מאז שהייתי ילד ידעתי שכשאתגייס לצה"ל, אשרת בתור לוחם. על מנת לא להשאיר את זה לידי המקרה, בשנים האחרונות של התיכון התאמנתי היטב, כך שאוכל לממש את השאיפה שלי. בסופו של דבר, התגייסתי לחיל הים ושרתי בספינות לחימה ברצועת עזה. הייתי בעננים, הרגשתי שאני משרת שירות משמעותי ולא היה לי אכפת שלא יוצאים הרבה הביתה ושהסיכון בתפקיד גדול.
הדבר היחיד שהפריע לי היה שלא הצלחתי לצאת מהארון בפני החברים שלי לצוות. בלילות, כשהיינו עוגנים בחוף וכולם היו הולכים לישון, הייתי יוצא מהספינה, מתקשר לבן הזוג שהיה לי בזמן השירות ומשתף אותו בקושי. תחושת השונות שלי בעת השירות הצבאי תמיד הייתה נוכחת. הסימן הראשון לכך היה ספר המחזור שהכינו המפקדים בסוף הטירונות. בשעה שיתר חבריי לצוות צוירו ככרישים קשוחים עם נשקים שלופים, אני הוצגתי כדולפין עם כדור ים.
לאחר הטירונות, כשהגעתי לספינה נתתי את כל כולי. התנדבתי למשימות, עודדתי ביציאה למבצעים ונתתי לאחרים להרגיש שאני כאן בשבילם כמו משפחה. אך לאורך כל הזמן תמיד צפה אותה השאלה - איך הם כל כך קרובים אליי ואני עדיין לא יכול לשתף אותם במי אני? התשובה היא שלא רציתי שיראו אותי כחלש ושונה.
מעולם לא יצאתי מהארון בפני חבריי לצוות בצבא, אך ביום שהשתחררתי מהצבא, אזרתי אומץ לשתף את אמא שלי. היא הקפיצה אותי לבסיס וכל הדרך חשבתי איך ומתי לספר לה. ספרתי עמודי חשמל ותכננתי בראש הסתברויות כמו: אם יש 2 אוטובוסים, רמזור ירוק ומכונית אדומה אני מספר. כל הסתברות צלחה, ורק בסוף הנסיעה המשפט "אמא יש לי משהו לספר לך" יצא מהפה. שנינו בכינו והיא אמרה לי כמה היא אוהבת אותי, היה חשוב לה שאני אביא ילדים ולא אוותר על להיות אבא, כי היא ידעה כמה אני טוב עם ילדים. את כל הטופס טיולים לשחרור בבסיס עשיתי בעיניים רטובות, כולם חשבו שאני עצוב בגלל השחרור, הם לא הבינו שאלו היו דמעות הקלה מבחינתי, כי באותו היום השתחררתי גם לחיים ללא סודות.
"צופה מלבנון כתב לי שמשמח אותו לדעת שהוא לא לבד"
לכבוד אתגר #קצתאחר של גוגל המתקיים השנה לראשונה לרגל יום הסובלנות הבינלאומי, החלטתי להרים טלפון למור, החבר הכי טוב שהיה לי בספינה לאחר שלא דיברנו במשך 10 שנים. רציתי לסגור מעגל ולדבר איתו לראשונה על כך שאני הומו ועל הקושי שחוויתי, כשהסתרתי את זה במשך שלוש שנות לחימה כתף אל כתף. בשיחה הוא אמר שגם אם הייתי יוצא מהארון בפניהם זה לא היה משנה משהו, שכל יתר הצוות ראה בי כאחד מכולם. נקרע לי הלב לדעת שהיו מקבלים אותי, ושהסבל שחוויתי במשך שלוש שנות שירות יכול היה להיחסך.
היום אני נשוי לגבר, יש לנו כלבה חמודה ואנחנו מנהלים חיים נורמטיביים כמו כולם עם שגרת עבודה וארוחות שישי משפחתיות. כל המשפחה שלי מקבלת אותי, אפילו סבתא שלי שפחדתי לאכזב מאוהבת בבן זוגי. אבל במהלך השירות הייתי בארון, הסתרתי את הקושי באמצעות חיוך ובלשדר לעולם שהכל בסדר.
הסרטון שהעליתי במסגרת האתגר #קצתאחר על תקופת השירות הצבאי שלי וחוויית הארון, עורר הזדהות בקרב כל צופה שאי פעם הרגיש שהוא לא שייך למסגרת מסוימת או שהתחיל פרק חדש בחייו שכן יש מספיק סיבות שבגינן אנשים מרגישים לא שייכים או שונים ,ושקיימת מחיצה בינם לבין החברה. התגובות שקיבלתי בעקבות פרסום הסרטון הזכירו לי כמה חשוב לפתוח את הלב ולדבר על הקשיים שכל אחד מאיתנו עובר ברשת. הוצפתי בפניות מילדים, מבוגרים, דתיים, ישראלים ממוצא ערב וצופים מארצות שונות, ששיתפו ברגשות ובסיפורים האישיים שלהם. צופה מלבנון כתב לי שמשמח אותו לדעת שהוא לא לבד, וכמעט בכיתי מהתרגשות. כשאני הייתי ילד, לא היו לי דמויות גאות ללמוד מהן ולהבין שזה בסדר, אני גאה להיות אחד כזה לצופים שלי.
ומה עם תגובות לא סובלניות ובריוניות? גם הן קיימות וכנראה תמיד יהיו, אך אסור לתת להן למנוע מאיתנו להציף, סוגיות רגישות ולהעצים חלשים מאיתנו. מעבר לשגרת התכנים שאני מעלה לעמוד שלי בתור קונדיטור, חשוב לי להשתתף במיזמים חברתיים שכאלה מתוך השאיפה לשנות משהו במישהו ולגרום לגולשים לפתוח את העיניים.
>> סמלי הסקס של פעם – איך הם נראים היום?
>> נסו את זה בבית: 9 צעצועי מין מיוחדים ללהט"בים
>> מבט מבפנים: סצנת האורגיות של תל אביב נחשפת
כשמישהו מעיר הערה לא במקום כמו "כדאי לך לנסות טיפולי המרה", אני נחרד. אבל מהר מאוד מתעשת, עושה צילום מסך ומשתף באינסטגרם, כדוגמא לאיך אסור להתנהג ברשת. את כותב התגובה אני גם אחסום מהערוץ. זה "הבית" שלי ואף אחד לא יגרום לי להתנצל על מי שאני או יתייחס אלי בחוסר כבוד.