כמו לא מעט אימהות שאני מכירה, גם אני בחרתי להימנע מבדיקת מי שפיר. זה קרה אחרי התלבטויות רבות, ובעצה אחת עם הרופא שלי. האמת היא שמשהו בגוף ובנשמה שלי מתנגד לבדיקה הזו בכל כוחו, ואם יש משהו שלמדתי מההיריון עד עכשיו, זה להקשיב לאינסטינקטים שלי – רק שלי, ולא של אף אחד אחר. ובאמת, הכול היה ממש בסדר, עד שדקה לפני שהחלטתי סופית, עשיתי את טעות חיי: התייעצתי על כך בפייסבוק. הו, הטמטום, הנאיביות.
372 תגובות הגיעו, לא כולל כ-14 פניות נוספות בפרטי. לכולם הייתה דעה, והיא הייתה מגובשת, נחרצת ומנומקת. הטווח נע בין להציע שלל בדיקות חלופיות לבין להודיע לי שגזרתי על בתי פיגור שכלי חמור, ושאתחרט על כך עד סוף חיי. עד שכבר נרגע ההוריקן, תמיד צץ מישהו שקרא את הסטטוס באיחור והגיב, מה שהקפיץ אותו מחדש בפיד וגרם לשרשרת תגובות חדשות, שנמשכו לנצח. בסוף מחקתי אותו. יש גבול לכמות הדעות שאדם אחד יכול להכיל, בלי לחטוף התקף חרדה.
עוד ב-9 חודשים:
>> כשילדיי היו בפגייה, הבנתי מה אני צריכה לעשות בחיים
>> צפו: התאומים שלא נותנים מנוח
>> למה לעזאזל עשיתי את בדיקת מי השפיר?
זו הייתה הפעם הראשונה שגיליתי, עד כמה הורים הם אנשים שכמהים לשתף. בין אם זו תמונה טרייה של הילד, חוויית זוועה מניתוח קיסרי או דולה מהממת-שאין-דברים-כאלו, הם חשים דחף להרעיף עלייך מניסיונם, גם כשאת לא מבקשת. זה משונה, כי הריון – כמו לידה והורות - זאת חוויה כל כך אינדיבידואלית. מה שעובר על אישה אחת שונה לחלוטין ממה שתחווה אחרת. כל הורה יודע את זה. אז למה בכל זאת כל כך חשוב להם להשמיע את דעתם?
הצורך לשתף מעניק משמעות לחוויות שלנו
להורים יש את התשוקה הזו – הלא מודעת, לפעמים - לדעת שהם לא סתם עוד הורה אחד מתוך טריליונים ברחבי העולם, שפשוט עבד בפרך וגידל ילדים, ואין בו שום דבר מיוחד. הם כמהים להרגיש שהידע שצברו, הניסיון, החוויות, הטעויות, הפחדים והבלבול – שכל אלה יעשו הבדל גם עבור אנשים אחרים. זו גם הסיבה שהורים חושפים את עצמם בתוכניות טלוויזיה – תהייה שעלתה לא מעט לאור החשיפה האינטימית של הזוגות ב"9 חודשים" – כדי לקבל את ההכרה הזו, ולייחד את החוויה האישית שלהם מחוויות אנונימיות אחרות.
ובאמת, מי לא רוצה לקבל הכרה בעידן הזה? בין אם מדובר בתוכנית טלוויזיה או בתגובה בפייסבוק, אין מנוס אלא להסיק, שמשהו בשיתוף הזה, פומבי יותר או פחות, מעניק משמעות רחבה יותר לחוויות של הורים, והופך אותן ליותר אמיתיות ובעלות ערך בעיניהם. זה לא חדש: הרי כל מי שמשתתף בתוכנית ריאליטי עושה את זה – מבקש להעניק לחיים שלו משמעות נוספת בעזרת פרסום וחשיפה. הנקודה היא שהורים, כידוע, הם משתתפים נצחיים בריאליטי של החיים, הקרוי גידול ילדים. העונה אצלם אף פעם לא נגמרת, עד יום מותם. הם כל הזמן לומדים, חווים וטועים, ומה הם יעשו עם כל הידע הזה? פלא שהם משתוקקים לחלוק אותו?
השאלה העיקרית כאן, היא איפה השיתוף הזה נעצר. להשתוקק לחלוק מניסיונך זה טבעי, כל עוד זוכרים שאף אחד לא באמת יודע איך כל העסק הזה, של הריון ולידה, עובד. יש מחקרים וסטטיסטיקות בערימות, ועדיין יש גם מיליוני מקרים חריגים, שלמדע אין באמת הסברים עבורם – החל בנשים שהרו בגיל מבוגר מאוד באופן טבעי, דרך הפלות ועד מוות בעריסה ואוטיזם.
עם כל הכבוד למחקר ולרפואה (ויש!), הריון ולידה הם נס. פשוט נס אמיתי, שלצורך היווצרותו מצטרפים אלפי פרמטרים שונים – פיזיים, נפשיים ורוחניים – ברגע אחד נתון. מי שמאמין באלוהים, כמוני, יודע שזהו רגע טהור של בריאה. המדע, מצידו, לימד אותנו איך לא להזיק, וזה המון, אבל מעבר לכל זה – צריך גם הרבה מזל.
מקרים כמו של נעמי וריקי מלמדים אותך ענווה. זה מזכיר עד כמה אף אחד לא יודע כלום, על כלום. גם לא הרופא המבריק ביותר. גם לא ההורה המנוסה ביותר. וגם לא אתם. כל אחת צריכה ללמוד לבד, באופן עצמאי, את השיעורים שלה על הריון, לידה והורות. רק אני אוכל ללמוד את השיעורים שלי ורק אני אצטרך לצעוד בדרך המופלאה והמפחידה הזו ולמצוא את התשובות המתאימות ביותר עבורי. מה שבטוח, את שיעור מספר אחת כבר למדתי: לא שואלים שאלות על היריון בפייסבוק.
לכל הטורים של אליען
"9 חודשים" – הערב, מיד אחרי "הצילו! אני לא יודע לבשל"