.
במהלך ימי חול המועד של חג הסוכות ארגנתי יחד עם שותפי לדרך, שי ברמסון, יו"ר חברותא, ותהילה אטיאס, מנכ"לית בת קול, ערבי סובלנות בסוכות שונות אותן כינינו "עושים מקום". וכך, מדי ערב, ישבתי והאזנתי לסיפורים מרתקים של להט"בים דתיים. הקשבתי לאחד - הומו חרדי לשעבר, שהגדיר עצמו היום כאוכל חזיר בחלב אמו, מדבר בגעגוע על קריאה בתורה. שמעתי רבנים מדברים בכנות על הטרגדיה שבחוסר המענה ההלכתי ללהט"בים. שמעתי מחנכת לסבית דתיה משתפת בפחד שהיה בה לדבר על האהבה שלה בראיון קבלה לעבודה. שמעתי והזדהתי.
לרגע אחד, הכל צף: האהבה והשייכות, הזרות והניכור, הרצון להיות חלק על אף ולמרות. הרגשתי קשת של רגשות בין היותי "דתיה פריבילגית" סטרייטית, שנחסכו ממנה שאלות קשות על נטיות מיניות, עד הזדהות מוחלטת של שאלות אמונה. מי לא אהב את בוראו עד כאב ומי לא התחבט בשאלה: אז למה בראת אותי ככה? מי מאיתנו לא הרגיש פעם בתוך ארון ומי מאיתנו הוא גם לא "עוד פריבילג"?
את סוף השבוע המרתק הזה חתם הרב בני לאו. דמות מפתח בציונות הדתית, כזו שמהווה בשורה לרבים משורותיה. זכור לי במיוחד פוסט של הרב בו תיאר ברגישות אישה אותה ראה בכל בוקר בחודשי הקיץ מגיעה להתפלל במניין. בכל יום מחכים לעשירי למניין, אבל אותה לא סופרים. כמקובל בהלכה, רק גברים נמנים ונספרים למניין. דבקותה כפי הנראה פותחת שערי שמים, אך כאן על הקרקע היא אינה נספרת. בפוסט רגיש שיתף הרב בהערכתו אליה ובמבוכה מולה. כמה כואב כשלא סופרים אותך, כתב, ואל לנו להיות אדישים לכך. הפוסט שלו ריגש אותי. מצד אחד, לא אמירה מתריסה מנותקת ממגבלות, אבל מצד שני הגבלה הלכתית עטופה ברגישות ואמפתיה. הוא האדם שהולך לחולל מהפכות, אמרתי ביהירות ובביטחון.
ואז הגיעה שמחת תורה. בצעד יוצא דופן פרס הרב בני לאו את משנתו על אהבה, משפחה, מיניות ומשיכה חד מינית. "לא טוב היות האדם לבדו" כתב בפשטות ושינה תוך כדי הקלדה את קצב פעימות הלב שלי וקצב הנשימות של מאות. הרב פתח תריס והכניס אור לרבבות, נתן תקווה למאות ואלפים של משפחות. רבים שמאחלים להלכה שהולכת לצד המציאות, שומרת עלינו, שומרת על המסורת ומתפתחת איתה, תוך שרואה לנגד עיניה אנשים בשר ודם.
בני לאו הוא רב אמיתי. אורתודוקסי לא "ליד" או בכאילו. לא מישהו שהוא "גם רב". אדם המקדיש את חייו ללימוד תורה בחר לעצור ולגבש אג'נדה שרואה אותם, רואה אותנו. הוא לא פחד, כמו רבים אחרים, לגעת בנושא הרגיש ולהציע את משנתו בנושא, שתסייע לרבים. אז הגיע הזמן שכל הרבנים יצטרפו ויקחו חלק בהכרה ובקבלה.
מסמך שכזה שינה את הפסקול שנשמע בבתים רבים. אמנם עוד אין הלכה חד משמעית ורחוק היום בו השיח יהיה פתוח ומאפשר, אבל הצוהר נפתח. יש אמפתיה, יש הכרה, יש רגישות. בבתים רבים היום הורים יכולים לנשום לרווחה, נערים ונערות בתהליכי הגדרה עצמית מצליחים להרגיש מובנים יותר: לא זרים, לא לבד - אלא אהובים, נשמעים וקיימים.
הבוקר קמתי גאה. 
מיכל ורדיגר היא מנכ"לית שב"ל