יותר ויותר נשים וגברים חווים בשנים האחרונות את החוויה המטלטלת של אי ההצלחה להיכנס להריון בלי התערבות רפואית ברמה כזו או אחרת. יש שיאמרו שהתזונה, העומסים וקצב החיים הם שאחראים למצב, אבל ההסברים האפשריים, כמו גם העובדה כי מזמן לא מדובר בתופעה שולית, לא מקלים על הקושי – וכשאני מדברת על הקושי, אני מדברת מהניסיון האישי והמורכב שלי, שכולל טיפולי פוריות ארוכים ומפרכים, שנמשכו שלוש שנים וחצי וכמעט גרמו לי לאבד את התקווה.
אם הפעם זה לא הולך, אני בוחרת בפונדקאות
מבחינתי, הטיפול שבו נכנסתי להריון היה האחרון גם אם לא הייתי מצליחה. הזריקות והשאיבות התישו אותי, והחלטתי שאם הפעם זה לא הולך, אני בוחרת בפונדקאות או אימוץ, מרימה ידיים מהחלום להיות בהריון. בשאיבה האחרונה בכיתי כמו תינוקת. ביקשתי מכולם לחכות עם ההרדמה עד שאירגע קצת, הייתי פשוט שבורה, מרוסקת נפשית. כמה ימים אחרי השאיבה, הגעתי להחזרה. אמא שלי הייתה איתי, והחזירו לי שלושה עוברים. שבועיים אחרי ההחזרה, עושים בדיקת בטא, בדיקת דם שמגלה אם יש הריון או לא. הייתה לי תחושה מוזרה, שונה מכל הטיפולים הקודמים, אבל לא האמנתי שזה קרה, שההריון נקלט.
ב-14.1.15, בשעה 7:00 בבוקר, התייצבתי באסותא לבדיקת הדם. משם הלכתי לאמן, והודעתי להדר, הבחורה שאימנתי, שבניגוד להרגלי אם תהיה לי שיחת טלפון אני אצטרך לענות. בעשר וחצי בבוקר הנייד צלצל, ועל הקו הייתה המזכירה מאסותא. עניתי, ואמרתי: 'טוב, נו, לא נורא, בפעם הבאה' – אבל המזכירה אמרה לי 'מזל טוב, את בהריון!'. ואם זה לא מספיק, היא אמרה שהבטא קצת גבוהה מהרגיל, וייתכן שאני בהריון עם יותר מעובר אחד.
אחרי כמה שניות של הלם, התחלתי לקפוץ, לרוץ ולחבק את אורית. השיחה הראשונה הייתה לאמא שלי, להודיע לה שהפעם הצלחתי, הפעם אני בהריון, ומיד אחר כך התקשרתי כמובן לבת זוגי ולאחותי התאומה. הייתי בהיי מטורף, הרגשתי שמרוב אושר אני לא מסוגלת לאמן. אגב, המזכירה צדקה, ובבדיקת הדופק הראשונה אכן ראו תאומים. אחד מהם הפסיק להתפתח, וכיום אני בהריון עם עוברית אחת, מתרגשת ומאושרת.
כושר לצד טיפולים: רצוי ומומלץ
ישנם כמה שלבים בדרך להריון המיוחל. הורמונים, הזרעות, הפריה חוץ גופית, תרומת ביצית ואפילו פונדקאות - לכל בחירה ישנן השלכות רגשיות ופיזיות. השלכות על בני הזוג, כל אחד בנפרד ועל הזוגיות עצמה. ומהזווית שלי כמאמנת כושר - וכאישה שחוותה את התהליך הזה בעצמה - אני רוצה להראות כיצד אני יישמתי את הפעילות הגופנית לשיפור המצב שלי וההתמודדות עם המצב.
הרבה נשים בטיפולי פוריות חוששות להתאמן, ובמיוחד אחרי החזרת ביציות, מחשש שיפגעו בסיכוי שלהן להיקלט ברחם וליצור את ההריון המיוחל. מכיוון שהרבה פעמים הנשים מונחות לנוח ולהפחית עומס, החרדה מפעילות גופנית רק מתעצמת, אבל מדובר בעיקר במיתוסים. נכון, צריך להתאמן בצורה מתונה ומותאמת, אבל אם ההריון לא נקלט ברחם, גם שכיבה מאוזנת במיטה לא תעזור לו להיקלט, ואם יש השרשה, קצת פעילות גופנית לא יגרום לה ליפול, חלילה: הריון הוא עניין ביולוגי בתחילת דרכו!
אני ממשיכה, כמובן, בפעילות גופנית גם לאורך ההיריון שלי, ממשיכה לאמן נשים בטיפולי פוריות, נשים הרות ואמהות לאחר לידה - ואני מקווה שהסיפור האישי שלי ייתן לנשים תקווה, ואולי גם קצת מוטיבציה לעשות משהו טוב בשביל עצמן ולעסוק בספורט בזמן הטיפולים - וגם בהריון, שיגיע במהרה, הלוואי".
*אלינור למפל היא מאמנת כושר אישית מומחית באימון נשים בהריון ולאחר לידה