מונולוגים מהרחם

"הפחד הכי גדול שלי הוא התקווה הגדולה של הזוג - תאומים"

ירדן (28), נשואה לגל, עתודאי להנדסת חשמל בחיל הים, ואם לשתי בנות (תמר בת השנתיים וחצי ואור בת השנה), מתגוררת עם משפחתה בירושלים. בוגרת דובר צה"ל ובעלת תואר ראשון בפסיכו-ביולוגיה ותואר שני בפסיכולוגיה קלינית מהאוניברסיטה העברית. אחרי חמש שנות לימודים, היא עתידה להתחיל סטאז' בן ארבע שנים, שלאחריו תוכל להתחיל לעסוק בפסיכולוגיה. בינתיים, היא לומדת רכיבה טיפולית על סוסים, אבל בקרוב תקח על עצמה "עבודה" מסוג אחר – לשאת במשך תשעה חודשים את תינוקה של מישהי אחרת.

"כן, אני יודעת. אני לא הפרופיל הטיפוסי לאם פונדקאית. כל מי שעוסק בתחום אמר לי את זה וגם חברות שלי, שלרובן אין עדיין ילדים בכלל, היו קצת בהלם מכל הסיפור. אבל דווקא בגלל זה, ולמרות שאנחנו אנשים שקנאים לפרטיותם, בחרנו להיחשף.

"התחתנתי בגיל 23, והספקתי ללדת מאז שתי בנות. כמו שאדם שחולם להיות רופא והולך ללמוד את המקצוע מגיל צעיר, אני תמיד אמרתי שכשאהיה גדולה, אני רוצה להיות אמא. אחרי ההיריון השני עם הבת הקטנה שלי, קלטתי שבקושי הרגשתי את ההריונות שלי, טפו טפו, עד לחודש השמיני. כל זה בזמן שלזוג חברים שלנו לקח שנתיים להיכנס להיריון ובזמן שאחותי, שגם נכנסה להריון, סבלה מאוד בלידה.

"נזכרתי בטור בעיתון שקראתי פעם, על אישה שהבינה פתאום כמה קל לה ללדת לעומת נשים אחרות והחליטה להיות פונדקאית. חשבתי גם על כל החששות והפחדים שהיו לי לפני ההריונות שלי. איך פחדתי שאני אהיה עקרה, והתפללתי רק שהכל ילך כמו שצריך. ואז, כשהגעתי לביקורת אחרי לידה, הרופא אמר לי: 'אצלך הכל הולך בקלות, אה?'. זה היה מבחינתי סוג של סימן. החלטתי ללכת על זה. אם לי היה חשוב כל כך להיות אמא, למה שלא אעזור למישהי אחרת להגשים גם את החלום? החלטתי להיות פונדקאית בעצמי.

"כשהקטנה שלי היתה בת חודשיים, דיברתי על זה בפעם הראשונה עם בעלי גל - לא חובב סיכונים גדול. הוא חשב בהתחלה שמדובר על ילד ביולוגי שלנו ונבהל מהרעיון. אבל אז הוא הבין, וגם קרא סיפורים אישיים של כמה זוגות כאלה, ששברו אותו. לא הייתי אומר לאשתי 'לכי, תעשי את זה', הוא אמר לי, אבל אם את רוצה, אני מאחורייך. בת הדודה שלי, הסתבר לי אז, נמצאת בהליך פונדקאות בעצמה, אבל בצד השני של המתרס – הצד של הזוג. כשהלכתי להתייעץ איתה, התשובה הייתה מפתיעה. 'אל תעשי את זה', היא המליצה, 'מה את צריכה להכניס את הראש למיטה חולה?'. אבל במקום לגרום לי לרדת מכל העניין -  השיחה רק חיזקה את ההחלטה. התגובה שלה הדגישה, מבחינתי, את ההבדל העמוק בין החוויה שלה, כמי שנכוותה מהניסיון להיכנס להיריון, לבין החוויה החיובית והכיפית שלי.

"הצעד הבא כבר היה להיפגש עם עו"ד עינב אשכול, שעוסקת בתחום, כדי שתחבר אותי לזוג המתאים. את עניין הכסף סגרנו כבר קודם מול עורך הדין. היו לי גם מחשבות כמו 'רגע, אני לא שווה יותר מזה?', אבל אז שוקעת ההבנה שהזוג יצטרך לשלם הרבה יותר בשביל הדבר הבסיסי הזה, של להיות הורים בעולם הזה.  

"הגענו לרגע המפגש. זה היה בבוקר יום שישי של חג סוכות, פגישת הכרות של שלוש-ארבע שעות ב'קפה עברית' בגבעת רם בירושלים. זה התחיל במבוכה, אבל בהמשך זה נרגע ונפתח. התחברנו ותיאמנו ציפיות בין ארבעתנו – הזוג, בעלי ואני. הפונדקאות יכולה להיות הסכם כלכלי גרידא, אבל אני רוצה יותר מזה, ונראה שגם הם, כי מאז, כבר ממש הפכנו לחברים טובים. בשבת שעברה כבר הלכנו לראות כלניות בדרום עם הילדות.

"אחרי האבחונים הפסיכולוגיים והפגישות עם עורכי הדין, נשאר עוד שלב אחד לסיום הבירוקרטיה, לפני חתימת החוזה ותחילת התהליך: 'שיחת ההפחדה', אני מכנה אותה. זאת השיחה שלפני חתימת ההסכם, שבה מוודאים שאת יודעת למה את נכנסת, ומנסים 'לשכנע' אותך לוותר. אבל אותי הם לא יצליחו לשכנע. מיד אחרי חתימת ההסכם, שאמורה להתרחש תוך שבוע-שבועיים, נמשיך לשלב הבא ונטוס לצ'כיה לעשות ילד. שם מתקבלת תרומת הביצית ומתחילים בהחדרת העובר בפעם הראשונה. על הדרך, נהפוך את זה גם לחופשת סופשבוע בחו"ל, רק אני וגל בעלי, בלי הילדות, שנשארות אצל סבתא.

"אני מודה שלצד ההתלהבות, יש גם כמה פחדים. הרי אי אפשר להבטיח לך שכל היריון יהיה אותו הדבר. הפחד הכי גדול שלי הוא בעצם התקווה הכי גדולה של הזוג – תאומים. וגם מה יהיה לגבי הרגש שיווצר במהלך התהליך? אני יכולה רק לשער שכל התהליך יהיה שונה לגמרי. הפעם אני לא אלטף את הבטן ואחשוב על התינוקת שלי ואיך אקרא לה. בשורה התחתונה, במקרה הזה, אני בסך הכל תנור, אינקובטור לילד. את עוברת את הלידה אבל מוותרת על החלק של הגזים והחודשים הקשים ללא שינה. לנו, לי ולבעלי, יש זמן לעשות עוד ילדים משלנו. בינתיים, אנחנו נחים קצת (בכל זאת יש לנו קטנה משלנו בבית), צוברים שעות שינה, בונים בית ביישוב קטן בצפון ומצטרפים לחוויה הפונדקאית, שעל הדרך גם תקטין לנו את המשכנתא".

"השיחות בפורומים מאוד לא נעימות, ממש שוק בשר"

כ' ו' (35), אם חד הורית, שכירה במשרד עורכי דין, מתגוררת בקריית גת.

"לפני שנתיים, אימא שלי ניגשה אליי והגישה לי מודעה ששמרה מהעיתון: 'דרושה פונדקאית'. הרעיון נראה לי מעניין –  לעזור לאנשים שלא יכולים להביא ילד לעולם וגם לקבל ביטחון כלכלי, סכום שיאפשר לי לנסוע לטיול לחו"ל או לערוך מסיבת בר מצווה לבן שלי. המניע הראשוני, אני מודה, היה הכסף. רק אחר כך הגיע החיבור לבני הזוג. אבל אז לא דמיינתי שאתגלגל לסיטואציה שאני נמצאת בה עכשיו – שנתיים של נטילת הורמונים, תשעה סשנים של החזרות עוברים כושלות והפלה טבעית אחת. עכשיו אנחנו עושים ניסיון אחרון להביא להם ילד. אם זה לא יעבוד, נבטל את ההסכם.

"את הזוג פגשתי לראשונה בבית העסק שלהם, באזור השרון. הדבר הראשון שעלה לי לראש הייתה המחשבה איך התינוק שלהם יראה. חודש אחר כך כבר התחלנו את התהליך. לבן הזוג שלי, איטלקי שמתגורר בחו"ל, לא סיפרתי. כשהעליתי את הנושא בפעם הראשונה הוא הגיב בקיצוניות, אז החלטתי לא לשתף אותו הפעם. בני בן התשע, לעומת זאת, כבר הפך לחלק מהתהליך. זה היה 'הסוד שלנו'. ידעתי שאני בריאה, שהכל תקין אצלי, שכבר ילדתי ילד בלידה טבעית, בלי בעיה, וגם שיש המון סיפורי הצלחה של פונדקאות. אבל על האופציה שכל זה גם יכול להיכשל - לא חשבתי. 

"תוצאות בדיקות הדם אחרי ההחדרה הראשונה של הביצית המופרית היו מאכזבות. כל כישלון שלהם, של הזוג שהספקתי להיקשר אליו, ושכבר נכשל בתהליך עם פונדקאית אחת, הפך מהר מאוד גם לכישלון שלי. כמי שמקבלת את תוצאות הבדיקות, אני זאת שצריכה לבשר להם את התשובה. אחרי פעמיים שבמהלכן הביצית המופרית לא נקלטה, זה סוף סוף קרה. נכנסתי להיריון! היתה המון התרגשות ובביקור בבית החולים ראו כבר דופק וגם שק היריון. אבל שבוע לאחר מכן, בשבוע השביעי, החלו שטפי דם קשים ולבסוף הפלתי הפלה טבעית. חודש אחרי זה כבר התחלנו את הכל מהתחלה.

"על הכסף קשה לדבר, אבל צריך. על החזרת עוברים כושלת משלמים לי 500 שקלים. לפי החוזה, השכר הוא 1,500 שקלים לחודש בשליש הראשון, 2,500 לחודש בשליש השני, ו-3,500 בשליש השלישי. אבל השליש הראשון נספר רק מהשבוע השמיני, כך שההפלה לא נחשבה כהיריון.

"לאחר שישה ניסיונות כושלים, פנה הזוג פנה למשרד הבריאות בבקשה לארבעה ניסיונות נוספים. בשבוע שעבר בישרו לי שגם הניסיון התשיעי נכשל, ושוב, כמו בכל כישלון, אנחנו מפסיקים לדבר בינינו למשך יומיים, כי צריכים קצת לנוח אחד מהשני. אחרי שנתיים שאני נוטלת 1,000 מיליגרם אוטרוגסטן (פרוגסטרון) במשך 20 יום בחודש, וארבעה נרות של פרוגינובה (אסטרוגן) במשך שבועיים, אני כבר לא מכירה את עצמי. אני מאוד עצבנית ומתוחה, מאוד פגיעה וחסרת שקט. לפעמים רעבה ולפעמים ממש לא. אבל המטרה מקדשת את האמצעים.

"מאז, הזוג ואני כבר הפכנו לחברים טובים ובכל מקרה נישאר בקשר, אבל כבר התחלתי להשלים עם העובדה שלא אהיה בהיריון עם תינוקם ואפילו התחלתי כבר לחפש זוג חדש, אולי חד מיני. הפעם עשיתי את זה גם דרך הפורומים וגיליתי שהשיחות שם עלולות להיות מאוד לא נעימות, ממש שוק בשר. יש נשים שדורשות 250 אלף שקל ומדגישות ש'שקל פחות הן לא יקחו'. בשיחות טלפוניות עם זוגות לפעמים שואלים אותי 'כמה את לוקחת?' בקרירות. ברגע ששואלים אותי שאלה כזאת אני אומרת: 'תודה ולהתראות'.

"אני רוצה להשלים את התהליך שהתחלתי ומצד שני - אולי ארצה גם ילד נוסף משלי, ולכן עוד לא החלטתי סופית מה אעשה. בכל מקרה, בסוף החדרת העוברים האחרונה, אם היא לא תלך, אעשה הפסקה של חצי שנה. מה שבטוח הוא שהפעם, אחרי שאני כבר יודעת מהי פונדקאות, אשב עם עצמי, אחשוב טוב, ואזכור שיש גם הפתעות בדרך".

"הילדים שלי מספרים לכולם שאני פונדקאית גיבורה"

תפארת אטלר (36), אם לשני ילדים (15 ו-16.5), החליטה להיות פונדקאית בפעם השנייה עבור אותו זוג. היא עובדת במפעל לייצור אבן, אך כרגע עזבה את עבודתה לטובת הפונדקאות.

"הלידה התחילה ביום רביעי, בשמונה בערב בערך. ישבתי על המיטה עם כמה חברות ופתאום ירדו לי המים. הייתה המון התרגשות, והתחיל הרבה לחץ. חברתי אילנה מיהרה לחפש את הפתקים עם הטלפונים שהשארתי על המקרר, בדיוק לרגע הזה. היא התקשרה לחבר שלנו, נהג מונית, וגם לזוג ההורים, ולאימא שלי – ואמרה לכולם שיגיעו לתל השומר. את אימא שלי אספנו בדרך ויצאנו לבית החולים.

"בחדר הלידה הייתה אמא שלי מצד אחד והאימא של התינוקת מהצד השני. כשהתינוקת יצאה, בכיתי מהתרגשות, אבל לא מהתינוקת, אלא מההורים. הרגשתי שזה פשוט לא הילד שלי. מההתחלה התנתקתי ולא הרגשתי כלפיה כלום. למען האמת, אפילו לא הסתכלתי עליה בהתחלה. הסתכלתי על ההורים המאושרים וזה מה שמילא אותי בשמחה ובדמעות. רק אז גם הבחנתי שהתינוקת נורא דומה לאבא. כל קשר אליי, מבחינה חיצונית, היה מקרי בהחלט.

אחר כך הייתה נפילת מתח גדולה. כל מה שרציתי באותו הרגע היה רק להרגיש טוב ולנוח אחרי הלידה. בהמשך גם הילדים שלי הגיעו לבקר. אם התינוקת בכתה, חיבקה אותי ולא רצתה לעזוב עד שארגיש טוב, אבל בבוקר שלאחר הלידה כבר הייתי מוכנה ללכת. השארתי אותם בתינוקייה, עם התינוקת החדשה שלהם, נישקתי וחיבקתי אותם, וחזרתי הביתה לנוח. זה היה ערב יום שישי, הילדים עשו את השבת אצל אבא שלהם ואני הלכתי לאימא שלי, לישון בשקט.

החזרה הביתה שונה כמובן מכל לידה אחרת. כשנכנסתי לבית של אימא שלי, אמרתי: 'חזרתי מלידה' וישנתי 24 שעות, כל השבת. לא הייתה לי תחושה מוזרה. הרי אם הייתי רוצה תינוק משלי, הייתי כבר עושה. מה אני צריכה, שיעירו אותי בלילה? חיכיתי כבר חודשים ארוכים כדי לישון על הבטן.

"כבר בהיריון הראשון ידעתי שאעשה את זה שוב עבור הזוג המקסים, זה שהצלחתי להגשים לו חלום. בעקבות הלידה הקשה, האמא פחדה שלא אסכים לעבור את זה שוב. אחרי שלושה חודשים היא הגיעה עם התינוקת כדי להודות לי ולתת לי מתנת פרידה. אחרי הלידה התברר שהתינוקת בכל זאת קיבלה משהו ממני. שני ההורים שלה מאוד ביישנים ועדינים, אבל היא דווקא יצאה פלפלית ופטפטנית לא קטנה. הודעתי לאמא באותו הערב שאנחנו לא נפרדות כל כך מהר, כי אנחנו הולכים לעשות את זה שוב, עם ילד נוסף. היא מאוד התרגשה".

"היום אני כבר בחודש השלישי, עם לא מעט בחילות והקאות, אבל הכל מתגמד מול הסיפוק. לידה פונדקאית היא שונה לחלוטין מלידה רגילה. את אומנם לא יוצאת עם תינוק משלך, אבל יוצאת עם גמול, שהוא גם כלכלי, אבל גם הרבה יותר מזה - התחושה שתעזבי את העולם הזה עם משהו שעשית, עם הידיעה שיש אנשים שבשבילם תמיד תהיי מישהו, תמיד תהיי הניצחון שלהם. כשהילדים שלהם יגדלו, הם יספרו להם עליי. ואם זה לא מספיק, גם הילדים שלי מספרים לכולם בגאווה שאמא שלהם פונדקאית והפכו אותי לגיבורה.

"אז הלידה הראשונה עזרה לכסות את החובות להוצאה לפועל. כמה חובות פתוחים שבעלי השאיר לי לפני הגירושים ומזונות שלא משולמים במלואם על שני ילדיי המתבגרים. ובכל זאת - מעולם לא ראיתי בזה עבודה, כי גם האישה עם החובות הגדולים ביותר, אפילו תהיה רעבה לפת לחם, לא תוכל לעבור את התהליך אם זה לא יהיה משהו שהיא באמת רוצה.

"את העבודה במפעל, בכל מקרה, עזבתי בינתיים, כי החומרים שם לא טובים לתינוק. אולי אחזור לשם אחרי ההיריון ואם לא, אצטרך למצוא עבודה אחרת. היום, בימים שאני לא מרגישה טוב, אני נחה ומטפלת בעצמי".

"ברור לי שאני איזשהו אינקובטור"

א' (36), רופאה, נשואה למ', מנהל מכירות, ואם לשני בנים (6 ו-3), מתגוררת ברמת השרון. כיום היא עובדת כמנהלת רפואית בחברה פרטית לרפואת חירום, ועתידה להתחיל את ההתמחות שלה. חתמה לאחרונה על חוזה עם זוג חשוך ילדים ותהפוך בקרוב לפונדקאית.

"חשוב לי להדגיש: אני מופיעה כאן בעילום שם כי עוד לא התחלתי את התהליך ועדיין לא סיפרתי לאנשים הקרובים אליי, וחלילה לא מתוך בושה או ניסיון להסתיר. להפך - אני גאה מאוד בבחירה שלי וכבר מדמיינת בראש את השיחה עם הילדים שלי, כשאספר להם שאמא הולכת להיות פונדקאית.

"קיבלתי את ההחלטה לפני כשנתיים, עוד לפני שידעתי בכלל מה בדיוק התשלום. אנחנו משפחה ממעמד הביניים, אבל בעלי ואני מרוויחים מעל הממוצע, אז למרות שהכסף נתן לנו עוד קצת אוויר לנשימה, הוא לא היה פקטור בהחלטה. בכלל, הבנתי שבשנים האחרונות התחום נפתח יותר ויותר לנשים שבוחרות להיות פונדקאיות מסיבות אחרות, ולא בהכרח מתוך צורך כלכלי.

"בינתיים, סיפרתי רק לכמה אנשים בודדים. התגובות ברובן היו חיוביות, אבל חלקן שאלו 'למה'. והאמת, שאם שואלים אותי למה אני עושה את זה, אין לי תשובה ברורה. השאלה שאני שואלת את עצמי במקום זאת, היא 'למה לא?'. נכנסתי להיריון בקלות, ואת ההריונות שלי עברתי די בקלות. לא הייתי מאלה שמקיאות או סובלות, והאימהות היא דבר כל כך טבעי לי, שהמחשבה על זה שמישהו כל כך מתקשה בתהליך, מעציבה אותי מאוד".

"הרבה מהתגובות שקיבלתי היו: 'איך את יכולה למסור תינוק שילדת?'. חלק מהאישור כפונדקאית כולל גם מבדקים פסיכולוגיים, שבודקים חוסן נפשי. אולי אני טועה בגדול, אבל אני לא חושבת שתהייה לי את הבעיה הזאת. ברור לי שאני איזשהו אינקובטור".

"הלחץ של האם המיועדת הפך למטרד. הפונדקאית קרסה"

מיכל פנקל, עורכת דין, מייצגת פונדקאיות

"כמייצגת 'אימהות נושאות' - פונדקאיות, ומועמדות לשמש כאלה -  אני נתקלת בנשים צעירות שהחיים לא האירו להן פנים, וכמעט כולן מסובכות עד מעל לראשן בבעיות כלכליות ואחרות. רוב הנשים שאני פוגשת, לא מודעות לחוסר הגמישות שבקיום שלבי הסכם הפונדקאות עם ההורים המיועדים. אני מבהירה להן שלא ניתן לקיים את ההסכם מתוך הנחה 'שיהיה בסדר'. צריך לדאוג באופן אקטיבי שיהיה בסדר.

"כל אחת מהנשים שאני פוגשת היא מיוחדת, וכמעט אצל כולן, הרעיון לשאת ברחם תינוק שמיועד להיות בנה או בתה של אישה אחרת הינו רעיון נשגב, שבבסיסו הרצון הכנה לסייע למי שלא שפר עליה מזלה. ובכל זאת, לפן הכספי יש משקל מכריע בקבלת החלטה האם להיכנס להליך לא ידוע של פונדקאות. אלמלא התמורה הכספית, ספק רב אם נשים היו נעתרות לשמש ככאלו, ועבור רובן זוהי הדרך הרעה במיעוטה כדי לשקם מבחינה כלכלית את חייהן בפרק זמן קצר יחסית, מה גם שחווית ההריון והלידה מוכרת להן.

"הפונדקאית זקוקה לתמיכה רבה ומשמעותית - הן מסביבתה הקרובה, שלא תמיד יודעת על ההתהליך ולעיתים מגנה אותו מתוך בורות, והן מהזוג המיועד. בפגישות הראשונות, בני הזוג והפונדקאית מציגים אחד לשנייה גן של שושנים, נטול קוצים. אלו 'פגישות שיווק' שנועדו ליצור תאום ציפיות והבעת עמדות גמישות. אלא שכשמגיעים לפרוט את ההבנות לפרטי פרטים בהסכם, פתאום הדברים לא תמיד ברורים.

"כך, למשל, פונדקאית שייצגתי בשנה האחרונה, פשוט לא הסתדרה עם האם המיועדת, שהציקה לה השכם והערב וביקשה לשלוט בפרטי הפרטים של חייה. לאחר ניסיון החזרה שכשל, הפכו ההצקות לבלתי נסבלות. האם הנושאת ביקשה להחליף את הרופא המטפל מפני שהוא 'עדין מדי עם ההורמונים' ורצתה רופא שלא יהסס להלעיט את הפונדקאית בכמות מירבית של הורמונים, על מנת שסיכויי ההחזרה יגדלו. זה לא צלח, ובנוסף - הפונדקאית הגיבה בצורה לא טובה לכמות ההורמונים שקיבלה. במקביל, הלחץ של האם המיועדת הפך למטרד ממשי יומיומי, והפונדקאית קרסה. לאחר שיחות רבות עם ההורים המיועדים, הסכימו הצדדים לשחרר אותה מההסכם ללא קנס.

"מסתבר שככל שרמתה הסוציואקונומית של הפונדקאית נמוכה ובעיותיה הכלכליות גדולות, כך היא תטה לקבל את כל סעיפי ההסכם מבלי לערער עליהם. מנגד, ככל כשהפונדקאית משכילה יותר ואינה נושאת על כתפיה עול כלכלי יוצא דופן, היא תתעקש על פרטי פרטים ותבקש לשפר את זכויותיה.

"בסיום התהליך, כשאני שואלת את הפונדקאיות איך הן תתמודדנה עם מסירת הילד מיד לאחר הלידה, כולן משיבות: 'הפנמתי שהילד לא שלי ואין לי בעיה עם זה'. אבל אחרי חזרתן הביתה בידיים ריקות, כשאני מתקשרת לשאול לשלומן, הן עצובות בשל הריקנות שנוצרת. יחד עם זה, הן בהחלט גם מסופקות מכך שידיה של אישה אחרת מלאות, ומכך שעננת ההוצאה לפועל והחובות כבר לא מרחפת מעל לראשן".

"בלידה, הזוג ואני שמענו פרנק סינטרה וצחקנו בלי הפסקה"

רוני בית הלוי (35), נשואה לשי, הייטקיסט לשעבר, שפתח בשנים האחרונות קבוצות ריצה ואתלטיקה ברחבי הגליל, אם לשלושה (תום בן ה-15, והתאומים עמית ויהונתן בני העשר). תושבת קיבוץ כפר סולד בגליל העליון, עוסקת בהדרכה הורית מטעם הסוכנות היהודית וכמנטורית פונדקאיות מטעם חברת "תמוז".

"לפני כשנתיים בישרו לי שאני בהריון עם שלישייה. אחרי שני הריונות משלי, אחד מהם עם תאומים, הפעם התינוקות לא היו שלי, אלא של זוג שמנסה להביא ילדים לעולם כבר 11 שנים, ללא הצלחה. לפני שהם הגיעו אליי, הם כבר עברו תהליך עם פונדקאית נוספת, שנכשל. אני בעצם הייתי הצ'אנס האחרון שלהם. עצת הרופא הייתה לדלל את העוברים כדי למנוע סיכונים, ולמרבה המזל עשינו זאת, ונשארנו עם תאומים.

"אחרי שילדתי והכול נגמר, הלכנו כולנו, בעלי והילדים ואני, להיפרד מהמשפחה החדשה בתינוקיה. לתינוקות, הבן והבת, היו צמידים על היד עם שני שמות - השם שלי ושם האמא. עם הבן זה היה קל, כי הוא ישן, אז נתתי לו נשיקה והלכתי. אבל הבת התחילה לבכות, אז הרמתי אותה על הידיים ורק כשהיא נרגעה, השכבתי אותה ויצאתי הביתה.

"וזהו, חזרתי באותו הרגע למציאות שלי. שמחתי סוף סוף להתפנות לילדים שלי. זה גם היה קצת מוזר, ובהחלט הייתה תחושה של ריקנות, אבל זאת לא הריקנות שכולם מצפים שתהיה. לא הרגשתי ריקה בגלל שלא לקחתי את התינוקות הביתה. הקושי בפרידה הוא מהחוויה, מהפרויקט המטורף והקסום הזה, בעיניי, שנקרא פונדקאות.

"העניין הכלכלי לא עניין אותי בשום שלב. רעיון הנתינה וההרפתקה היו המניעים. עד כדי כך, שכשהאמא העלתה את העניין הכספי, אמרתי לה שאני לא מעוניינת בכסף בכלל. היא, מצידה, הסבירה שהחוק מחייב לשלם, ורק בדיעבד אני יכולה לומר שלתמורה הזו יש משמעות. היא מייצרת איזשהו שוויון בין הזוג וביני. הם לא ירגישו לא נעים לבקש בקשות, ואני לא ארגיש מנוצלת.

לידת תאומים היא לא פשוטה, גם כשמדובר בלידת תאומים שנייה, וכבר בשבוע ה-16 ועד הלידה נכנסתי לשמירת הריון. דילול העוברים כנראה יצר קריש דם, ולכן שכבתי במשך חודש במיטה. בשאר הזמן יכולתי לעמוד, אבל לא לעבוד או או להתאמץ. הזוג דאג לעזרה של מבשלת ומנקה, ומבחינת מקום העבודה אני אישה בהיריון לכל דבר ולכן קיבלתי את כל הזכויות שלי מביטוח לאומי. אני חייבת לומר שלמרות השמירה, נהניתי מחוויית ההיריון. אני פשוט מכורה לתחושה של להרגיש עובר בבטן.

"כשהלידה הגיעה, התחושה באוויר הייתה מדהימה. השמענו מוסיקה של פרנק סינטרה בזמן הלידה, והאבא תיעד את הכל בווידאו. צחקנו כל הזמן הזה, כל כך חזק, עד שאחרי ההתאוששות אמרתי שמה שכואב לי זה הלחיים, ולא שום דבר אחר. זה היה ניתוח קיסרי, והוא הסתיים בהצלחה: קודם יצאה הבת, במשקל 2.400 קילו, ואחר כך הבן, במשקל 2.800 קילו. הם היו מתוקים ומדהימים ושמחתי לראות אותם סוף סוף, אחרי שחיבקתי אותם דרך הבטן במשך תשעה חודשים. הייתי מאוד מחוברת אליהם כל הזמן הזה. דיברתי אליהם וליטפתי אותם. אבל לא, גם לא הייתי מבולבלת. מהרגע שהם נולדו, אני מרגישה אליהם המון אהבה, ומצד שני, לא היה רגע אחד שאמרתי: 'אני רוצה אותם לעצמי'. יש לי ילדים גדולים משלי, ועם הטיטולים שלי - סיימתי. זה יותר כמו אהבה לאחיינים.

"בסוף הלידה, ההורים עלו עם התינוקות למחלקה ואני נשארתי להתאוששות. פונדקאיות בדרך כלל מאושפזות במחלקת נשים, כדי להרחיק אותן מבכי של תינוקות, כיוון שהן מאוד הורמונליות ועלולות להגיב לכך לא טוב. אבל בגלל שהתנאים במחלקת היולדות טובים יותר, ובגלל שהאם ידעה שאני מאוד ערוכה לזה מבחינה נפשית, היא דאגה שאני אאושפז שם. כשעליתי למחלקה, חיכו לי הזוג וחברים שלהם עם מלא מתנות וברכות, ובמשך חמשת הימים של ההתאוששות ועד שהתאומים יצאו מהתינוקיה, היינו בעצם כולנו ביחד, one big happy family. חודש וחצי אחרי הלידה עוד שאבתי חלב.

"היום הזוג ואני בקשר טוב. כשהתאומים היו בני חצי שנה יצרנו מעין סגירת מעגל: ההורים נסעו לחו"ל למשך שבוע ואנחנו שמרנו עליהם פה בבית, עם הילדים שלנו, וטיפלנו בהם. זאת הייתה סגירת מעגל לא רק בשבילנו, אלא בשביל כל הקהילה. כולם בקיבוץ היו חלק מהרעיון של הפונדקאות ומההריון עצמו. אפילו הלכתי לבית הספר של הילדים שלי, מיד כשיצאה לי הבטן, כדי להסביר מהי פונדקאות. השבוע הזה, שהתאומים שהו אצלנו בזמן שההורים היו בחו"ל, איפשר לכולם בקיבוץ לבוא לבקר ולראות מה יצא מתשעת החודשים האלה.

"בהרצאות שלי, אני מנסה להעביר את המסר של פונדקאות כמקום חזק ולא חלש, כמעשה  אצילי. בעקבות ההרצאות כבר פנו אליי שתי נשים וסיפרו שהן הולכות להיות פונדקאיות. מעבר לזה, הן מאפשרות לי לשמר את החוויה".

למעוניינות להתייעץ עם רוני בנושא פונקאות - 052-8357014

כל השלבים והעלויות של תהליך הפונדקאות / מינה יולזרי ועדה אטיאס - מנהלות המרכז להורות באמצעות פונדקאות, המלווה תהליכי פונדקאות בארץ ובחו"ל

שלב א': איתור פונדקאית

רק נשים ישראליות תושבות הארץ, בין הגילאים 22-39, אימהות לילד אחד לפחות ועד שלושה ילדים משלהן. בניגוד לתפיסה הרווחת, גם נשים נשואות יכולות לשמש היום כפונדקאיות. אסור לאם הפונדקאית לשאת עובר שנוצר מביצית שלה.

שלב ב': אבחונים רפואיים, פסיכולוגים ופסיכוסוציאליים
חוות הדעת לפונדקאיות כוללות בדיקות רפואיות מקיפות, בדיקות כלליות והיסטוריה גניקולוגית. בנוסף נערך אבחון פסיכוסוציאלי, הבודק על ציר הזמן את מקום מגוריה ואורח חייה, וקשרים משפחתיים וחברתיים, על מנת לבדוק האם יש לה מעגל משפחתי שיספק תמיכה לאורך התהליך. לבסוף נערך גם אבחון פסיכולוגי, הבודק את אישיותה ואת בריאותה הנפשית של המועמדת.

שלב ג': חוזה משפטי
בשלב זה מתרחש המפגש עם הורים מיועדים, לאחר בדיקת התאמתם, לצורך הכרות הדדית ותיאום צפיות, ונערך חוזה משפטי אצל עו"ד המתמחה בפונדקאות, כאשר הפונדקאית בוחרת עו"ד מטעמה, בהתאם לדרישת החוק. התשלום לפונדקאית עומד היום על סך של כ-160,000 ₪, כאשר הסכם ההתקשרות בין הצדדים בנוי בצורה כזו שהפונדקאית מקבלת את רוב הכסף לאחר הלידה, דבר המבטיח את נכונותה לשמור על ההיריון.

בנוסף, הפונדקאית זכאית לאותן זכויות שמקבלת כל אישה הרה: היעדרות מהעבודה לצורך טיפולי פוריות, הגנה מפיטורין במהלך תקופת הטיפולים וההיריון, שמירת הריון, מענק לידה ועוד. גם עבור הפריות כושלות נקבע סכום מסויים בחוזה המשפטי.

שלב ה': הפריה והריון
לאחר אישור הוועדה לנשיאת עוברים, ניתן להתחיל את השלב הרפואי. ההורים המיועדים והפונדקאית פונים לרופא מומחה מטעמם ומתחילים את הטיפול הכולל שאיבת ביציות מהאם המיועדת, הפרייתם בזרע הבעל והחזרת העוברים לרחמה של הפונדקאית. משך תקופת הטיפולים שמטרתם להשיג הריון משתנה ותלוי במספר ההחזרות הנדרשות עד להשגת היריון.

שלב ז': ליווי ותמיכה לאורך התהליך ואחרי הלידה
הוועדה לנשיאת עוברים קבעה כי בישראל רשאים רק עובדים סוציאליים ו/או פסיכולוג בלבד ללוות את התהליך. ליווי מקצועי מקטין את הסיכוי למחלוקות בין הפונדקאית לזוג המיועד, מהווה רשת בטחון ותמיכה בתהליך ויכול לחסוך הרבה בעיות ועוגמת נפש.

 >> לכל כתבות המגזין