"היה כיף, אבל אין כמו לחזור לארץ. אין כמו הארץ שלנו בכל העולם. אין. זו המדינה הכי יפה בעולם". הציטוט הנ"ל נאמר ונשמע בנתב"ג בממוצע 410 פעמים ביום.
אורגינל? לא נעים לי לשבור לכל השבים מבורגאס את המילה, אבל על האמירה הזאת יש הרבה מקום לוויכוח. ואם יש מקום לוויכוח, אז אני מיד נכנס.
חיים במדינה אחרת הם לדעתי כמו סקס בשלישייה. לא לכולם זה מתאים, אבל מי שיוצא לו, שווה לנסות. אני באופן כללי דוגל באידיאולוגיה על פיה עדיף להתחרט על דברים שעשיתם, מאשר על כאלה שלא ניסיתם. ולו רק בשביל החוויה. לא חובה להגיע להכרעה בשאלה היכן יותר טוב, היכן יותר יפה או היכן בכלל עדיף לחיות. אבל מכיוון שקיבלנו כל אחד הזדמנות אחת בלבד בעולם הזה, הרי שלטעום טעמים, תרבויות ומקומות שונים זו התנסות מומלצת וחתיכת בית ספר לחיים. גם אם נגיע למסקנה שהמקום שבו הכי נכון לנו לחיות הוא בנס ציונה, בבית שצמוד לזה שבו גדלו הורינו, הרי שהמסקנה הזאת תהיה שלמה באמת, רק אחרי שניסינו גם כמה דברים בצורה שונה, במקום שונה, בשפה ותרבות שונים ומשונים.
הנושא הופך מורכב מעט יותר, כאשר ההחלטה העומדת על הפרק היא לא היכן לחיות, אלא היכן לגדל את הילדים שלנו. פה כבר נדרשת הסתכלות רחבה ופרספקטיבה שונה לחלוטין. לא כל מה שמתאים לי ועובד עבורי, יהיה בהכרח נכון ומתאים לדור ההמשך שלי. ויותר מזה, לא כל ההחלטות שלקחתי אני, צריכות לחול גם על ילדיי.
ברמה המעשית, אני צריך להחליט היכן אני חושב שנכון לילדים שלי לגדול ולהתחנך. בסיטואציה האישית של זוגתי ושלי, נתבקשנו לבחור בין ישראל לגרמניה, כאשר גרמניה מבחינתי, מייצגת משהו גדול יותר. אפשר לקרוא לזה אירופה, אפשר לקרוא לזה חוץ לארץ, ואפשר לקרוא לזה בשמו - לגדל ילד במדינה אחרת.
כמובן שכל הרשמים והמסקנות שלי הן שלי ורק שלי. אני משתף אותן כיוון שאני צמא להזדהות ותשומת לב, אך לשנייה אינני מכנה אותם כאמת היחידה והאמיתית. הם משקפים את ההסתכלות שלי והחשיבה שלי, את החוויות האישיות שלי ואת הרגשות שכל מקום או תרבות מציפים בי. זהו איננו מסמך שבא להשוות בין הארץ לשאר העולם, שכן זהו איננו הנושא. אינני שואף לייצג את האמת של אף אחד אחר, וברור לי שלכל רושם שאספתי, קיימים עשרות סותרים ומנוגדים.
>> בפעם הקודמת: "הגרמנים לא אהבו כשהצעתי לקרוא לבן שלי מלמליאן"
שאלה של מזג
הייתי רוצה לגדל את הילד שלי בגרמניה, אבל המזג… אוי המזג…. אז נכון שסנטה קלאוס מצטלם נפלא בשלג. אבל קריסטמס בא רק פעם בשנה, והפריזר הזה שקורה כאן ממשיך כמעט לאורך כל שאר הימים. יש מספר יתרונות באקלים קר. בימים הראשונים כאן, לפני שקנינו מקרר, פשוט איגדנו את כל מוצרי המזון ושמנו אותם במרפסת. יותר יעיל ממחלקת הקפואים של תנובה.
אבל זה לא נראה לי מסוג היתרונות שיעניינו כל כך את הילד שלי. מה שיעניין אותו בוודאי, זה שקור וגשם הם האויבים הגדולים ביותר של הספונטניות. כל יציאה מהבית היא הפקה. כל מוטיבציה לטיול ביער גוררת בדיקת מזג האוויר בשלוש אפליקציות וחידוש הביטוח נגד סופות שלגים. וכל טיול כזה שכבר יוצא לפועל, מביא בסיומו צביעה מחודשת של הדירה, שהפכה בן רגע לבית בוץ. אני לא רוצה שהילדים שלי ייתקעו בבית, אני רוצה אותם בחוץ. אז אולי עדיף לגדל אותו בישראל?
הייתי רוצה לגדל את הילד שלי בישראל, אבל המזג… אוי המזג… אנחנו אנשים עצבניים. כעם, אנחנו עם עצבני, וחסר סבלנות, וחם מזג. מזג חם מזיק לבריאות. שנים רבות התכחשתי לעובדה הזאת, אבל היא הציפה אותי יותר ויותר במפגשים שלי מול עמים אחרים. ואז התחלתי להפנים, ובהמשך התחלתי גם להבין מדוע. יש לנו את כל הסיבות הכי מוצדקות בעולם להיות עצבניים. זה מתחיל בעבר הלא פשוט, חוצה בגאווה דרך ההווה והמציאות הקשה, עד למחשבות על העתיד הלא ברור. זה בעיני לא קשור לגנים, זה קשור לנסיבות ומציאות. גם אחרון האיסלנדים, אם יאומץ בגיל שנה למשפחה בפאתי חולון, יפתח את אותם נרבים קצרים ועצבים גבוהים.
מלחמה תמידית מבפנים ומבחוץ הופכת עם לעצבני. אקלים חם ולח הופכים עם לעצבני. מצוקת עבודה ודיור הופכים עם לעצבני. שחיתויות ואי שוויון הזדמנויות הופכים עם לעצבני. שידורים חוזרים של "פסטיבל מספרי סיפורים" הופכים עם לעצבני. לא חסרות סיבות. אז אולי עדיף לגדל אותו בגרמניה?
משפחה שכזו
הייתי רוצה לגדל את הילד שלי בגרמניה...אבל המשפחה.. וכשאני אומר משפחה, אני לא מתכוון לכך שהמשפחה שלי בישראל, מכיוון שלילד שלי תהיה משפחה גם בגרמניה. כשאני אומר משפחה, אני מתייחס למונח הכללי "משפחה", ולמשמעויות שלו בכל מקום או תרבות.
אין ספק שאצלנו בישראל, המשפחה היא מוסד עצום. כיאה לתרבות מעט עתיקה, קשרי המשפחה בתרבות הישראלית הן אבן יסוד תרבותית והיסטורית. המשפחה היא הכל והיא באה לפני הכל. אין בוחרים אותה, אין מחליפים אותה וכמובן שאין זונחים. לא לעת זיקנה ולא בשום עת. בתקופות וימים מסוימים בחיי הקשר הזה היה לי כבד. המחויבות הייתה לוחצת. בתקופות אחרות נהניתי מהחיבוק והתרפקתי על התמיכה הבלתי מותנית. אבל גם כשהיה נעים וגם כשקשה, המשפחה הייתה תמיד עובדה מוגמרת. אין כאן בחירה, יש עובדה.
במשך שנים רבות התבלבלתי והמעטתי בערכה של המשפחה האירופאית לדוגמא. מיעוט הטקסים שאפיינו אותה, והקלילות שבה נעשים בה דברים, גרמו לי בטעות לחשוב שככה לא צריכה להיראות משפחה תקינה, שכנראה הם בכלל לא אהבים אחד את השני. אבל נראה לי שככה הכי נוח לנו להאמין -שכל מי שעושה משהו שונה, עושה אותו שגוי.
בהמשך גיליתי שלא כל שאינו נוצץ אינו זהב. המשפחות האירופאיות שפתחו בפני את דלתותיהן גילו לי תמונה שונה ואחרת. מתברר, למשל, שגם אם אתה מתקשר להורים שלך רק פעם בשבוע, זה לא בהכרח אומר שאתה בן נוראי ושזנחת את הוריך לעת זיקנה. גיליתי גם למשל שאפשר להישאר אחלה בני דודים, גם אם לא הגעתם אחד לחתונה של השני. מערכת היחסים נקבעת ונמדדת בכל יום מחדש ומוכרעות על פי הרגשות והחוויות, לא רק על פי העובדה שנולדתם לאותו הסבא. במילים אחרות - אם אתה הולך לחינה של בת גיסתך, זה לא כי אתה חייב, זה כי בחרת. הכל נעשה בצורה פחות עמוסה רגשית, יש שיגידו בצורה יותר שטחית. עניין של השקפה.
ועם זאת, השבטיות הזאת שמייחדת את המשפחה בישראל, וגם את המשפחה שלי, היא משהו שהייתי מאוד מעוניין שהילד שלי יקבל. אז אולי עדיף לגדל אותו בארץ?
זה לא רק ספורט
הייתי רוצה לגדל את הילד שלי בארץ… אבל הספורט.. מה עם הספורט?
אני לא מתכוון לעובדה שהנבחרת שלנו נוסעת בפול גז ברוורס מאז שאני זוכר את עצמי. אבל אולי בעצם לזה בדיוק אני מתכוון. הסיבות לנתון המבאס הזה, הן בדיוק אותן הסיבות או התמונה הכללית של מצב הספורט בארץ. ולי זה לא רק כואב, זה גם עצוב. וכשאני נדרש להחליט היכן לגדל את הילד שלי, זה הופך להיות גם חשוב.
ספורט תמיד היה חלק גדול בחיים שלי, בגוף ובעיקר בנפש. ועל פי אותו העיקרון, מאוד חשוב לי שלילדי תהיה האופציה לבחור כיצד ובאיזו מידה ספורט יהיה חלק מחייו. אינני מתכוון לרמה המקצוענית, אם יבחר להתעסק בספורט בצורה מקצועית זה כבר עניין שלו. אני מתכוון לחינוך באווירה המעודדת התנסויות ספורטיביות ואפשרויות בחירה רבות ככל הניתן.
ילדים צריכים הרבה יותר מכדור (גם אם מדובר בריטלין). הם זקוקים לדמויות חינוכיות שיגרו אותם להתנסות בענפי ספורט שונים. הם צריכים דוגמאות אישיות חיוביות מול העיניים. הם זקוקים להדרכה, זקוקים להכוונה והם זקוקים למתקנים. אחד הדברים שהפכו את עולמי בסיבובים שלי בחו"ל היה נושא המתקנים העומדים לרשות האזרחים. בהמון ערים אירופאיות למשל, נתקלתי במתחמים ענקיים המוקדשים כולם לענפי ספורט, עם דגש על ענפי ספורט ייחודיים ונישתיים, לצד הענפים המוכרים והפופולריים (ג׳ודו אגב לא נחשב ענף פופולארי).
פתאום אתה רואה ילדים משחקים בדמינגטון, מתחרים בקיאקים. זה לא שבדמינגטון יעניין ילד צרפתי יותר מאשר ילד ישראלי, העניין הוא בנגישות ואפשרויות הבחירה. ומתחמי הספורט האלה מפוזרים בכל מקום, והכל בחינם. למה? כי אותן ערים הבינו שההשקעה הזו שווה את העובדה שיותר ילדים יתעסקו בספורט במקום סתם להסתובב ברחוב, ושחלקם גם יביאו מדליה או שתיים והכנסות יפות למדינה בשנים שיבואו. פרויקט דומה למשל קורה בחופי תל אביב, שם מעמידה ומתחזקת העירייה עשרות רשתות על החופים, כולל תאורה. קשה שלא להתרשם ולחייך כשעוברים שם ורואים מאות חבר׳ה צעירים, מקומיים ותיירים, פשוט עושים ספורט. האפקט המידי והעתידי של פעילויות כאלה הוא אדיר, אבל פשוט לא קורה מספיק.
אני למשל הייתי תמיד אדם מאוד ספורטיבי - ועם זאת הענפים היחידים אליה נחשפתי עד הצבא היו כדורגל, כדורסל ופינג פונג (כי היה לנו שולחן בחצר). אבל אולי הילד שלי בכלל ירצה לחלום על מדליה בקיאק? מאיפה אני חופר לו עכשיו נהר בחצר? אוף אז אולי בכלל עדיף לגדל אותו בגרמניה?
מדובר בקומבינה
באמת שאשמח לגדל את הילד שלי בגרמניה, אבל היצירתיות? מה נסגר עם היצירתיות? למה היא הוצאה מחוץ לחוק?
מציאות מורכבת מעודדת יצירתיות ואלתור. זהו אחד היתרונות הבולטים בה, ובהחלט אחד היתרונות הבולטים במציאות הסופר מורכבת הקיימת בארץ.
קומבינה, חלטורה, חוצפה, סטרט -אפ. כולם שמות שונים לאופן בו אנחנו מתנהלים וחושבים. ואני מת על זה. חוקים יבשים ונוקשים הם פריבילגיה של מדינות מתוקנות ומנומנמות, שנדמה לעיתים שהפסיקו בהן לחשוב. הרציונל הוא שיש חוקים, אז לא צריך לחשוב, לא צריך להמציא. הרציונל אצלנו לעומת זאת, הוא שיש חוקים, אז צריך לחשוב מה עושים איתם ואיך מתנהלים מולם בעורמה ונחישות. אנחנו פחות עובדים אוטומטית, אלא מבצעים הערכה מחדש של כל מצב וסיטואציה בכל רגע נתון, ובונים בעצמנו את מערכת החוקים האישית שלנו.
מה זה הערכת מצב מחודשת? "יש פה חנייה פנויה, אבל היא שייכת לשכן בטאבו. אבל השכן בחו"ל, אז ברור שאני אחנה לו בחנייה, הוא בחיים לא יידע מזה" - הושקעה כאן מחשבה שהביאה פתרון יצירתי, למרות החוקים. יש בזה משהו מאוד פעיל, כן ואקטיבי, לעומת הניוון שמגיע בציות העיוור.
כמה ימים למשל אחרי שעברנו לדירה חדשה וריקה פה בגרמניה, ראיתי שאת אחת הדירות השכנות מרוקנים לגמרי מרהיטים. כאחד שרגיל לרהט את ביתו שנים רבות מאוצרות הרחוב, מיד קפצה בי המחשבה שאולי חלק מהרהיטים שהם רוצים לזרוק, יתאימו לנו. זו הייתה המחשבה הכי מתבקשת שיכולה להיות מבחינתי. אבל מסתבר שרק מבחינתי. כל הנוגעים בדבר פשוט לא הבינו מה אני רוצה, והסתכלו עלי בעין עקומה.
הבעיה הייתה לא עם הרהיטים, גם לא עם הרעיון, רק עם העובדה שזה לא דבר מקובל. ואם זה לא מקובל, אז פשוט לא עושים את זה. מוזרים. כמובן ששתי ארוניות מהממות בנות 200 שנה ביחד מצאו דרכן לסלון שלנו בסופו שלו דבר. מה שלהם נראה מוזר, לי נראה אחלה דיל. אבל זו דרך החשיבה כאן. מיושנת, מקובעת, מרובעת. זו לא דרך החשיבה שהייתי רוצה שהילד שלי יפתח. אז אולי עדיף בכלל לגדל אותו בישראל?
חוש המאבק
הייתי רוצה לגדל אותו בארץ. אבל קשה. קשה מאוד בארץ. אתה מבין את זה רק כשאתה רואה שאפשר גם אחרת. בעשור האחרון ראיתי וחוויתי מולי מאות אנשים במצבי. ובאופן כללי ראיתי אותם נאבקים, בעיקר כלכלית. נאבקים לגמור את החודש, נאבקים לשלם עבור גני הילדים, ובמקרים אחרים נאבקים על דברים בסיסיים הרבה יותר כמו מזון וקורת גג. בשנים שבהן חייתי בארץ עשיתי את הוויתורים שלי ובניתי את סולם סדרי העדיפויות כדי לשרוד. בחרתי למשל להתעסק בתחום הטיפולי, על אף שהבחירה הזאת אילצה אותי להתפשר על אורח חיים צנוע ביותר, כי גם לעבוד בתחום חשוב שממלא אותי וגם להתפרנס בכבוד זו מסתבר בקשה גדולה מדי.
אם נוציא את המאיון העליון מהתמונה לרגע ( גם ככה אין להם עניין בטורים נישתיים מחוץ למדור הכלכלה), הרי שכל ישראלי יודע בדיוק על מה אני מדבר. קשה להתפרנס בארץ בכבוד, ונגזרת של זה היא שקשה לחיות בכבוד. אם אתה מלצר, או עובד בדואר, או במוסך, או סדרן ברכבת, או לא משנה מה, אתה במאבק. ועם כמה שהייתי רוצה לחיות רק על פי אידיאלים כמו כבוד המשפחה ותחושת השייכות, הרי שבשום מכולת לא ימירו לי אותם בחלב ובלחם. ואת ההתפשרויות שבחרתי ליישם על עצמי, התפשרויות שמתבטאות בתכיפות בה אני קונה בגדים חדשים או בגודל הדירה שלי, הרי שאין לי שום כוונה להתפשר על מה שהילד שלי ילבש, יאכל או יקבל.
אני לא רוצה להיות תלוי במזל או בהורים שלי. אני רוצה להיות מסוגל לספק לו בעצמי את כל מה שהוא זקוק לו, ובמקביל לא לשעבד את עצמי, לא להיכנס לחובות. אני רוצה לעבוד במשהו שממלא אותי ולא רק לחשוב כמה הוא ממלא לי את חשבון הבנק. אני רוצה לחלום בלילה על חוויות משפחתיות, ולא לסבול מנדודי שינה בעקבות מינוס בבנק. זה יעשה אותי אדם שקט יותר, נינוח יותר, וכנראה גם אבא טוב יותר. אני רוצה להיות חלק בלתי נפרד מתקופת ההיכרות של הבן שלי את העולם, ולא לחזור הביתה רק כשהוא כבר ישן. בארץ זה יהיה לי קשה, בגרמניה לא רק שזה עשוי להיות אפשרי, אני מרגיש שהמדינה מעודדת אותי לכך. אני לא אכנס לרשימת תנאי הרווחה שקיימים כאן, כי אתם או תשנאו אותי, או פשוט תארזו ותגיעו.
אז אולי באמת עדיף לגדל אותו בגרמניה? ואולי בכל זאת בישראל?
יש עוד אינסוף קטגוריות ונושאים שאומרים לעמוד בבסיס החלטה שכזו - חינוך, תרבות, אוכל, סובלנות, קידמה, זהות אישית ועוד הרבה. הלופ הוא אינסופי והדילמה לעד תהיה קיימת. ולא משנה מה נבחר, תמיד ייתכן שבחרנו גרוע מאוד. לעולם לא נדע מה היה קורה אם היינו בוחרים אחרת, ולעולם לא נפסיק לתהות. זה המעצבן, אבל זה גם היופי.