במקום טוב ליד הביטוי "לישון כמו תינוק", ניצב לו המיתוס: "הריון זה לא מחלה". מדובר בשקר הגדול ביותר במילון ההריונית המצויה. אז נכון שכולנו ניזונות מאותה אגדה אורבנית על החברה של חברה של חברה עלומה שאצלה ההריון עבר ללא בחילה קלה בבטן, ללא צרבות במעלה הגרון, ללא בצקת בקצה של הציפורן ואל תדברו בכלל על טחורים, היא לא שמעה על המושג. אותו דבר תקף לגבי האם המסתורית שתינוקה הפעוט ישן רצוף כבר בלילה השני בבית ולמעשה היא צריכה להעיר אותו כדי לוודא שהכל בסדר. אבל תקום האחת שבאמת פגשה את ההמצאה? שלא תטעו – הריון, בהוויה שלו, הוא ברכה גדולה ויצירת חיים ונס הבריאה ויתר אמיתות, אז אומר זאת כך: "השליש הראשון בהריון הוא מחלה. אחושיליניג מחלה".
בחילות זה לדוכסיות; חולשות זה לחלשות
המצחיק הוא שדווקא הייתי ככה קרובה להיות הפיקציה הזאת. באמת ובתמים חשבתי שהפעם אשבור את הסטטיסטיקה ואהיה ההרה הראשונה שלא תתבייש לבוא ולומר: בחילות זה לדוכסיות (ע"ע קייט מידלטון), וחולשות זה לחלשות. כמה מעט ידעתי (והקאתי).
מה שקרה שהוא שכשגיליתי שאני בהריון, באותה בדיקה ביתית, זו סיפרה לי שאני בשבוע 6. מה שאומר שנחתי היישר לחיקו של החודש השני. התור הפנוי הקרוב ביותר לבדיקת הדופק נקבע לשבוע 9, ואני התהלכתי כמו טווסה מאושרת. הרגשתי טוב, אכלתי הכול, המשכתי בספינינג ולעצמי אמרתי שאני אוכלת את ההיריון הזה בלי מלח. קטן עליי.
יום למחרת, כמעט התעלפתי מסחרחורות וחולשות. הסתובבתי כזומבי ברחבי הבית, בעבודה, בפיזורים של הילדים. "מה קרה? הכל בסדר?" שאלו אותי בדאגה. והגבתי שאני סתם עייפה וחלשה. ורועדת. ומסכנה עד מאוד. אבל זה יעבור. שבועיים לאחר מכן, הצטרפו הבחילות האיומות. התעקשתי שלא להקיא. כי להקיא, בניגוד לבחילות, זה לא לחלשות. זה רק לאמיצות מאוד שלא נגעלות מעצמן, מהריח, מהסיטואציה. ואני? אני חלשה, ורועדת, ומסכנה, ואין סיכוי שאני הולכת להקיא בשירותים.
להקיא את נשמתך בעבור דקה של שלווה
עד שהגיע אותו רגע מכונן בשבוע 7 בו הבנתי שאין מנוס אלא להוציא את כל תכולת קיבתי בכוח. זה היה נורא ואיום, אבל העניק הקלה לרבע שעה לערך. חופן שקדים לאחר מכן, ושוב הכול עלה.
דמיינו לכם הנגאובר עצבני או קלקול קיבה קטלני, רק כזה שלא עובר תוך יום. הוא נשאר שם חודש, לפעמים חודשיים. למעשה אין לך מושג כמה זה ייקח. ימים חלפו ומצאתי עצמי חובקת את האסלה בין 8-9 פעמים ביום כאשר כל דבר שנכנס, גם פתית הקורנפלקס הזעיר בעולם – העיף עצמו החוצה בפרץ של אנרגיה חולנית.
ואם זה לא חולני מספיק, אז פתאום היה משהו מאוד טבעי בסיטואציה המאתגרת הזאת. כי ידעתי שההקלה תחזיק מעמד לדקה וחצי, אבל דקה וחצי הם כמו נצח ביומה של הריונית מלאת רחמים עצמיים. אה, ואם זה לא מספיק – אז כל זה קרה במהלך החופש הגדול עם שני זאטוטים בבית. חופש גדול להזכירכם הוא כמו חיי אלמוות. זה לא נגמר, זה פשוט הולך להיות ככה עד שלב הקטטר, עד שהם יילכו לצבא, יתחתנו, יילדו, עד הסוף. אני מקיאה, והילדים רוצים בריכה. פאן לי במקסימום.
"אוהדי, תעזוב את אמא עכשיו. היא מקיאה. בוא לשחק אותי", אלה כבר תרגלה את היותה האחות הגדולה והבוגרת. "שוב הקאת אמא?", היא שאלה בקול המתקתק שלה בעוד אני מדדה מכופפת ברחבי הבית, עם פרצוף של סמרטוט רצפה.
אז תאכלי רק גלידה, לא יקרה כלום
שיחת טלפון עם אחות בדבר מצב ה"הריון זאת לא מחלה", וקיבלתי את המענה הבא: "אל תאכלי מוצקים, כנראה שזה מגרה אצלך משהו שמחייב אותך להקיא. מצדי תאכלי גלידה שבוע עד שתרגישי טוב יותר. עוד מעט וזה אמור להיגמר", אמרה. והתחלתי להיות מוזנת מגלידות, שייקים ומנות מפוארות של רחמים עצמיים. אה, וברשותכם – לא אכנס לנושא העצירויות של הברזל יימח שמו, כי זה באמת כבר גובל בטעם רע.
בין כל אלה, נרשם דופק (טפו טפו טפו) וירידה במשקל (בזמן אחר הייתי קופצת מעל הגג, הפעם רק הסתפקתי בחיוך מונה ליזה קטן. לפחות זה, הא?), וכאמור חופש גדול שתוכננו בו כל כך הרבה תוכניות אבל הוא הסתכם בסוף בעיקר חוויות מול האסלה. הבטחה לעצמי: לצ'פר את הילדים האלה בגדול בתום הבחילות.
אבל ראו זה פלא: סביב שבוע 12, התחלתי להרגיש קצת יותר כמו אדם, ופחות כגוף ללא נשמה ונטול כוחות. חופן השקדים לא גרם לי להשתנק, מחית הפירה לא גרמה לרצות להטיח את הצלחת על הקיר והפיצה הזכירה לי שוב שיש גן עדן. כן, הצלחתי לראות את העולם בצבעים שוב, ואפילו יצאנו עם הילדים לחופשה בים המלח (שם עוד הקאתי ככה מפעם לפעם, בכיף שלי), אבל חודש אחרי, שהיינו ברודוס – כבר אכלתי את כל הבופה ולא נהגתי כבולימית מצויה כלל וכלל.
רוצה לומר לטובת כל אותן אומללות שמישהו מחזיק להן את השיער כרגע מעל האסלה (אני מקווה שיש אחד כזה בסביבתכן) – שיש תקווה. אמנם אין לי יותר מדי סודות ותרופות סבתא (מלבד תאכלי הרבה גלידה ותכיני שייק פירות על בסיס יוגורט. זה תענוג), אני רק יכולה לומר שזה עובר. איכשהוא, מתישהוא, ובאופן כלשהוא – את תמצאי את עצמך מתעוררת יום אחד כשאת נושמת אוויר נקי ולא רואה את מי הביוב מקרוב. מילה שלי. ואתן יכולות לתבוע אותי אם לא. אחרי כל מה שעברתי, זה באמת קטן עליי.
>> בפעם הקודמת: איך מתמודדים עם הריון לא מתוכנן?
>> לכל הטורים במדור